התחלתי לקרוא את הספר של ויליאם הארט, על ויפאסאנה – האמנות לחיות.
קריאת הספר היא מטלה לקראת תחילת הלימודים, אבל בינתיים זה לא מרגיש
כמו מטלה. אני מאד נהנית. אני עדיין מחפשת את "ספר החיים והמתים הטיבטי"
של ריפונצ'ה, הוא אזל מהחנויות ועדיין לא מצאתי אותו גם באתרים של ספרים משומשים.
התחלתי לצאת מן המחלה, למרות שהצינון עדיין כאן.
אתמול אפילו התעמלתי, אמנם רק כשלושת רבעי שעה, אבל היה ממש בסדר.
בשלב זה העפתי את כל הויטמינים פרט לספירולינה ולפרופוליס, נראה מה זה
יעשה, אם בכלל.
אני מאד נהנית מהביקור של בני בארץ, ומזמן האיכות שיש לנו ביחד.
אני רואה שהוא דואג. דואג לעתיד שלו ושל חברתו, דואג מה יהיה.
האמת שבצדק הוא דואג. גם ככה קשה היום לצעירים לבנות את החיים שלהם,
יותר ממה שהיה קשה לנו. הוסיפו על כך את העובדה ששניהם מוסיקאים, היא קלאסית והוא
ג'אז, וזה מוריד עוד יותר את הסיכויים "להצליח". אבל זה בדיוק מה
שניסיתי להעביר לו אתמול.
ש"הצלחה" כמו שהוא חושב עליה היא כלכלית בעיקר. ונכון – זה מאד
חשוב, אפילו קריטי כדי לחיות ברווחה מינימלית ולהקים משפחה, אבל מה שיש להם –
הגשמה, עיסוק במקצוע שמלהיב אותם, שמבטא את האהבה שלהם לעולם וזה לזה, הוא בסיס
איתן, הוא משהו שאין להרבה אנשים. ואיכשהו אני מאמינה שכאשר פועלים מתוך הבסיס
הזה, מתוך יצירה ואהבה, אבל עם שתי רגליים על הקרקע – בכל זאת ניתן יהיה גם למצוא
פרנסה. אולי אני תמימה, אבל כך אני מאמינה.
ואנחנו נעזור כמובן, T כבר חושב על השקעה (וסיוע בניהול העסקי) בקונסרבטוריון או משהו
כזה שבו שניהם יוכלו ללמד ולהעסיק מורים לנגינה ולנהל פעילות מוסיקלית חשובה מאין
כמוה לילדים ונוער באזור, וגם מבוגרים. והאמת שיש סיכוי שעדיף להם להקים דבר כזה
בכלל בחו"ל. בארה"ב או באירופה.
נראה מה יהיה
בינתיים הם שניהם עוד לומדים – היא מסיימת דוקטורט (במוסיקה) והוא
בשנה ראשונה של תואר שני. שניהם עובדים גם בהוראת מוסיקה ובהופעות מזדמנות.
בשנה שעברה, לאחר שסיים תואר ראשון, נסע בני לניו יורק לנסות לפתח את הקריירה המוסיקלית שלו. אך הדאגות לפרנסה ולהשרדות גרמו לו להשקיע יותר זמן ואנרגיה בעבודות שאינן קשורות למוסיקה, והוא החל לפקפק בדרכו.
המרחק מחברתו והבידוד מחברים, שרובם לא חיו בניו יורק אבל גם אלה שכן - היו רחוקים ממנו מאד - גרמו לו להתכנס בתוך עצמו ולהתרחק מהמטרה המקורית שלו. בנוסף, הוא השתתף בתחרות יוקרתית בוושינגטון, אך זכה להגיע "רק" לחצי הגמר, ובכך הרגיש שנכשל.
זו היתה שנה קשה עבורו אבל אני מאמינה שהיא היוותה שיעור הכרחי בבית הספר של החיים שלו.
בזכות מה שהוא עבר באותה שנה, הוא הבין שהוא רוצה להמשיך ללמוד לתואר שני, להתרחב בהשכלתו וניסיונו המוסיקליים גם לכיוונים של עיבוד והלחנה, ולא רק ביצוע והוראה.
בזכות הבדידות הנוראה הוא הבין שמקומו לצד חברתו, הוא נרשם ללימודים בחזרה בעיר שבה היא חיה ולומדת, והם עברו לגור ביחד.
