"את כל כך לא מפונקת", אמרה לי הרופאה המלכה כשבאתי אליה לביקורת אתמול.
היא התכוונה לכך שלמרות שמשהו הציק לי בעין במהלך השבוע, ההסברים הטלפוניים שלה הרגיעו אותי ולא הטרחתי אותה לבוא לבדיקה מיוחדת.
היא גם התכוונה לכך שלמרות שבביקורת אחרי ניתוח לא מחכים בתור, חיכיתי יותר משעה להיכנס אליה, היה עומס מטורף אתמול ובאמת שהיתה עדיפות לנכים וזקנים שישבו שם וברור שהיה להם הרבה יותר קשה לחכות מאשר לי.
כך או אחרת היא עשתה לי "ויש" בפנים העפעף למקרה שבאמת נכנס לי גוף זר שהוא זה שגרם למצוקה שלי, ונראה לי שזה עבד.
כל השאר תקין.
אני רואה מצוין, מרחוק, ובאמת עוד כמה שבועות אלך לאופטומטריסט לבדוק מה קורה ואילו משקפיים אני רוצה להתאים לעצמי.
"היא כל כך מפונקת" אמר T על כלתנו כשהם ביקרו כאן, והרגשתי שזה ממש קשה לו. "היא לא החזירה כוס או צלחת לכיור אחרי ששתתה/אכלה". אז מה? כל השנים היתה לבד, אני מניחה שהתרגלה (הורגלה?) שכאשר היא אצל אמא ואבא (ואנחנו שווי ערך לזה) היא לא מזיזה אצבע.
"גם אצלם בדירה הוא עושה הכל. הוא מנקה, הוא עושה קניות, הוא מבשל". אני לא בטוחה שזה מדויק אבל נכון שלבני יש נטייה להיות ה"אבא", גם כשהוא חי עם שותפים.
"היא מושכת את הדוקטורט הזה כבר שנים, מזמן אין לה מילגה, ועכשיו שהם נשואים הוצאות שכר הלימוד האסטרונומיות נופלות עליו". כן, זה קטע מטריד. להוריה מעולם לא היתה אפשרות לממן לה את המחייה או את הלימודים, ודמי הכיס המזעריים שהם שולחים לה לא מכסים כמעט כלום. מאז שהסתיימה המילגה היא משלמת שכר לימוד - לא יודעת אם מלא - זה נושא רגיש אצלה ובני מגונן עליה ולא מאפשר לדבר איתה על זה יותר מדי. בסמסטר הראשון אחרי שהסתיימה המילגה היא אמרה שתלווה מהדוד שלה. מאז לא שמעתי כלום. על הסמסטר האחרון (ינואר) היא דילגה אבל עכשיו בספטמבר היא מתכוונת להמשיך. ואין לה מושג אם תסיים. היא תקועה. "היא צריכה להחליט" רוטן T. " שתיקח את עצמה בידיים כבר ותסיים או שתעזוב את זה, גם לא נורא. יש לה תואר שני...אולי זה מספיק". הוריה כמובן רוצים שהיא תמשיך. אבל אין להם דרך לעזור.
"היא מאד מפונקת" אומר לנו ע' על אשתו כ'. היא החליטה לצאת השנה ל"מלכת המדבר", סוג של "לאתגר את עצמה" או פשוט לברוח קצת מהבית ומהשיגרה. היא ספורטאית ובכושר מעולה ולכן לא העליתי על דעתי שיהיה לה קושי כלשהו במסע מסוג זה, אבל מתברר שהמציאות קצת אחרת. "מספיק שלשק השינה כבר אין את הריח של הבית (של הניקוי יבש), או שהיא ישנה עם כמה אנשים באוהל - ואז היא לא מצליחה לישון כל הלילה, או שלא ישנה צהריים כפי שהיא רגילה כל כך....היא גמורה מזה. " ואני מתפלאת. כנראה שהיא משדרת סוג של ג'דה, אולי בגלל הספורט והאוכל הבריא...אבל אין לזה קשר עם הרגלי היום יום.
