התחלתי לדבר על דיאטה
ובעצם דיברתי על היחסים שלי עם הגוף שלי. על התסכול שיש לי ממנו. על הבגידה שאני
חשה שהוא בוגד בי, וגם אני בוגדת בו – כאשר אני זוללת או מזניחה את הפעילות
הגופנית, אבל בעיקר הוא בוגד בי. כי בדרך כלל אני שומרת, ומתעמלת, ובכל זאת לא
יורדת במשקל, וכל דבר קטן שאני אוכלת מייד מתבטא בעלייה במשקל. וזה נכון שחשוב לי לרדת במשקל בגלל הבריאות, אבל
עוד הרבה לפני הבריאות מה שמפריע לי זה איך שאני נראית. ואני שמה לב שיש בי כעס על
כך שאני מייחסת כזאת משמעות לאיך שאני נראית, אבל ככה זה. אני מתוסכלת מאיך שאני
נראית. ועוד משהו ששמתי לב אליו: מגיל צעיר מאד אני מתוסכלת מאיך שאני נראית. אבל
כשאני מסתכלת מידי פעם על תמונות מתקופות שונות (ואין לי הרבה, כזכור, כי כל
אלבומי התמונות של הורי נהרסו בשיטפון בפיצוץ צנרת) אני מבינה שנראיתי לא רע בכלל,
ולא הייתי ממש שמנה – אבל הרגשתי מאד שמנה. וגם כשהייתי 15 או 20 ק"ג פחות
ממה שאני היום. או בנערותי כשהייתי 25-30 קילו פחות ממה שאני היום, וגם אז הרגשתי
שאני "לא כמו שצריך". או "לא כמו כולם". ועולה בי עוד כעס:
למה יש אנשים שהם רזים, שיש להם בטן שטוחה או רק טיפה בולטת, רגליים רזות וארוכות
או לפחות רזות – שהירכיים שלהם לא מתחברות באיזה שהוא שלב – וזרועות רזות שאפשר
ללכת עם חולצה בלי שרוול...וציצי יותר קטן....למה יש אנשים שיכולים לאכול מה שבא
להם והם לא מייד משמינים?
ואני מדברת על זה
שמילא, לו הייתי "שמנה" אבל יציבה במשקל, כל הזמן אותו הדבר. הייתי
לומדת להתאים את הבגדים ותסרוקת וכל מה שצריך – לגוף שלי כמו שהוא. אבל לא, כל
שנה, כל שנתיים – המשקל ממשיך לטפס ולעלות. אין שום גבול עליון. אין סוף לכמה שאני
מסוגלת להשמין, ועכשיו צריך גם לחשוב על הבריאות.
ואני מדברת על זה
שלמרות שאני מתעמלת באופן סדיר, אני לא באמת מצליחה לבנות כושר כמו שהייתי רוצה,
כי לכל מקום אני סוחבת עלי עוד שני אבטיחים מיותרים (מבחינת המשקל) שמקשים עלי
ומכבידים עלי ומאטים את הקצב שלי.
ובו בזמן אני עדיין
מתביישת שאני בכלל מתעסקת עם זה. עם הגוף, עם השומן, עם המשקל, עם המראה.
וכועסת על עצמי וכועסת
על הגוף וקצת מרחמת על עצמי גם בגלל איך שאני נראית וגם בגלל שאני לא כמו כולם וגם
בגלל שאני כל הזמן עושה דיאטות ומונעת מעצמי מאכלים שאני אוהבת....והבכי עולה...
והמאמן שואל אותי איך
הנשימה ...והנשימה סדירה. אין משהו שחוסם אותה. היא סדירה, היא זורמת. והוא שואל
מה אני חשה בגוף – אז אני חשה את הדמעות שמציפות את העינים והגרון, בעצם את כל
הפרצוף. כל הראש מלא בדמעות, וקצת יוצרות לחץ על העיניים ועל הסינוסים....
ואני נושמת.
ועולה זיכרון ילדות:
אני בכיתה א או ב...שיעור התעמלות. קרקע ומכשירים. כולנו יושבים בשורה לאורך הקיר,
לאורך הסולמות שמחוברים לקיר...וכל אחד בתורו קם ובא למזרון וצריך לעשות גלגול.
גלגול רגיל קדימה...וכשמגיע תורי להתגלגל, מייד אחרי הסיבוב או אפילו בתוך הסיבוב,
אני מקבלת סחרחורת איומה, הכל נהיה שחור ואפור והחדר נעלם ואני מאבדת את שיווי
המשקל – זו תחושה נוראית. מפחידה. ואחרי כמה רגעים זה נרגע.
אני לא ממש זוכרת אם
אמרתי שהיתה לי סחרחורת. לא חושבת שידעתי לומר שאבדתי שיווי משקל. כמו שאני מכירה
את הילדה שהייתי, התביישתי לומר שמשהו לא בסדר. אבל ממש לא רציתי לעשות את זה שוב.