בזכות ההתרחקות מהמוסיקה, וההשפעה שהיתה לזה עליו, הוא הבין מה מקומה וחשיבותה באמת בחייו.
ואולי
באמת אני תמימה, אבל אני מאמינה שהם יהיו בסדר. שיש להם את מה שצריך כדי לבנות לעצמם חיים טובים ומספקים. שהם בדרך הנכונה.
אני תמימה כמוך, אבל גם מפונקת. קל לי מביתי המחומם עם האוכל על האש להאמין שהכל יהיה בסדר, אבל ככה אני גם מחנכת את ילדי. הם עובדים, מתפרנסים, אבל כל אחד ילך לפי נטיית ליבו, וינסה להגשים חלום שלו.
השבמחקנדמה לי, כמעט במאה אחוז שבמרתף שלי יש לי הספר. לא ארד לחפש אם לא תגידי שאת באמת רוצה לבוא ולקחת אותו, אבל יש לי ככל הנראה אותו, ומוכנה להשאיל לך.
אוי, אני כל כך מבינה את מה שאת כותבת.
השבמחקעולם המוזיקה הוא כמו אגוז קשה לפיצוח. כשרון הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. חייבים גם סבלנות (המון! טונות של סבלנות!) יכולת התמדה כמעט אינסופית וגם לדעת להתאושש מהר ממשברים וכשלונות, ואף פעם אף פעם אף פעם לא להפסיק להאמין בעצמך, ביכולות שלך, ובמוזיקה שלך.
אני חושבת שהרבה מוזיקאים מוכשרים מאד לא מצליחים לפרוץ לעולם הזה בגלל תנאי הסף הבלתי אפשריים הללו, וזה מתסכל מאד כי המוזיקה היא כל עולמם. מזל שאפשר למצוא פרנסה גם ב"לווינים" של עולם המוזיקה: הוראת נגינה, הפקה, וכו’.
אני חושבת שאת לא תמימה במחשבה שהוא יסתדר, כלומר, המחשבה שלך נכונה אבל היא לא מגיעה מתמימות אלא מידיעה עמוקה שהוא יסתדר, כי מי שנופל וקם ונופל וקם ונופל וקם רק הופך חזק יותר ויציב יותר ומסתדר יותר.
אני חושבת שמי שהולך אחרי הלב ובוחר בדרך חיים לא מתפשרת כזו אמנם עובד קשה אבל זוכה ליותר סיפוק, ובעיני זאת ההצלחה האמיתית בחיים.
אימהות יהיודיות רוצות שהילד יהיה בעל מקצוע "מכניס". אני שמח לשמוע שאת רוצה את מה שטוב לו ולפי מה שאת מתארת הוא כשרוני ואני בטוח שיגיע הזמן שלו. למרות הקושי, אבל עם העזרה שלכם, אני מקווה שהוא יצליח. מי יודע כמה אנשים האנושות הפסידה כי לא היה להם מספיק כסף לכלכל את עצמם ולעסוק במשהו חשוב להם ולא רק בפרנסה.
השבמחקאני מרגישה כאילו שאת מדברת על הבן שלי וחברתו.
השבמחקאמנם לא בתחום המוסיקה, אבל שניהם בתחום העיצוב.
וקשה קשה לצעירים בימינו למצוא עבודה במקצוע שהם אוהבים ואפשרות להתפרנס ולגדל משפחה.
הבן שלי וחברתו מנסים עכשיו לעשות זאת בלונדון.
בינתיים הוא רק עובד בעבודה זמנית לא במקצוע, ושניהם עדיין לא מצאו עבודה, למרות שלשניהם נסיון עשיר ותיק עבודות מלא עם דברים נהדרים שעשו ומסוגלים לעשות.
אני מקווה שימצאו את המקום הטוב להם, כי אחרת אני באמת לא רואה איך יצליחו להקים משפחה......