"היא כל כך מפונקת היום" אומר T בחיבה על החתולה שלנו ומלטף אותה תוך כדי גרגורים עד שנמאס לה והיא הולכת.
מאד מעניין לי לחקור את המושג הזה "מפונקת". בהיבטים השונים בהם נתקלתי בזמן האחרון.
הדברים של T הזכירו לי את הבדיחה על שתי הנשים שנפגשות ומדברות על הילדים. הבן שלי, אומרת אחת, התחתן עם פוסטמה. לא מרימה כוס, יושבת בסלון, קוראת. הוא מכין לה אוכל, מנקה את הבית, מטפל בילדים. ושתיהן נאנחות. אבל הבת שלי, ממשיכה האישה, התחתנה עם מלאך: לא נותן לה להרים כוס, מטפל בה, לוקח את הילדים לגן, מתייחס אליה כמו מלכה, ופניה זוהרים.
השבמחקאני נורא נזהרת להכנס לחשבון של הילדים שלי. עושה לי פלאשבקים לדברים לא טובים בעבר שלי. הם מרגישים, היא מרגישה, גם אם לא אומרים לה כלום.
ואת באמת נסיכה (התואר מלכה שמור לרופאת העיניים)
אני משתדל לא להתערב בחיים של אנשים קרובים אלי שלא מחלקים ביניהם את מטלות הבית ואת הנטל הכלכלי,אני מקטר על זה כמו ט’ כי זה באמת פינוק שלא כולם יכולים להרשות לעצמם אבל אני גורס שזוהי בחירה של כל אחד מהם וההתמודדות היא שלהם בלבד. ואת מלכה אמיתית !!!
השבמחקבאמת מעניין כל האספקטים השונים של המילה "מפונקת", וגם אני חשבתי על זה לא מזמן לאחרונה. איכשהו זאת הפכה להיות מילת גנאי כשהיא מוצמדת לאנשים אבל בדיוק ההפך כשהיא מוצמדת לחפצים כמו למשל ספא מפנק וכו’.
השבמחקאם אומרים למישהי שיש לה בן זוג ממש מפנק מדובר במחמאה, אבל התוצאה - היא מפונקת, זאת כבר בושה.
באמת לא ברור למה.
בכל אופן, אני מפונקת מכף רגל ועד ראש. בעיקר בגלל שאני משתמשת בשמפו פינוק :)
תשמעי, שוב הזדהתי עם T.... האי מפונקות העניינית שלך כובשת את ליבי, הכלה שלא לוקחת אחריות מעצבנת אותי וגם אני מחבבת פינוק בעיקר אצל חתולים.
השבמחקנהנתנות זו דווקא תכונה חמודה-מצודדת, אבל השענות יתירה על אחרים לא חיננית בעיניי בכלל...
טוב שאת לא מפונקת אני תמיד אומר שלא צריך להתערב במה שנעשה אצל הילדים שלנו למרות הקושי לראות את הדברים מול הפרצוף. אם טוב להם עם זה אז אין מה להתערב.
השבמחקכל עניין פינוי הכלים אחרי הארוחה מזכיר לי קצת את עצמי. לא שטפתי כוס בחיי עד שהגעתי לצבא. ושם בבקו"ם שהיתי שבועיים עד שהתחיל קורס שהייתי צריך להיות בו. ביום הראשון אחרי החיול נשלחתי אחר כבוד לשטוף סירים כי הגישו בכלים חד פעמיים. הייתי בהלם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ברחתי ולא שטפתי כלים יותר מעולם בצבא.
הוספתי עוד תגובות לפוסט הקודם.
השבמחקלהוריד את הצלחת והכוס כשאת מתארחת , לא יודעת אם קשור לפינוק
השבמחקקשור להרגלים (מהבית)
וגם לנימוס לדעתי .