פחדתי. שזה יקרה לי שוב. פחדתי שכולם יראו (אולי כבר ראו?) שהסתחררתי ואיבדתי את
שיווי המשקל...אבל גם לא העזתי לומר כלום כי לא רציתי שהמורה תכעס עלי. בכלל, בתור
ילדה וגם בתור מבוגרת – קשה לי מאד כשכועסים עלי. ואני תקועה בין שתי ברירות בלתי
אפשריות, כי אני ממש לא רוצה לחוות את הבלק אאוט הזה שוב, אבל שום כוח שבעולם לא
יכול לגרום לי לומר את זה...אני לא ממש זוכרת מה עשיתי בפועל. אולי אמרתי למורה
ואולי אני זוכרת שהיא אמרה שלא נורא, אחרי כמה פעמים זה יעבור. לא ממש זוכרת. די
ברור שנאלצתי להתגלגל שוב. זו היתה הפעם הראשונה, אבל יש לי זיכרונות על זה גם
בהמשך – מהקיטנה ומשיעורי התעמלות נוספים. ובשנים מאוחרות יותר כאשר כבר שחיתי –
בבריכה. עד היום נראה לי שזה קורה לי כאשר אני עושה גלגול לפנים. זה לא קורה לי
כאשר אני עושה גלגול לאחור. ויכול להיות, אני לא ממש זוכרת, שהשווצתי עם הגלגול
לאחור, כי לא כל הילדים הצליחו לעשות גלגול לאחור. אולי כדי לפצות על חוסר האונים
שלי בגלגול לפנים...אבל עלה בי תסכול גדול, למה זה קורה לי, למה אחרים יכולים
להתגלגל חופשי לפנים ורק לי יש את הסחרחורת הזאת. מה לא בסדר איתי? ולא סיפרתי על
זה לאף אחד, גם לא להורים. לאף אחד.
והמאמן אומר לי:
השתמשת ממש באותם משפטים. למה אני שמנה ואחרים רזים (למה הילדים האחרים מתגלגלים
חופשי ולי יש סחרחורת). למה הם יכולים לאכול חופשי ואני מכל דבר קטן משמינה. והכעס
הצפוי של המורה על חוסר הרצון שלי להתגלגל – הפך לכעס שלי על הגוף, מדוע הוא כפי
שהוא. והרחמים על עצמי. אחד לאחד.
והוא שואל אותי – אם
הייתי הילדה פעילה בזיכרון, אם הכל היה אפשרי מבחינתי אז– מה הייתי עושה. ואני
חושבת על זה...לולא הרגשתי חסרת אונים, מפוחדת, מבויישת...אולי הייתי אומרת למורה
שאני לא מוכנה בשום אופן להתגלגל. שזה עושה לי רע. אולי הייתי אומרת לה או לפחות
אחרי הצהריים להורי – שקורה לי משהו נורא כאשר אני מתגלגלת, ואולי היו בודקים את
זה, עוזרים לי, עושים עם זה משהו.
והוא שואל מה הייתי
אומרת היום לילדה שהייתי: וזה היה לי כבר יותר קשה. אבל מה שהצלחתי לומר זה שאני
רואה אותה, שאני רואה את מה שקורה לה, הייתי נותנת תוקף למה שעובר עליה כשהיא
מתגלגלת. שהיא לא לבד עם זה. זה באמת קורה לה. וזה באמת מפחיד. וזה הגיוני שהיא
מפחדת להתגלגל שוב. ושהיא יכולה לדבר על זה עם מישהו.
לא יודעת מה האימון
הזה שחרר – אולי איזו שכבה דקיקה ממיליוני השכבות שמועמסות על דימוי הגוף שלי. אבל
נתתי שם עבודה. ימים יגידו....
מערכת יחסים שלמה יש לנו עם הגוף שלנו, והוא יש לו רצונות משלו, צרכים, והוא לפעמים מקור לעונג גדול, ולפעמים מעניש. בזמן האחרון אני חושבת יותר על הדור הנוכחי ועל הפרעות האכילה שלו, שהן כמעט הנורמה. ודאי פה בבלוגיאדה, שבה מסתבר שכל אחת חוותה פאזה אנורקטית או בולמית וחלקן ממשיכות להתמודד עם זה כל החיים. מבחינה זו הבעיות ’שלנו’, של דימוי הגוף, של הצורך להיות בדיאטה תמידית, כל הזמן בקונטרול, נראות ממש מינוריות. אבל אין בעיות מינוריות, ואם קילפת כבר קליפת בצל אחת, את כבר אולי קרובה יותר לשורש הבעיה. לא יודעת אם יש פתרון, אבל אולי השלמה?
השבמחקמבינה ומזדהה מאוד.
השבמחקגם אני נדהמת לראות כמה חמודה הייתי בצעירותי ולא מבינה למה הרגשתי כל כך שמנה ומגושמת ומכעיס אותי שנשים ולא חשוב בנות כמה הן ועד כמה הן מוצלחות וחכמות ומשכילות נשפטות קודם כל על פי מידת גופן ותלבושתן.