אחותי התחתנה עם בחור שלמד מוזיקה ,היום הם חיים בניו יורק הוא עושה דוקטורט במשהו שקשור למוזיקה ומלחין מוזיקה ,אני לא ממש יודע איך הם מתפרנסים אבל עובדה שהם נ מצאים כבר הרבה זמן שם ומצליחים לחיות ולהתפרנס,אני לא כל כך מצוי בפרטים ה קטנים
השבמחקמאחל להם התלחה רבה ולך שתמשיכי להבריא
 [התגובה נמחקה]
השבמחקבאמת חשבתי על בנך גם כן, כאשר כתבתי את זה
השבמחקתודה על התמיכה הרוחנית
אמנם יהודיה אבל יותר מכל חשוב לי (וגם לבעלי) שהילדים יאהבו את עבודתם, שיעסקו במשהו שמגשים אותם, שמביא להם סיפוק, שמאתגר אותם וגורם להם לחוות את החיים כמו שהם רוצים
השבמחקבהחלט זה לא תמיד מתאפשר, וגם אם כן - זה לא תמיד מביא כסף
מי כמוני יודעת שאפשר להיתקע במקצוע שמכניס כסף (היי טק) שאיפשר לי המון דברים אבל לא הביא לי סיפוק, בגדול. כן אהבתי את עבודת הצוות, את פתרון הבעיות והסיוע ללקוחות, בהחלט אהבתי את המשכורת (ואני עבדתי במקומות שלא מרוויחים הרבה יחסית להיי טק), אבל בגדול לא מימשתי את עצמי ואני עדיין מחפשת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. בעלי, לעומת זאת, כן הגשים את ייעודו וחלומו...ולא מעט בזכות עבודתי היציבה...
אז את באמת יכולה להזדהות. אין ספק שהיום קשה יותר מפעם למצוא פרנסה. מאחלת גם לאלה וגם לאלה להגיע לכל מה שהם רוצים בחיים
השבמחקהם כנראה מתפרנסים ממשהו כי באמת לא ניתן לחיות בניו יורק בלי להכניס כל הזמן כסף. ישנם מקומות בעולם (גם בארה"ב) שניתן לחיות (באופן צנוע) על מעט מאד....אבל לא ניו יורק
השבמחקאני הבנתי, למשל, שבאוסטרליה, ממש לא חייבים לעבוד, או לפחות לא הרבה, כדי לחיות באופן סביר. ואם יש לך טיפה יוזמה עסקית אתה יכול להתעשר. ארץ מוזרה...
מבינה את דאגתך,
השבמחקומאחלת להם בהצלחה !
יש לי את ספר המתים והחיים. זה סוג של ספר שקוראים לאט ובהמשכים וכל ףעם חוזרמם אליו. לא קת לי לקרוא אותו. אפשר להזמין אוןליין אם בא לך לקרוא באנגלית. הספר על ויפסנה נשמע מעניין. תודה שחלקת.
השבמחקמה את הולכת ללמוד?
וגמני לא הייתי דואגת לבן כי באמת נראה שיש לו את כל מה שצריך ושימצאו בם דרך להתפרנס.
תודה רותי
השבמחקרשמתי את המספר ומחקתי את התגובה
אתקשר אלייך :)
אחלה!
השבמחקוויליאם הארט השחקן?
השבמחקתודה
השבמחקשמעתי מעוד מישהי שלא קל לקרוא את ספר החיים והמתים הטיבטי, אבל זו מטלה לקראת הלימודים אז אין ברירה (היא כתבה בהוראות לקרוא לפחות עד פרק 5 אבל שמומלץ להמשיך).
השבמחקהזמנתי באמת מאמאזון אבל זה ייקח זמן (כחודשיים) אז קבעתי עם רותי שאשאל ממנה את העותק שלה בינתיים.
אני מתחילה בפברואר תכנית מאמנים בבי"ס אימושיין. למדתי שם בתכנית "נקודת מפנה" באביב שעבר והשיטה מאד מאד מצאה חן בעיני. ממה שהבנתי היא שילוב של coaching אונטולוגי והתפיסה הטיבטית / בודהיסטית וזה הרבה יותר מדבר אלי מ coaching קלאסי, מצד אחד, או פסיכולוגיה מצד שני...
ברור שתמיד אדאג לבן, כי אני אמא וזה חלק מהתפקיד, אבל אני באמת מאמינה שהם יהיו בסדר. תודה :)
לא, נראה לי שלא. William Hart הסופר, הוא כתב את <a title="ויפאסנה האומנו לחיות" href="http://www.amazon.com/The-Art-Living-Vipassana-Meditation/dp/0060637242">הספר בפועל על פי תורתו של מורו S. N. Goenka (ובהסכמתו ואף עידודו)
השבמחקלא ידוע לי על ספרים אחרים שהוא כתב