נכון, גם אני וחברתי א’ נזכרנו בבדיחה ההיא כשסיפרתי לה על זה. גם אני כמוך לא נכנסת לחשבון של הילדים שלי, לא בהקשר של היחסים הזוגיים והדינמיקה הזוגית וגם לא ביחס לחינוך של הנכדים. ואני מסכימה איתך שגם אם לא אומרים כלום - הם מרגישים. אני הרי יודעת שהביקור שלהם בכלל תפס את T בתקופה לא כל כך טובה - ולא נראה לי שזה בכלל קשור אליהם או למישהו, אבל הוא נתפס לכל מיני דברים. בכל זאת - כמו אצל כולנו - יש אצל T בפנים גם את הוריו, שהיו סופר פולניים (למרות שהם היו רומנים) מהבחינה הזאת. והם "קופצים" החוצה לפעמים....
השבמחקתודה על תואר הנסיכות, מקבלת בחיבוק ובחום.
אז זהו, שאני מעדיפה גם לא לקטר על התנהלות של אחרים - למרות שגם אני רק בן אדם ולפעמים זה מתפלק לי (גם פה). איך הם מתנהלים בבית זה באמת עניין שלהם, ואני סומכת עליהם שיידעו לאזן ביניהם את האחריות ואת המטלות, גם לבן שלי יש גבולות והוא לא נותן שידרכו עליו. מצד שני הוא אוהב לתת ולפנק וזה בסדר גם. כאן אצלי בבית אני מתנהלת בנינוחות עם האורחים שלי. אין לי בעייה להטיל עליהם מטלות (שבדרך כלל כולם, כולל כלתי) מבצעים בשמחה. אם היא לא יוזמת (פינוי שולחן וכו) זה לא מטריד אותי, ונראה לי שככה הרגילו אותה בבית. תודה על תואר המלכות אבל זה שמור לרופאה שלי ;)
השבמחקחחחח הבן שלי משתמש בסבון נוזלי של פינוק, הוא מת על הריח שלו. קונה במיוחד בארץ ולוקח איתו לחו"ל. וזה נכון שזה נחשב טוב לפנק אבל שלילי להתפנק....
השבמחקאני עדיין בוחנת את האנרגיה סביב המושג הזה. אצל ילדים למשל: האם ילד יכול להיות גם מחונך היטב אבל גם מפונק? ומה רע בלהיות מפונק אם אף אחד לא נפגע מזה....
אני חושבת שגם בחינוך שאני קיבלתי יש קונוטציה שלילית לפינוק.
בקיצור זה עדיין בתהליכי חקירה אצלי :)
ממש מוצא חן בעיני שאת מזדהה עם T בהרבה דברים. יש לי חברה טובה (ל’ שעבדה איתי) שמאד מאד דומה ל-T בהרבה דברים (באופי) והרבה פעמים הזדהתה איתו בדברים שביננו ובחיים בכלל. אגב זה גם עזר לי להבין אותו טוב יותר, כי היא היתה מסבירה דברים באופן שהוא לא ידע לעשות.
השבמחקאני לא חושבת שנהנתנות מפריעה ל-T, אני חושבת שזו באמת ההישענות על אחרים שמקפיצה אותו. אבל אני כל הזמן זוכרת שזו ילדה (אישה צעירה) שמגיל 19 חיה לבד בחו"ל בלי הורים ובלי אף אחד, לומדת ועובדת ומסתגלת לכל מיני חדרים שכורים בתת רמה ומילגות מלאות ומענקים מיהודים עשירים וקומץ של חברים (שבאים והולכים כי כולם סטונדנטים וכולם מאיזשהו מקום אחר) וסוף סוף יש לה מישהו מפנק כמו בני.....
חחח איך הצלחת להתחמק משטיפת כלים בצבא?????? לא מאמינה!
השבמחקגם אני לא בעד התערבות בחיי הילדים, וגם אני כמו מניפה חושבת שהקיטורים בסתר מחלחלים אליהם איכשהו ועוכרים את האווירה, אז עדיף להמנע מזה.
אני יודעת שבדינמיקה הזוגית יש כל הזמן שינויים והתפתחויות וסומכת על שני ילדיי שיידעו לשמור על עצמם ולתת מעצמם וגם אם לפעמים זה לא מאוזן, בסופו של דבר יהיה בסדר - וגם אם לדעתי זה לא בסדר, אלה החיים שלהם.
אוקיי, אלך לבדוק שם
השבמחקגם אני לא יודעת אם הייתי קוראת לזה פינוק. אבל אני לא מחשיבה את כלתי (או את חתני) לאורחים בבית. בטח כאשר כלתי גם נשארת לישון כמה ימים כאשר הם מבקרים בארץ. ובגלל זה גם אין לי בעייה להגיד בנינוחות "שימי בבקשה את הכוס במדיח" - זה לא יצא לי בביקור הזה אבל אני מרגישה לגמרי נוח עם זה.
השבמחקT היה במצב רוח משונה במהלך כל השהייה שלהם (כתבתי על זה כבר, ונדמה לי שאני מתחילה להבין מה עבר/עובר עליו) אז התגובות שלו הקצינו בגלל זה, לדעתי.
אני חושבת שהשימוש בתואר "מפונק/ת" מאוד רופף ולא מדויק ולמעשה דו משמעי.
השבמחקאנשים מכנים "מפונקים" אנשים אחרים שמרשים לעצמם את מה שהם לא מרשים לעצמם. לפעמים אותם מפונקים אינם אלא אגואיסטים שאינם רואים את זולתם, לעתים מושחתים או ילדותיים.
וכמובן, יש את השימוש על דרך המחמאה, כמו שאמרה לך הרופאה. גם כאן זה לא מדויק. כאילו שמי שלא מסכים לסבול הוא מפונק...
האנגלית יותר מדוייקת בעיניי: spoiled. מקולקל/ת. אנשים שהתנהגותם מעידה עליהם שהם קצת מקולקלים, לא לגמרי תקינים.
וחתולים... הם באמת ההתגלמות הטהורה של פינוק אמיתי. ולא מקולקלים בכלל (בעברית. באנגלית זה לא נשמע חיובי).
יש ממש שתי משמעויות ל-מפונק בעברית. אחת מקבילה לזו האנגלית (ואולי אליה התכוון T כשדיבר על כלתכם) ואחת אחרת, הרבה פחות גרועה (אולי כמו שאמר החבר על אישתו).
באנגלית יש רק משמעות אחת שלילית למדי. spoiled הוא גם פועל סביל: מישהו קילקל מישהו. spoiled child לא יכול להיות חיובי בשום מקרה, לעומת בעברית, "ילד מפונק" שיכול בהקשרים מסויימים להישמע חמוד כמעט כמו חתול מפונק.
בעיני יש הבדל בין התנהגות בבית להתנהגות בבית שאינו שלך. לא להרים כוס ולא לנקוף אצבע בבית של אחרים זה לא פינוק, זו סתם חוסר התחשבות.
השבמחקאבל מצד שני, את מרגישה את זה לתקופה קצרה בלבד, לא את חיה איתה.
מחתולים אנחנו לא מצפים שיחזירו כוסות למקום, אלא שימלאו את תפקידם החתולי ויבואו להתפנק. הטענות שלנו כלפי חתולים יתחילו כשהם יפסיקו להתפנק....
נראה כאילו אנשים משתמשים בכינוי הזה- "מפונקת", לרוב כדי להעביר ביקורת על אנשים אחרים שלדעתם, טוב להם מדי, שקשה לפרגם להם.
השבמחקההיא שעושה דוקטורט - זה הרי דוקטורט, היא קורעת עבורו את התחת, מפירותיו הם יהנו שניהם, זו החלטה של שניהם - על מה הביקורת? למה קשה כל כך לפרגן?
