מסתובב כאן שרביט של "הרגע שבו ידעתי שאני יכולה לסמוך על עצמי" בו תיארו חגית, כמו מניפה וקורדליה רגעים מדהימים שלהן
ולי לא עולה כלום. נאדה. כלום. ניינטה. כי אני עדיין לומדת לסמוך על עצמי. כי אני מסתובבת חיים שלמים עם תחושה שקשה לי לסמוך. שמסוכן לסמוך. על אחרים ועל עצמי. וקורדליה הציעה לי להיזכר ברגעים יפים.....
ועולים לי דווקא רגעים מופלאים בחיי - אבל הם דווקא מבהירים לי עד כמה לא היה לי מושג שאני יכולה לסמוך על עצמי.
הפעם ההיא בכיתה ו' בו חיבור שכתבתי נבחר מקום ראשון בתחרות חיבורים, הוקרא בפני כל בית הספר והופיע אחר כך בעיתון עם שמי ותמונתי.
מאוחר יותר באותה שנה כאשר קיבלתי תעודה שכולה A - משהו שלא נתפס בכלל בעיני.
הפעם ההיא בכיתה ח' שבה שרתי בתחרות כשרונות צעירים בבית הספר וזכיתי במקום ראשון.
ואפילו השנה ההיא בכיתה ט' בה נכנסתי לכיתה חדשה, כיתה של גאונים (בה מלכה, בין היתר, מלכת הכיתה מנתחת העינים שלי) - והתחלתי את השנה עם 4 במתמטיקה ובלשון וסיימתי עם 9....ופרס מצוינות.
הפעם ההיא שנבחרתי לצאת לקורס מ"כים של הגדנ"ע, קורס שהיה הרבה יותר קשה מהטירונות שעברתי כמה שנים אחרי כן. עמדתי שם באתגרים לא פשוטים והצלחתי, ואפילו נבחרתי לחניכה מצטיינת מחלקתית או פלוגתית - אפילו לא זוכרת איזו.
הפעם ההיא שהמחנכת שלי הודיעה לי שנבחרתי להישלח עם משלחת נוער של משרד החוץ לייצג את ישראל בארה"ב, ועברתי את כל הבחינות ואת סמינר הניפוי ונסעתי.
ההודעה שקבלתי מצה"ל שבזכות הבחינות הפסיכוטכניות שלי התקבלתי לקורס התכנות בממר"מ.
ועברתי את הקורס.
והפכתי לתוכניתנית טובה, ואחרי כן למנהלת מערכות הפעלה ובסיסי נתונים ומאוחר יותר ראש צוות ומומחית תשתית של תוכנת ERP ידועה.....
וכמה וכמה פעמים במסגרת קורס קצינות - כשהייתי צוערת תורנית מחלקתית במסע בהרי ירושלים, ולמרות הקושי הפיסי הובלתי את המחלקה כולה בהצלחה ועמדתי בכל המשימות - ובסוף הקורס גם קיבלתי מצטיינת מחלקתית.
ואיכשהו גם בכל מקומות העבודה - הייתי מבוקשת, ומוערכת, וזכיתי פעם אחת בפרס העובדת המצטיינת של האגף.
ובחרתי בן זוג אוהב, שאמנם לא ממש יודע לדבר את אהבתו אבל יודע גם יודע להפגין ולחיות אותה כל יום במשך 40 שנה.
וגידלתי ילדים מדהימים, שפרט לכך שהם אנשים מדהימים בפני עצמם, גם טוענים משום מה שאני אמא נהדרת.
וסבתא נהדרת.
ובחרתי חברות נדירות - שכל אחת מהן "מצביעה ברגליים" בכל פעם שהיא מתקשרת אלי ונפגשת איתי - שכנראה אני חברה טובה.
ולמדתי לסלוח להורי על פגיעות והטחות ועלבונות ושקרים - ולאהוב אותם בלי קשר, ולתמוך בהם כפי שהם, ולבנות איתם מערכת יחסים חדשה לגמרי.
ולמדתי לאמן - ועם כל חוסר הביטחון המובנה שלי, אני רואה את הטרנספורמציה גם במתאמנים שלי וגם בי.
ובכל הרגעים האלה אני מתבוננת על עצמי מהצד ועדיין לא בטוחה שאני יכולה לסמוך על עצמי. עדיין לא מאמינה לאחרים כאשר הם סומכים עלי.
ואפילו מהססת אם לפרסם את הפוסט הזה - כי הוא נראה לי כמו שורות על גבי שורות של "שוויץ" - התרברבות סתמית - "הו, תראו כמה אני מוצלחת" - לא אוהבת את זה.
אבל עובדת על זה. מסתכלת על זה נכוחה. מבינה שזה הנושא כרגע, אחד הנושאים - ויש לי סבלנות. ואורך רוח.
ואני נושמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה