אימונים # 15 - לתת תוקף לפחד

אני בקבוצת המנטורינג,
ונ' נבחרה לאמן אותי. נ' מתוקה, צעירה בת 21. מסורה לסאטיה ולתהליך. אני גם
מתמסרת, מאפשרת לה לתרגל עלי.

אני יושבת מול נ'
וסביבנו המאמן ושאר בנות הקבוצה (אנחנו קבוצה של בנות). ואני מתחילה לדבר על
הדאגה ל-T.
שהוא לא יוצא מזה, שלא רואים את הסוף. שבכל פעם שיש איזושהי התקדמות במצבו, יש גם
התדרדרות כלשהי. ושאני מוצאת את עצמי קצת מנותקת מעצמי במצב הזה. לא ממש מתמודדת עם
זה. פתאום עולים בי פחדים – מה יהיה אם הניתוח לא הצליח, מה יהיה אם הכאבים
שהובילו לניתוח יישארו לנצח בתור הכאבים שבעקבות הניתוח? ומה יהיה אם יקרה לו
משהו? כבר יומיים ברציפות שהוא חווה מעין התעלפות: ירידה של לחץ דם או משהו. הוא
מרגיש שהוא מתעלף, הוא מתכסה זיעה קרה. מה זה? מה גורם לזה? או שפתאם בערב עולה לו
קצת החום. ואז יורד. מה זה? אני נלחצת. אני שמה לב שאני גם פוחדת על עצמי. מה יקרה אם
יקרה לו משהו ואני אאבד אותו? מה יקרה אם אשאר לבד? חוסר הוודאות הזאת – האם הוא
יחלים לגמרי? האם הוא יהיה בסדר? וגם האם אני אהיה בסדר?

נ' מקשיבה לי ונושמת.
מביטה לי בעיניים. לא מפסיקה אותי. כמעט לא משקפת אותי. מתבוננת בי, לעיתים ראשה
מוטה ימינה ולעיתים שמאלה. לרגע עולה בי תחושה שאני תחת מעקב. והתחושה חולפת. עולה בי מחשבה "תשקפי אותי,
תשאלי משהו" אבל אני בוחרת לא לומר כלום. אז אני ממשיכה לעבוד. לבד. עולה בי בכי –
ואני נושמת לתוכו.

היא לא שואלת מה קורה
לי בגוף, אבל עולה לי זיכרון. אני בת 23 ובתי בת 3 חודשים ו-T
 גוייס למלחמת לבנון הראשונה. אני לבד בבית עם
תינוקת וכלבה. אני לא שומעת מ-T  במהלך כל המלחמה. אני
מסרבת לצאת מהבית בתקווה לשמוע ממנו ובחשש לשמוע עליו. הרדיו דלוק 24 שעות ביממה
כי מוסרים ד"שים ברדיו ואולי אשמע אותו. שנתי טרופה. אני ממשיכה בשיגרה של
אמא לתינוקת בת 3 חודשים. הנקה כל כמה שעות. ירידה עם הכלבה. מסרבת ללכת לאמא שלי
או לאמא שלו. רוצה בבית. לכאן הוא יחזור, אם יחזור. לכאן יגיעו להודיע, אם יגיעו.

נ' שואלת אותי מה אני
רואה. אני רואה אותה אבל אני מבינה שהיא חושבת שאני רואה משהו מעבר אליה, שאני
בוהה. אני מתארת לה את חדר השינה שלנו אז. בגיל 23. את הרדיו. את התינוקת. את
הכלבה. נ' ממשיכה להקשיב, לשתוק, להביט לי בעיניים, לנשום.

וגם אני נושמת. ופתאום
אני שומעת את קולה של אמא שלי אומרת שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. ועולה לי עוד
זיכרון. קדום יותר. מלחמת ששת הימים. מה יש לי עם מלחמות היום? אנחנו בקרית יובל,
ירושלים. אבא מגוייס, נלחם מול הירדנים. בדירה נשארנו אמא וסבתא, אני ואחי התינוק.
בבניין אין מקלט, והמקלט הכי קרוב - רחוק. עוד לפני המלחמה מלאנו שקי חול ועשינו
חומה בכניסה לבית. הדבקנו בדים על החלונות גם לצורך האפלה וגם למקרה שישברו. כשיש
אזעקה כל השכנים יוצאים מהדירות ויושבים יחד בחדר המדרגות. אני שומעת את שריקות הפגזים
הירדנים ואת הנפילות, מימין ומשמאל. בבניינים לידנו. אני פוחדת. אחוזת אימה. אמא
חזקה, סופר וומן. היא מחזיקה את כל הבניין. היא אומרת: לא יקרה לנו כלום. ולא יקרה
לאבא כלום. הכל יהיה בסדר. ואני יושבת מול נ' ושואלת בקול רם: איך היא יכולה לדעת
שהכל יהיה בסדר? אין לה שום דרך לדעת זאת.

והזמן של האימון נגמר.
אנחנו מחזירים את תשומת ליבנו לקבוצה, ממש שכחתי שהם שם. נ' אומרת שלא היה לה מושג
איך לסיים את האימון. אני מספרת שלפעמים רציתי לבקש ממנה שהיא תשקף אותי. שהיא
תשאל אותי על מה בעצם אנחנו מתאמנים – אבל היא לא שאלה, אז בחרתי לבד. התאמנתי על
הדאגה. ועלה בי זיכרון לא ראשוני – על מלחמת לבנון – ומתוכו עלה לי זיכרון ילדות.

והמאמן שואל אותי, לו
הייתי יכולה לפעול אז, כשהייתי ילדה, מה הייתי עושה? והדבר הראשון שעלה לי הוא לשאול את אמא :
איך את יודעת שהכל יהיה בסדר? אין לך דרך לדעת. בפוקס היה בסדר באמת. והמאמן מסביר
שבעצם אמא שלי, עם הרצון לגונן עלינו, וגם על עצמה, לא איפשרה לי לפחוד ולדאוג. לא
נתנה תוקף לכך שאני פוחדת ודואגת. פוחדת על עצמי ודואגת לאבא. ובכך מנעה ממני את
האפשרות לחוות את הפחד ואת הדאגה וללמוד לחיות אותם.

שבעצם גם ב-1982 פחדתי
על עצמי ועל T.
פחדתי על התינוקת שאולי אצטרך לגדל לבדי. דאגתי לשלומו, גם הגופני אבל גם הנפשי.
ולא היה שם מי שיאמר לי: הכל יהיה בסדר.

וגם היום אין לי. ואין
לי כנראה מספיק כלים לחיות עם הדאגה הזאת, ועם חוסר הוודאות הזה. אין לי מספיק
ביטחון בעצמי לסמוך שלא משנה מה יהיה, אתמודד עם זה.

האימון נפסק באמצע אבל
הגוף עבד, ומשהו השתחרר. למשך שארית המנטורינג הגוף שלי רעד. משהו עבד שם. למרות
חוסר ניסיונה של נ'. בזכות ההקשבה שלה. בזכות הנכונות שלי להתמסר לתהליך. ושוב –
זה לא שהפסקתי לפחד על T  ועל עצמי....זה לא שהפסקתי
לדאוג. אבל משהו השתחרר....ובהמשך אולי אדע מה וכמה...