ההיא שיצאה למלכת המדבר, מפונקת???? זו קריעה! מפונקת מראש לא היתה יוצאת לאתגר שכזה! זה נכון שקשה לה והיא מתלוננת. כל הכבוד שהיא לא אורזת וחוזרת הביתה אלא ממשיכה באתגר.
אני לא מבינה מאיפה צרות העין.
למה קשה כל כך לפרגן?
לא מדובר במושג מדוייק. מדובר במושג נזיל ויחסי. מה עוד שהוא תלוי בסדרי עדיפויות של המדבר. עבור מישהו אדם שזקוק לעשר שעות שינה הוא מפונק, עבור אחר אדם שזקוק לשש, עבורי מי שצרך לישון הוא מפונק.
השבמחקאין לא יכול! יש מת! רוץ חייל! (-:
יחסי.
אני זוכרת שאבא שלי כל הזמן אמר עלי שאני מפונקת שלא עושה כלום ורק מחכה שיעשו בשבילה
השבמחקגם שעבדתי במקום עבודה 11 שעות ביום כל יום ושישי אחת לשבועיים
עדיין הייתי מבחינתו מפונקת
מפונק זה מישהו שרגיל לחיים נוחים, חיי מותרות
חתולים באמת יכולים להיות מפונקים
אחרי הכל הם יכולים לישון כל היום, לקום לאכול וחוזר חלילה
אוי כמה שמוכרת לי השיחה הזו שלך ושל t על כלתכם... נכון שלמרות שברוב הדברים הסכמת איתו הרגשת צורך לגונן עליה?
השבמחקאהבתי את ההתעמקות שלך בנושא - שכמובן אני עדיין מהרהרת בו, הרבה סימני שאלה ומעט מסקנות סופיות. גם באנגלית אפשר להגיד על מישהו שהוא spoiled me rotten ולהתכוון לטוב. לא תמיד זה שלילי. spoiled brat זה כמובן ילד (או מבוגר ילדותי) מפונק "מקולקל" כמו שאמרת. אבל באנגלית קיים באמת ה-pamper שזה לפנק במובן החיובי. מעניין לחקור את זה. אני באמת באה בטענות לחתולים שלי שהם לא מתפנקים מספיק. הם דורשים פינוק כשבא להם ובדרך כלל לא מתמסרים אם זה ביוזמתי ולא ממש בא להם כרגע. אני באמת ממעטת להשתמש במונח (אולי בגלל זה מתעסקת איתו כאן) וכאשר אנשים אגואיסטים לדעתי אז זו המילה שאני משתמשת בה, אם בכלל.....
השבמחקT הרבה יותר רגיש להתנהגות של אורחים (כאלה שישנים כאן כמה ימים) מאשר אני. אני באמת מרגישה שזה זמני ולכן אין לי ציפיות ואין לי טענות. אני גם לא מהמארחות ש"משרתות" יותר מדי את האורחים, אני מציעה, מגישה, מפנקת אבל גם נותנת להם "להרגיש כמו בבית" ולהיות עצמאיים - גם לתחושה הנוחה שלהם וגם פחות עומס עלי. דווקא כשאורח כזה מקפיד לפנות ולשטוף כלים ולקנות לי בסופר על חשבונו (והיו גם כאלה לא מעט, אנחנו מארחים הרבה) אני תמיד מופתעת לטובה. מהחתולים אני באמת מתאכזבת כשהם לא באים להתפנק - ואלה שלנו הם מהסוג שתמיד יחפשו את קרבתך אבל לאו דווקא יתקרצצו עלייך (ואני דווקא אוהבת כשחתולים מתקרצצים....)
השבמחקאת צודקת באופן כללי, אנשים בדרך כלל אומרים את זה כשקשה להם לפרגן. ובדרך כלל קשה לי לשמוע כשלמישהו קשה לפרגן. ואולי בגלל זה נתפסתי על האמירות השונות האלה.
