אחר צהריים עם הנכדים - 4

אתמול שוב התעוררתי חולה. כבר הייתי בדרך להחלמה והנה...הגרון כואב,
הראש כבד ...מה יהיה כבר עם מחלות החורף האלה?

שמעתי ברדיו רופאה שאמרה שאין שום קשר בין קור לבין התקררות. אני מוחה
בתוקף. לא נידבקתי בכלל מהנכדים בנובמבר, כשמזג האוויר היה חם ונעים. רק מאז
שהתחיל להיות לי קר הגוף שלי נכנע.

טוב, די לקטר. אתמול נחתי כל היום, כולל שנת צהריים. שתיתי המון,
התנהגתי יפה, כמו חולה למופת. ואז אחר הצהריים קמתי ונסעתי להביא את הנכדים מהגן.

זה זמן האיכות האהוב עלי, לבוא לקחת אותם מהגן.

יש משהו בחיוך הזה שמפציע על פניהם כאשר הם מזהים אותי. יש משהו
בחיבוק, בקשקושים שלהם שמספרים לי כל מה שהם רוצים לומר.

ולפעמים הם פחות שמחים שזו אני שבאתי לקחת אותם, וגם זה בסדר. מותר
להם להתאכזב כאשר הם ציפו לאמא או אבא ודווקא באה סבתא. לא נורא. אני לא לוקחת את
זה אישית. מאז יום ההולדת של חכמוד, היתה לו איזו נפילה מההיי שבו הוא היה במשך
כמה ימים, וקשה לו מאד להיפרד מההורים בבוקר בגן. בתקופות שקשה לו, הוא נסוג לטקסים
שנותנים לו להרגיש ביטחון. בתי בטוחה שיש לו נטייה ל OCD, כמו רבים וטובים גם מהמשפחה שלנו וגם
מהמשפחה של בעלה.

אתמול T פגש אותי בגן כדי לעזור לי, וגם כדי לבלות בעצמו קצת זמן
איכות עם הנכדים. ובאמת לקח לחכמוד רגע או שניים להחליט אם הוא שמח לקראתנו או לא. הגננת
עזרה לו קצת להחליט, עשתה איתו "תחרות" ריצה מי יגיע ראשון אל סבא
וסבתא, היא או הוא. עד שהוא "ניצח" והגיע אלינו ראשון, כבר היה חיוך רחב
שפוך לו על הפנים.

כאשר עברנו לגן של נשמותק, החיוך היה מיידי ואמיתי ועוד לפני שהוא
הרים את זרועותיו כדי להיאסף על ידינו, הוא כבר ביצע את כל תנועות הידיים השייכות
לסיפור זה או אחר שאנחנו תמיד מספרים לו. כך הוא מכתיב לנו איזה שיר לשיר לו או
איזה סיפור הוא רוצה לשמוע.

יצאנו לכיוון הרכב שלי ומצב הרוח היה נהדר, אבל אז T עשה את
ה"טעות" של לנסות להושיב את חכמוד בכסא שלו במקום לתת לו לטפס ולהתיישב
בעצמו. בפעם האחרונה שבעלי עשה זאת, זה עבר לגמרי בשלום, כי הילד היה במצב רוח
נהדר והוא כל כך שמח שסבא בא לקחת אותו מהגן שהטקסים הקטנים שלו לא ממש עניינו
אותו. אבל עכשיו הוא היה במצב רגיש יותר, ומייד התחיל לבכות מתיסכול. בעלי לא הבין
מה גרם להתפרצות הזאת, וניסה לדבר איתו ולהבין מה הוא רוצה, אבל הילד נכנס ל-loop של "די, די ,די" בלי ליצור קשר
עין ובלי להסכים לדבר או להרגע.

הסברתי ל-T את הטקס, והצעתי לנכד להתחיל את הכל מההתחלה. לצאת מן
הרכב, לטפס לבד פנימה ולעלות על המושב שלו. זה לקח דקה או שתיים אבל בסוף הוא
התרצה ונרגע. את שארית הדרך עשינו במצב רוח מצוין.

כאשר חנינו, שלפתי מתא המטען את העגלה, שהכנתי הפעם מבעוד מועד כדי
להקל על עצמי את ההליכה עד לבית. נשמותק הולך כבר, אמנם, אבל לפעמים קשה לסנכרן
בין הקצב של שניהם, ולפעמים נשמותק רוצה על הידיים, והגב שלי לא ממש בנוי לזה.
ברגע שחכמוד ראה את העגלה הוא הכריז שזו העגלה שלו ושהוא זה שיישב בה. לאור
ההתפרצות הקודמת לא ממש התחשק לי להתעמת איתו על זה הפעם, הושבתי אותו בעגלה ונשמותק
הלך לצדי ודחף איתי את העגלה, קורן מאושר.

באמצע הדרך הצעתי לגדול להושיב לידו את נשמותק יחד בעגלה, ולמרות שהוא
הסכים, עקרונית, בפועל לא היה מספיק מקום לשניהם. למזלי T היה איתנו, אז הוא
הרים את נשמותק על הידיים עד שהגענו לבניין שלהם, שם גילינו למורת רוחנו שיש הפסקת
חשמל.

בתי גרה בקומה החמישית. היה חושך מוחלט. T הדליק אפליקציית
"פנס" בטלפון שלו, וכך עלינו במדרגות 5 קומות, כל אחד עם ילד על הידיים
(ו-T בנוסף גם עם שתי פשטידות שהכין עבור בתי, שהיתה ממונה על ארוחת הבוקר
בישיבת הצוות בעבודה הבוקר). את העגלה דחפנו למחסן בקומת הקרקע, בתקווה שהיא עדיין
תהיה שם כאשר נחזור.

נראה לי שעד שהגענו לקומה החמישית כבר שמעו את ההתנשמות שלנו בכל
הבניין. היום אני גם מרגישה היטב את השרירים הארבע-ראשיים שלי בשתי הירכיים, שמפאת
המחלה לא התעמלו בגלל בשבועיים האחרונים. לא ברור לי איך, אבל הגב יחסית בסדר.

ברור שעשר דקות אחרי שהגענו לדירה, חזר החשמל וגם בתי הגיעה.

נשארנו איתם ושיחקנו וסיפרנו סיפורים עוד כשעה וחצי, עד שהיא הספיקה
לבשל להם את ארוחת הערב, וחזרנו הביתה מותשים. נכנסנו לסאונה (ש-T הגאון התעקש
להתקין כאשר בנינו את הבית) ונדמה לי שבשעה 22:00 כבר היינו במיטה.

היום אני עדיין לא בריאה לגמרי אבל מרגישה יותר טוב. כבר הייתי בסופר
ובני עם חברתי אמורים להיות בדרך לכאן. השמש זורחת והציפורים מצייצות.

מאחלת לכולם סופשבוע שימשי ונהדר, מלא בריאות ומשפחתיות וביחד.