כל כך לא צודק ולא הוגן
הפתרון שלי לעלייה במשקל שבאה עם הגיל הוא להפסיק להישקל. לא מתייחסת למשקל יותר, אוכלת רק לפי התיאבון הפרטי שלי וחיה כאילו אין מראות בעולם.
המכנה המשותף שאני רואה בין הזכרונות האלה מילדותך הוא שלא דיברת על זה. זה עצוב כל כך. האימונים האלה שאת מתאמנת היום הם בעיניי איזה תיקון: את מדברת, מקשיבים לך, מראים לך שזה נורמלי לגמרי.
השבמחקאין ספק שאם מסתכלים על הפרעות אכילה כאלה אז התסכולים הקטנים שלי הם לא משמעותיים. אבל הם שלי. ומנהלים אותי. אז מזל שזו לא אנורקסיה או בולמיה - אבל עדיין, זה משהו שמונע ממני חופש במקום מסוים אז לכן אני מתבוננת על זה. לא מנסה לפתור, כי אין פתרון. מנסה להכיר, להתקרב לזה, לעצמי. ואז משתחרר משהו, ומפנה מקום למשהו חדש.
השבמחקנהדר שמצאת לך פתרון שאת יכולה לחיות איתו. מאד מאד שמחה לשמוע. הלוואי ויכלתי למצוא לי משהו כזה - או את זה - עבור עצמי. בינתיים אני פשוט לומדת את עצמי, מכירה את עצמי לעצמי...ומקווה שמשהו שאוחז בי ישתחרר, ואז יפתחו אפשרויות חדשות להתייחס לזה...
השבמחקאת צודקת שזה מכנה משותף גם כאן וגם באימונים אחרים. חוסר היכולת לדבר על משהו - לתת לזה תוקף. הפחד מכעס, הפחד או הבושה מהתגובה של אחרים. זה יושב עמוק בפנים, וגם אם היום אני לכאורה הרבה פחות מתייחסת לתגובה של אחרים, משהו בגוף שלי כנראה זוכר את זה. ואת המשהו הזה אני מנסה לאט לאט לשחרר בעזרת ההתבוננות העצמית הזאת...
השבמחקכל פעם שאני קוראת אותך, אולי לא תאמיני אני משליכה עלי, לא בעיות של אוכל והשמנה אבל לכל אחד ישנן בעיות אלו ואחרות (כך אני חושבת), לא כולם מצליחים לברר לעצמם , ומה שקורה לך באימונים האלה , לדעתי, גורם לשחרור כלשהו וזה כבר חיובי !
השבמחקאת עושה עבודה טובה עם עצמך, כך אני מבינה ומאמינה...
בפעמים האחרות שסיפרת על אימונים זה נראה לי יותר קולע לעניין. איכשהו התגובה של למה כולם ואני לא היא משהו כללי מדי וניתן ליחס אותו לכל דבר. כפי שכתבת יש כל כך הרבה שכבות, שקשה מאד להגדיר אותן באופן ספציפי. כנראה שצריך לנסות לראות אם יהיה שיפור. או שצריך לחפש עוד...
השבמחקלמה שלא אאמין? גם אני - כשאני שומעת אחרים - מייד משליכה על עצמי. אני חושבת שמעבר לתיעוד ובירור לעצמי, הכתיבה כאן נועדה גם לזה. לחשוף אחרים לתהליכים האלה, לעודד אנשים להתבונן בעצמם. במה שמניע אותם היום שאולי פותח בכלל לצרכים אחרים בילדות הרחוקה. אז כן בהחלט - עצם ההתבוננות בזה, הדיבור על זה, ההסכמה לחוש את זה למרות שזה מאד לא נעים - גורם לשחרור כלשהו. ואם זה עוזר לך לשחרר משהו גם - זה מאד מאד מרגש אותי.
השבמחקכמובן שאת צודקת ב-100%, לא כל אימון הוא עוצמתי באותה מידה או קולע באותה מידה - וזה לא באמת חשוב. יש גם אימונים שבהם התהליך נמשך זמן ארוך, וכיון שזמן אימון הוא שעה בדיוק, אז מפסיקים אותו כביכול באמצע. עדיין - עצם הזיכרון שעלה מתוך התחושה הפיסית, עצם ההתבוננות, גם אם לא הבנתי בראש- עושה את העבודה בגוף. והגוף ממשיך לעבוד גם כשהפגישה מסתיימת. וברור שיש שכבה על שכבה וזה לא נפתר בפגישה אחת (לפעמים זה כן נפתר בפגישה אחת - זוכרת באחד האימונים הראשונים שלי לפני שנים, שיחה אחת שינתה לגמרי את היחסים ביני לבין הבת שלי). האימון לא בא לפתור שום דבר, לא בא להציל אף אחד. בא לעזור למתאמן להתקרב אל עצמו ולהכיר את עצמו. ועל הדרך דברים משתחררים....
השבמחקנראה לי שבעיות כאלו יש בעיקר לבנות, אם אני מחפש לראות על עצמי, כמו נ*גה, לא זוכר שחשבתי שאני שמן מדי או נמוך מדי או סתם לא יפה
השבמחקלנשים זה לא עובר...מניסיון...