השבמחקאני חושבת שלבעלי קשה לפרגן לכלתנו כי הוא (וגם הבן שלנו) נוטים לסיים את המשימות הקשות קודם - להיפטר מהן - ולהשאיר את הקלות לסוף - והיא סיימה בקלילות את כל החלקים הקלים לה (זה דוקטורט במוסיקה, אז כל מה שביצוע ונגינה זה קל לה, אבל מה שעיוני קשה לה) במסגרת המילגה, ודחתה ודחתה את החלקים העיוניים בהם היא מתקשה - וחרגה מהזמן שהוקצב לה - ועכשיו שכבר אין מילגה, הנטל של תשלום עשרות אלפי דולרים בשכר לימוד בארה"ב נופל על בני כי הם נשואים. ועדיין לא ברור אם היא תצליח להשלים את החלקים האלה או לא. המשך
כאבא שדואג לממן לילדים שלו את הלימודים - הוא מבין שהוריה לא מסוגלים לכך - וכועס שהיא לא התחשבה בזה ולא עשתה מאמץ לסיים את התואר במסגרת המילגה היקרה שהיא קיבלה, ושעכשיו זה נפל על הבן שלנו, סטודנט בעצמו , ועליה - שהם חיים על כמה תלמידים, הופעות באירועים וכו ואין עדיין הכנסה נורמלית נראית לעין. אני לא אומרת שאני מסכימה עם בעלי אבל אני מבינה מה כואב לו.
השבמחקלגבי החברה - אני לא חושבת שבעלה לא מפרגן לה את האתגר הקשה הזה שהיא לקחה על עצמה ב"מלכת המדבר", אני חושבת שהוא עדיין מתפלא איך היא עשתה זאת למרות שהוא יודע כמה הדברים האלה קשים לה. אגב אני לא חושבת שמישהי שרגילה לישון כל יום בצהריים (היא עובדת בערב) וחשובה לה הנוחות והשקט והניקיון של סביבת השינה שלה נחשבת בהכרח מפונקת. שוב - אני עדיין בודקת את המשמעות של המילה הזאת עבורי.
זה ממש נכון אליפל, וצדקה ליבי למעלה בתגובות כשאמרה שאנשים קוראים למישהו מפונק הרבה פעמים כשקשה להם לפרגן לו
השבמחקמכל התגובות אני מתחילה לקבל איזו תמונה לגבי אנשים שקוראים לאחרים מפונקים. בעצם אבא שלך לא ספר את 11 שעות העבודה שלך ואת הששי פעם בשבועיים. הוא הסתכל רק על מה שהוא ראה - או שמע ממך. מה למשל גרם לו לומר שאת מפונקת?
השבמחקאני, למשל, מאד מודעת לכך שבתי וחתני קורעים את התחת גם בעבודה שלהם וגם עם הילדים - וכנ"ל לגבי בני וכלתי - עם הלימודים, שיעורי מוסיקה שהם נותנים, נסיעות להופעות באירועים לפעמים ממש רחוק מהבית - ולכן כשהם באים לכאן, אני לא מצפה מהם שיתחילו לפנות ולשטוף כלים וכו’. ואם אני זקוקה לעזרה אני מבקשת. מה הקטע לקטר מאחורי הגב?
דווקא לא ממש הסכמתי איתו, אני חושבת שכשמישהו מגיע הביתה להורים (והיא מתייחסת אלינו כהורים לכל דבר) אחרי שכל השנה (או כל השבוע, במקרה של בתי ) קרעה את התחת בלימודים, עבודות שונות וכו - אין שום פסול בלהתפנק, או איך שמגדירים את זה. ולי אין שום בעייה להגיד "תוציאי X מהמקרר ותשימי על השולחן," או "תוציא את הפח בבקשה" אם אני רוצה עזרה. לגבי ההתנהלות הזוגית שלהם אצלם בבית אני בכלל לא מתערבת, ואני חושבת ש-T לא מודע לכל מה שמתרחש שם. וגם אם כן בני עושה כרגע את הרוב - מה שבכלל לא בטוח - זו הדינמיקה שלהם, אין לנו מה להתערב בזה....
