נגמר

דוד שלי נפטר.

הוא שכב במיטתו מוקף בשלושת ילדיו, ששניים מהם סעדו אותו בחודשים
האחרונים ואחד מהם הגיע לבקרו למשך כמה ימים בכל חודש.

הוא היה הלום מורפיום ולכן לא סבל מקוצר הנשימה שפקד אותו עקב מחלתו,
וכנראה לא סבל כאבים, אבל היה ערני מספיק כדי לדעת שהם כולם שם איתו ברגעיו
האחרונים.

עצוב, אבל תהליך הפרידה ממנו נמשך זה זמן מה והיינו מוכנים. 

אצל הורי, מעבר לכאב האובדן והפרידה, עורר מותו של דודי האהוב מחשבות קשות על הסוף הקרב והולך גם עבורם.

היתה לי שיחה מאד חריפה עם אמא שלי על הנושא הזה אתמול.

היא לא רוצה שנהיה שם בסוף, כאשר יגיע זמנה. היא לא רוצה שנסעד אותה,
היא בכלל לא רוצה שנהיה איתה כאשר בריאותה תורע ומצבה יתחיל להתדרדר.

לפחות היא חושבת שהיא לא רוצה.

סבי ז"ל חי אצלנו בשנתיים של מחלתו עד לפטירתו, וסבתי ז"ל
היתה שש שנים בבית אבות סיעודי, דועכת לה לאיטה עד שגם היא הסתלקה מן העולם, ונראה
לי שהטראומה של התקופות האלה השאירה את חותמה בנפשה של אמי.

היא חושבת שכאשר היא תגלה שמשהו לא בסדר אצלה, היא כבר תשים קץ לחייה.
זו התכנית. יש לה גם צוואת "חיים" (כזאת שקיימת בארה"ב, אין לי
מושג אם היא קיימת גם בארץ) בה כתוב במפורש שאין לנקוט בשום אמצעי החייאה או הארכת
חיים במקרה שגופה לא עושה זאת בעצמו.

אין לי מושג אם זה מה שבאמת יקרה כאשר נגיע לשלב הזה. אין לי מושג אם
היא לא תמצא את עצמה נאחזת בחיים בדיוק בזמן שהיא חשבה שבו תוותר עליהם ברצון.

הטראומה הזאת שלה מהסוף, יהיה מתי שיהיה, גורמת לה לרצות לחיות הרחק
מילדיה, מנכדיה, מניניה, ולהישאר שם בארה"ב במקום שבו אין להם משפחה ואין להם
כמעט חברים – מרצון.

הטראומה הזו שלה מונעת גם מאבא שלי את האפשרות לחיות קרוב אלינו, כי
היא לא מוכנה לחזור ארצה למרות שהוא כבר מזמן רוצה זאת. מאז שיצא לפנסיה (או פוטר,
כמו שהוא מנסח זאת) בגיל המופלג של 75.

מצד אחד נוח לי שהם רחוקים. נוח לי שהם באים לבקר פעם בשנה/שנתיים או
שאנחנו פוגשים אותם לטיול בפינה כלשהי של העולם. הורי אנשים לא קלים, מוזרים
אפילו, ולא תענוג גדול להיות איתם לאורך זמן.

אבל מצד שני הם מפסידים כל כך הרבה בכך שהם רחוקים מאיתנו. לא באמת
מלווים את נכדיהם בצעדיהם הבוגרים הראשונים בעולם, לא ממש נהנים מהנינים המתוקים. והיום (טפו טפו) הם בריאים, חזקים, חיוניים, מלאי אנרגיה. לא חבל לבזבז את השנים האלה מבודדים מכל המשפחה? 

וגם מבחינה אגואיסטית לגמרי, יהיה לי ולאחי הרבה יותר קשה כאשר באמת
אחד מהם יתחיל להתדרדר מבחינה בריאותית. הם בצד השני של העולם, מרחק טיסה של יממה
שלמה מדלת אל דלת. הרי לא עולה בדעתה שבאמת נשב כאן בחיבוק ידיים ונאמר לעצמנו
ש"ממילא היא רחוקה אז אין טעם לנסוע לעזור".

היא אומרת "כשאני אמות, אבא ייסע לישראל להיות איתכם". 

כאילו שמישהו מבטיח לה שהיא תמות קודם.

כאילו שמישהו מבטיח לה שעד אז הוא עדיין יהיה במצב שמאפשר לטוס, ועוד טיסה כל כך ארוכה.

שום שכנוע לא עוזר, ואנחנו עובדים עליהם כבר שנים - במיוחד מאז שאבי הפסיק לעבוד (בגיל 75!).

בשבוע הבא ימלאו לה 82, הוא יהיה בן 80 באפריל. איך גורמים לה לרצות לחזור?