אני מקווה שבמקביל את גם חושבת - איזה חיים פוריים ניהלתי, גידלתי ילדים, אני בזוגיות טובה הרבה שנים, הייתי, עשיתי, יצרתי, עדיין אני כאן, עדיין עושה, עדיין יוצרת, עדיין מגדלת (נכדים. חתולים, עציצים). האם החיים נמדדים רק לפי החור בחגורה?
השבמחקאני חושבת שדווקא משום שזה נושא שמלווה אותך (את מי לא?) כל כך הרבה זמן, הוא במיוחד קשה לגישה. לא פלא שאין ’תוצאות’. אוכל ונספחיו הוא הסימפטום. והוא סימפטום לכל כך הרבה בעיות שונות, לפעמים אפילו מנוגדות. והוא סימפטום לחיים עצמם, לדברים טובים וגם רעים (ובזמן האחרון אני מתעסקת איתו די הרבה גם כאן בבלוג). בקיצור, אני כרגיל קוראת אותך ומשתאה, ומשתדלת ללמוד קצת גם על עצמי :)
השבמחקזה נכון שזה בעיקר אצל נשים אבל הכרתי לא מעט גברים עם דימוי עצמי נמוך - אם לא בגלל שומן או עודף משקל אז בהחלט בגלל גובה. רוב הגברים שהכרתי שהיה קשה להם עם הגובה או העדר הגובה שלהם, פיצו על זה בדרכים אחרות. מההיכרות הצרה שלי של בני אדם, הגברים לא יתעסקו עם זה במחשבות אבל ימצאו לעצמם פתרונות כאלה ואחרים. נשים יותר יסכימו לחיות עם התחושה של "אני לא כמו כולם, אני לא מספיק טובה" וגבר פשוט יתעל את זה לפתרון או פרוייקט כזה או אחר...אבל זה באמת רק הניסיון המוגבל מאד שלי, לא איזה כלל אוניברסלי. בכל אופן הפוסט הזה בא להראות (לי בעיקר) שמה שאני חושבת שהוא דימוי גוף, עודף משקל וכו הוא בעצם עוד צורה של דפוס חשיבה של "למה אני לא כמו כולם"
השבמחקאני מוקירה יום יום את חיי ואת כל מה שהתברכתי בו. גם את מה שאני עצמי יצרתי במציאות שלי וגם מה שהתמזל מזלי ונפל בחיקי. אני האחרונה שאמדוד את חיי על פי החגורה (עזבי את החור, אפילו חגורה אני לא יכולה ללבוש ) - תמיד הצד החזק והפעיל אצלי היה הראש, השכל, החוכמה, ויחסי האנוש. החלק הפיסי - בגלל חוסר הביטחון העצמי, בגלל רגשי הנחיתות - קיבל חשיבות מופחתת. אבל זו גם הבעייה. רגשי הנחיתות במקור לא התבססו על משהו אובייקטיבי אמיתי, ובזה אני בוחרת להסתכל כרגע. איך ולמה הגעתי לזה, מתי זה פותח ולאיזה צורך - ואולי ככה זה גם יתחיל להתפוגג. כל מה שאני מנסה לעשות זה לשחרר אחיזות רגשיות, לשחרר דפוסי חשיבה ותבניות התנהגות ותגובות אוטומטיות שיש בי שמנהלות אותי ומונעות ממני חופש לבחור בכל רגע נתון איך אני רוצה לחיות.
השבמחקבדיוק כך: אוכל ונספחיו (כמו אגב כסף ונספחיו) הם סימפטומים לכל כך הרבה דברים, שגלגול שלם אולי לא מספיק כדי להכיר וללמוד אותם. אבל הדרך היא החשובה ועל הדרך אני מתקרבת אל עצמי, אני לומדת להכיר חלקים בי, את הילדה שבי שעדיין מנהלת כל כך הרבה ממני. יודעת שאם אכיר אותה היטב ואת מה שעבר עליה ואזהה אפשרויות שונות מאלו שהיו בפניה או מאלו שהיא הצליחה לראות - יפתחו בפני גם אפשרויות חדשות של להתייחס אל עצמי ואל העולם. הכי חשוב בעיני בתהליך הזה הוא להבין שתמיד יש יותר מאפשרות אחת להגיב. לפעול. באימון הספציפי הזה עלה שוב עניין השתיקה. חוסר היכולת להביע את הקושי. חוסר היכולת לומר: אני שונה ולכן אני רוצה להתנהל אחרת. חומר למחשבה.....בכל אופן זה מאד מרגש אותי אם זה גם נותן לך משהו. :)
השבמחקככה זה החיים - צדדים חזקים, צדדים חלשים, אף אחד לא חזק ב 100%. העיקר לשמור על איזון כלשהו.
השבמחקובטח, בטח לטפל בצדדים החלשים. רק החזק יכול להתמודד גם עם הצד החלש.
אני מבין אותך, למי אין בעיות כאלה ואחרות עם דימוי גוף. יש עלי כ7-8 קג’ מיותרים אבל אין לי חשק להלחם בהם ואני משתדל לאכול נכון וזהו. אני מאוד מתחבר למה ששולה כתבה מעלי למרות שעם תחושות לא מתעסקים וצריך לתת להן מענה בדרכך. הרי ברור שחייך מלאים ופוריים ואת יכולה לא להיות מרוצה מדימוי הגוף שלך ולרצות לשפר את המצב. אין סתירה בין הענינים כשאני חושב על זה
השבמחקבכל פעם... טוב, אולי לא בכל פעם, אבל לעיתים קרובות כשאת מספרת על ימי ילדותך, את מציירת ילדה שלא סיפרה ולא חלקה את כאביה. ואני (בזהירות מאוד) חושב שהבעיה נמצאת שם, במקום בו את מנעת (ואולי עדיין מונעת) מעצמך את הכנות עם הסביבה בגלל חשש פן... יכעסו? ילעגו? כלומר, בעיקר, לא יבינו. ואני מקווה מאוד שמעבר לחפירות המדהימות, המרתקות והחשובות שאת עושה עם עצמך ובתוך עצמך, את גם שואלת את עצמך: למה? למה לא סמכת עליהם שפשוט יבינו ויעזרו, שיבינו ויבואו לקראתך, שיבינו ויעודדו אותך, שיבינו ויוותרו לך, שיבינו.
השבמחקאני לא אומר את זה ממקום מתנשא, אם יש ספק, אלא דווקא מתוך הזדהות עמוקה. גם אני לא מספר כשכואב, גם אם בשונה ממך, לא מוותר ועושה שוב ושוב עד שהבעיה נפתרת. מה שלא הורג מחשל ואין לא יכול, יש מת - אלה הן הסיסמאות שמלוות אותי בחיים. אבל כמוך, גם אני לא סומך על כך שיבינו. כלומר, אני אמות תוך ניסיון להצליח, אבל לעולם לא אסגיר שקשה לי.
זה מאד מעניין אותי שבחרת להשתמש במלים חזק וחלש
השבמחקבאימון הקלאסי באמת מדברים על חוזקות, ובמקום חולשות אומרים "תחומי התפתחות"
באימון סאטיה* המונחים הם אחרים. החוזקה היא משהו שהתפתח באיזשהו שלב בחיים כצורך השרדותי. לפעמים היא ממשיכה לשרת אותי גם היום ולפעמים היא היתה רלוונטית אז אבל היום היא בעצם מגבילה אותי, או גורמת לי להגיב אוטומטית בצורה מסוימת - בלי שתהיה לי יכולת בחירה ובלי שאראה אפשרויות נוספות להגיב.
אני מעדיפה לדבר על מודע ולא מודע. דברים שאני עושה מתוך מודעות, מתוך בחירה. דברים שיש לי שאני מאמצת אל לבי לעומת דברים שאינני מודעת אליהם ודברים שמגבילים אותי ואני מנסה לזהות, להכיר, להתייחס בחמלה ובאהבה לדרך שבה התפתחו - ולשחרר אותם.
אתה לגמרי צודק טליק, אין סתירה. אדם מורכב מהכל - ממה שהוא אוהב ומה שהוא לא אוהב. משמחת החיים שלו, בכללי, ומהדברים הקטנים שגורמים לו עוגמת נפש. ולהיפך - גם אדם סובל מאד - חולה חלילה או קשה יום - מוצא דברים לשמוח בהם. ראה גם תשובתי לשולה לגבי ההתייחסות ל"חזק" לעומת "חלש".
השבמחקובחיוך אומר לך שלו היו עלי רק 7-8 ק"ג מיותרים הייתי מוצאת דרך לחיות עם זה....
ואולי פשוט המשכתי להוכיח זאת לעצמי שוב ושוב על ידי כך שלא ניסיתי לסמוך. כי אין על מי. בפוסט של האימון הבא גם תראה שגם כאשר לכאורה היה על מי לסמוך, זה היה בלי לתת לילדה מקום לפחדים ולחרדות שלה. לדאגות שלה. חוויתי את התגובות שלהם הרבה פעמים כהאשמה שאני לא מספיק טובה. גם כשגוננו עלי זה הרגיש כאילו הם חייבים לטפל במשהו כי אני לא הצלחתי. טוב...עדיין מעבדת את זה לעצמי. המשך יבוא :)
השבמחקאפתח בזה שאין חשש שאחשוב שאתה מתנשא אז הסר דאגה מלבך. יש לי תחושה חזקה שאתה אוהב ומפרגן ובהחלט מזדהה - מתוך ההבדל התהומי בגילאים שלנו, בסטטוס שלנו, אפילו במגדר שלנו (כבר היתה לי שיחה כאן למעלה עם קיימן לגבי ההבדל בין גברים לנשים). בהחלט נכון שאחד ה-מכשולים בהא הידיעה שלי הוא (היא?) התחושה שאין על מי לסמוך. "למה" זו אמנם שאלה של קורבן, אבל היא בהחלט עומדת כאן על השולחן. בלי להאשים אבל עם התבוננות כנה על שנות ילדותי אני יכולה לסכם שעם כל האהבה שהיתה ויש להורי אלי, הם לא הצליחו לנטוע בי תחושת ביטחון שיש על מי לסמוך. אולי בגלל הדרך בה חיי החלו בכלל - בתקופה הפרה-וורבלית שלי - בבית התינוקות בקיבוץ של השומר הצעיר שם לא הרשו להם בכלל להיות איתי מעבר לשעות ביקור קבועות. והמבוגר(ת) האחראי(ת) עלי שם עבדה לפי לו"ז מתוכנן מראש ולא לפי הצרכים של כל תינוק ותינוקת. אולי כבר אז ניטעה בי המסקנה שאין על מי לסמוך. המשך..
השבמחקתודה אמפי על כי את סומכת עלי }{.
השבמחקבדיוק סיימתי ספרון חמוד של קיבוצניק לשעבר שאפשר לי להכיר קצת יותר מקרוב את חיי הקיבוצניקים ואת מערכת היחסים בינם לבין הילדים. שם הוא סיפר שהזמן היחיד שפגש את הוריו היו ארוחות הארבע המשפחתיות. פרט לארוחות אלה הוא התחנך על ידי הקיבוץ. ושם, תוך כדי קריאה, חשבתי על האדם שגדל מתוך קבוצה (ולא משפחה) ועל החריטות שהתחלה כזאת מותירה בתוך אדם, חריטות שמלוות אותו גם לאורך בגרותו. אפילו כתבתי על כך בתגובות לפוסט האחרון של מניפה, כה המחשבה הזאת נגעה לי. והנה עכשיו את אומרת משהו דומה למה שחשבתי. למרות שתראי, היה לי היה ליווי חם מאוד ואישי של הורים, בעיקר של אמי שהיא אשת חינוך עם שעות עבודה מאוד נוחות, ובכל זאת יצאתי כזה שלא חולק קשיים ולא מאמין שיבינו. אולי אצלי זה היה קשור להישגיות לה נדרשתי על ידי הוריי ובעיקר על ידיי אבי ואולי זה בכלל לא נרכש, אלא מולד. אנחנו הרי מגיעים לעולם הזה עם כלים כלשהם גנטית.
בעיני התהליך שאת עוברת באימון מופלא, והחיבור לילדה הקטנה שהיית והתחושות שהרגשת אז הוא תהליך החלמה מדהים.
השבמחקמאוד מזדהה עם התחושה שאת יכולה לסמוך על עצמך בלבד ואין עם מי לחלוק. כך גם אני הרגשתי בתור ילדה. אני חושבת שזה היה דור אחר של הורים, שהילדות שלהם היתה אפילו יותר קשה. אבי היה צריך לשרוד את האבא המכה שלו. אמי היתה צריכה לשרוד את האח המטריד שלה. לא היה להם עם מי לדבר, רק לשרוד את הילדות שלהם. אבי לא הרים עלינו יד, ואמי הגנה עלי בפני המורים בבית הספר. זה צעד קדימה ביחס למה שהם קיבלו שאיפשר לי לעשות את הצעדים שלי כשגדלתי. בתור ילדה הרגשתי שאני צריכה להתמודד עם הקשיים השונים בבית הספר לבד. גדלתי להתבייש בחולשות, ולמדתי להתייחס לכל דבר שהוא לא מוצלח כחולשה, אפילו אם בעצם נתן לי יתרון (למשל, רגישות.). אני חושבת שבמתן תמיכה ריגשית לילדים החברה עשתה דרך ארוכה מאז הילדות שלי, אבל בהקשר של דימוי גוף נראה שהלכנו אחורה. :-(
את בטח יודעת - אבל חשוב לזכור, שהמטבוליזם מאט עם הגיל ולכן אפילו אם נשמור על אותה דייטה יהיה לנו יותר קשה עם הזמן לשמור על אותו משקל. ככה התאים שלנו עובדים.
כולנו שילוב של גנטיקה וחינוך (ויש האומרים גם - גלגולים קודמים) וידוע שילדים שגדלים באותו בית בכל זאת יש להם אופי שונה ותגובות שונות לאותם הדברים. אז ייתכן שילד אחר במקומי היה מגיב אחרת לאותן נסיבות. אני לא זוכרת את חוויית הקיבוץ ורק מדמיינת אותה מסיפורים, כי הורי ממש שלפו אותי משם בגיל 8 חודשים ויצאו חסרי כל לירושלים. השומר הצעיר התאים להם כל עוד זה לא נגע לתינוקת שלהם. אני מאד מעריכה אותם על זה. עם זאת אני מעריכה שבכל זאת הגוף שלי זוכר את אותם 8 חודשים, והאמת שגם את הבהלה של הורי, האשמה, הפיצוי שהם נתנו כשיצאנו משם - הגוף שלי זוכר ולזה הוא כנראה הגיב. הצורך שלהם לגונן עלי, לוודא שאני בסדר כל הזמן...מי יודע איך זה השפיע? משום מה נוצר אצלי לחץ להיות בסדר כל הזמן - בשבילם? מי יודע? ואם לא הייתי בסדר איך הם הגיבו? או שלחמו את מלחמותי (ובכך לא למדתי להלחם בעצמי) או שהשקיטו את פחדי (ובכך לא למדתי איך לפחד ולהתמודד עם הפחד)...זוכרת שגם היו הרבה ציפיות ממני והיתה הרבה ביקורת. פחדתי מהביקורת. עדיין פוחדת ממנה. אולי זה מה שגרם לי לשתוק?
השבמחקתודה אמא’לה. הלוואי שהיתה לי תחושה שאפשר לסמוך רק על עצמי. היו תקופות (ועדיין יש לפעמים) שלא הרגשתי שאני מסוגלת לסמוך על עצמי ולכן ה"אין על מי לסמוך" מועצם יותר. אין בכלל. איזה נורא.....הורי מאד מאד השתדלו. הם דיברו איתי, הם הגנו עלי, כביכול ניתן היה לפתוח הכל. בפועל התגובות שקבלתי היו כאלה שגרמו לי לסתום את הפה. בילדות הקדומה - לא במודע - ובהמשך במודע. תגובות של האשמה - או אותי או את המישהו שדיברתי עליו. תגובות של ציפיות ואכזבות. תגובות של ביטול וחוסר תיקוף. "אין מה לפחד". "הכל בסדר". זה לא מלמד את הילד לחוש את הדאגה, בושה, חרדה, פחד - וללמוד להתמודד איתו. זה לא באמת נותן לו תחושה של ביטחון. לגבי המטאבוליזם - שלי תמיד תמיד תמיד היה איטי, אז תתארי לך איך זה התדרדר עוד יותר עם השנים. חברות שלי עשו דיאטה יומיים שלושה וירדו 3 ק"ג, לי זה לקח חודשיים....כבר בילדות...
השבמחקמסכימה שניתן להסתכל על הדברים גם בצורה כזו.
השבמחקכל כך הרבה שאלות. כבר אמרתי שאני מזדהה ולכן לא אחזור על זה. אבל כן, יש המון סיבות ונדמה לי (ואולי אני טועה) שכשיודעים מה הסיבה זה איכשהו מקל. במיוחד כשמדובר בתכונה מכוננת כל כך. אני בטוח שאילו הייתי יודע להודות בקשיים, חיי היו נראים לחלוטין אחרת. למשל, זה היה מפחית מהאומץ שלי ולכן לא הייתי מוערך בעבודה שלי,כפי שאני מוערך. ואז אולי (רק אולי) הייתי בוחר במקצוע שדורש פחות אומץ.
השבמחקאליפל אתה באמת מאמין שלו ידעת להודות בקשיים היית נאלץ לבחור במקצוע שדורש פחות אומץ? ממש קשה לי להאמין. נראה לי שלא להודות בקשיים רק מקשה עליך עוד יותר. או לפחות...מקשה לא פחות. הקושי הרי קיים, בין אם אתה מודה בו ובין אם לא. זה כמו אחריות. בין אם אתה לוקחת על עצמך אחריות ובין אם אתה לא לוקח - אתה אחראי. כאשר אתה מודע ומודה בכך - הכל יותר ישיר וישר ופשוט. האם אפשר לומר : קשה לי, אבל זה חשוב לי? אתה לא פחות אמיץ אם אתה מודה בקושי שממילא קיים. אם כבר - אתה יותר אמיץ. לדעתי. הכל כמובן לדעתי והכל עם סימני שאלה....
השבמחקאני חושב שאם הייתי אומר שקשה לי או שאני פוחד או שאני מתגעגע, הייתי שומע את עצמי ואולי בוחר אחרת. בחיים פחות קשים ופחות מפחידים. כי כשאני לא מספר לאחרים אני גם לא מספר לעצמי ואז כאילו הכל בסדר. גם הילדה שהיית עשתה את זה. לא סיפרה כדי שהכל ימשיך להיות כאילו בסדר. כדי שלא יהיה צורך להתמודד, לא לך ולא לסביבה. אבל בתוכך... בתוכך זה לא היה בסדר הרי. וזה עדיין צץ לך בכל מיני מקומות למרות שאת כבר אישה בוגרת ומקסימה (הייתי חייב, זה התבקש).
השבמחקאתה חמוד (לגבי השורה האחרונה) וצודק כמובן - אצל כולנו עדיין חי הילד הקטן ואת כולנו הוא עדיין מנהל בצורה זו או אחרת. אני חושבת שאתה מאד אמיץ ומאד מסור ואם המנגנון ששומר עליך כרגע הוא העלמת האמת מעצמך אז לך על זה...באמת, ההישרדות היא דבר מאד חשוב ומנגנוני הגנה כשמם כן הם: להגנה. אני רק מתעסקת עם אותם מנגנונים שכבר לא משרתים אותי יותר, לא באלה שאני עדיין זקוקה להם להתמודדות ולהשרדות בהווה
השבמחק}{
השבמחקבלתק
השבמחקהפוסט הזה חשוב לי מאד. זא חשוב לי לקרוא אותו. אני מתעסקת די הרבה בנושאים של דימוי גוף והוא מתחבר לי חזק לנושאים של שנאה עצמית ותיעוב עצמי והדרך שבה כשאני לא מתנהגת לפי אמות המוסר שלי, הגוף שלי מתנקם בי ונפצע או נחבל. זה מוזר.
וכמה שהילדה הפנימית מחוברת חזק אל הגוף וכל חיבור אליה, אל האני הפנימי, מאפשר לי להשלים עם הגוף. לחמול עליו. ואז הוא מתחזק ומתיפה וזה לא שמתיפה באמת אלא שהמבט שלי רואה אותו אחרת.
הבאת כאן משהו מאד עוצמתי ומאד אינטימי. אין לי מלים. באמת ריגשת. כאב לי לקרוא שהגוף שלך נפצע כסוג של נקמה. או לפחות החוויה שלך היא שהוא מתנקם בך. אני מאד יכולה להזדהות עם זה.
השבמחקללא ספק החמלה כלפי עצמי, כלפי הילדה שבי, כלפי הגוף שבוגד - מאפשר להשלים ולשחרר. הצלחת לתפוס בדיוק את הנקודה. כפי שכבר אמרתי - ריגשת
אז זהו, את ממש לא לבד בקטע הזה. כל מה שכתבת על עצמך וההתמודדות עם דימוי גוף וגוף בוגדני שממהר להעניש על כל חטא קטנטנן אבל מתמהמה כ"כ בלתת תמורה על מאמצים בדיוק אותו הדבר אצלי. (וכן, גם הקטע הזה של להסתכל על תמונות מלפני עשר עשרים שלושים שנה, ולחשוב כמה יפה הייתי אז ואיך לא ידעתי את זה...) ואני, את יודעת, לא רק שחיה עם התסכול הזה, אלא גם צריכה לראות לידי בן זוג שלא משנה מה יאכל לעולם לא ישמין, ואם חלילה יהיה לו איזה מחוש קטנטן מיד יאבד איזה חמישה שישי קילו ועוד יעז לקטר על זה.
השבמחקבקיצור, החיים אינם הוגנים כלל וכלל.
כמה מציק הנושא הזה של דימוי הגוף. ונדמה לי שאצל נשים יותר מאשר אצל גברים. מעצבן.
השבמחקאני הולכת להרצות על הנושא הזה אבל על הגיל של אמצע החיים והגיל השלישי. יהיה מעניין לראות תגובות מהקהל.
אני בטוחה שאת עושה עבודה טובה. סיזיפית, ארוכה, אבל הקילוף הזה הוא נהדר. כל הכבוד.
צרת רבים חצי נחמה? לא ממש, כאשר אני מסתכלת עלייך היום, לא לפני שנים, ממש היום ורואה אישה חתיכה יפהפיה...אז כן, זה בהחלט סובייקטיבי גם כשאנחנו לכאורה אחיות לצרה :) בכל אופן ההקשר הרחב יותר כאן לא לחלוטין ברור לי. האם זה רק הגוף הבוגד? האם זה "למה לי זה קשה ולאחרים קל?" או משהו שלגמרי פספסתי?
השבמחקנכון, למרות שמכירה כמה וכמה גברים עם בעיית דימוי גוף. ההרצאה שלך נשמעת מאד מעניינת. מתי ואיפה?
השבמחקאני לא הייתי קוראת לאימון סיזיפי, כי יש לזה קונוטציה של משהו מתסכל בנוסף להיותו ארוך וקשה. עם ארוך אני מסתדרת. קשה זה עניין של תקופה. היו תקופות שהייתי חייבת קצת מנוחה מההתבוננות פנימה (יש שיגידו: מהחפירות). אבל אני לא חשה תסכול, לפחות לא בשלב זה. אולי בגלל שאני באמת נרגשת מזה שסוף סוף אני נוגעת בדברים שמעולם לא היתה לי גישה אליהם, אולי בגלל שבסך הכל יש לי חיים נהדרים היום...כך או אחרת אני משתאה בכל פעם מחדש מהגילויים, מההיכרות וההתקרבות שלי אל עצמי...וכך גם מול מתאמני (שכרגע אין אבל מתחילה אצלי מישהי חדשה בשבוע הבא)
איזה יופי שיש לך מתאמנת חדשה!!!
השבמחקההרצאה שלי במאי, כרגע היומן לא לידי, במועדון הבריאות של עירית הרצליה, ביום ב בשמונה וחצי בבוקר. אם מעניין לך, אכתוב אחכ תאריך מדוייק. יושבת כרגע ורוקמת, אחרי שלוש זריקות חיסון לקראת הנסיעה שלי בקיץ. מתעצלת לקום לתיק לקחת את היומן...
אחלה. בהזדמנות תעדכני. אולי אוכל להגיע (או שתסמסי)
השבמחק