השבמחקבשום פנים ואופן לא אמרתי משהו שדומה למה שליבי פלופ אמרה. ליבי אמרה שחוסר פרגון מגיע מקנאה ורוע. ואני אמרתי שהוא מגיע מתוך אי הבנה טהורה.
השבמחקאגב, אבא שלי הוא קטרן בלתי נלאה
השבמחקובגלל שאני ירשתי לא מעט תכונות מהצד המשפחתי שלו, אני גם נוטה לזה
ואני נלחמת בזה לא מעט בחיים האמיתיים (בבלוג למשל אני מרשה לעצמי לקטר)
רק בשנים שגרתי לבד הבנתי כמה אני בעצם דומה לצד המשפחתי שלו
אנחנו אפילו אוהבים לאכול את אותם דברים, יש אנשים שאמרו שאנחנו הולכים באותה צורה, שנינו עקשנים וחושבים שאנחנו צודקים (והו, אין לך מושג כמה ריבים היו לנו כשאני הייתי בתיכון בגלל זה).
ההבדל העיקרי ביננו זה שהוא מעשן ואני סולדת מזה נורא
ואה כן הוא ג’ינגי... אני לא...
למה אנשים מקטרים, זה אין לי מושג לומר לך את הסיבה
אנשים מקטרים כשמשהו מפריע להם, אבל הרוב לא עושים שומדבר כדי לשנות את זה (לפעמים זה גם לא תלוי בהם)
ויש כאלה שפשוט זו דרך חיים בשבילם והם לא שמים לב לזה שהם עסוקים כל הזמן בלקטר
היחסים עם אבא שלי עד היום לא משהו בכלל, חלק מזה בגלל הדברים האלה
השבמחקהוא למשל היחיד מכל המשפחה שלא יודע שפיטרו אותי מהעבודה
כי כשמספרים לו דבר כזה הוא נכנס להיסטריה, ומתחיל להציק על בסיס יומיומי, ואני ממש לא צריכה עוד מישהו על הראש שלי שיציק לי
(אגב גם אחת מהסיבות שהם לא עוזרים לי עם הלימודים - אני משלמת לעצמי והם לא שואלים שאלות)
הוא לא יודע מה קורה בעבודה שלי כי אני לא מדברת איתו על זה
הוא פטפטן וכל אינפורמציה שאומרים לו עוברת אחר כך לכל העולם אשתו אחותו והילדים שלהם
ומה לעשות זה לא מתאים לי
אני לא אשכח עד היום שבפעם הראשונה שקיבלתי מחזור, כל המושב ידע מזה. גם לא כשגדל לי החזה והייתי צריכה חזיה ועוד דברים בסגנון הזה
אבל הכי היה, שנה אחרי שחזרתי לגור אצל ההורים שלי הייתי חייבת לקחת הלוואה (הבנק הכריח אותי) ויום אחד אבא שלי מולי מספר לבן אדם שמבחינתי זר לחלוטין על זה שיש לי הלוואה בבנק ומצבי הכלכלי לא משהו בכלל
אני פשוט צרחתי עליו, באיזו זכות הוא מספר לאנשים דברים אישיים שלי
ומאז פחות או יותר אני לא מספרת לו כלום יותר
אבא שלי במשך המון שנים חי בסרט שכל מה שאני עושה זה לשבת בבית ולא לעשות כלום
השבמחקכשהייתי ילדה לא היו לי מחוייבויות, לא הייתי צריכה/חייבת לעבוד
למעט דברים בשביל דמי כיס (שההורים לא נטו לתת יותר מדיי, ואני גם לא דרשתי יותר מדיי).
כל מה שעשיתי היה ללכת לביה"ס ללמוד, להיות עם חברים, לטייל (הדרכתי טיולים כשהייתי בתיכון)
והוא חשב שככה זה גם אצלי בחיים שלי אפילו שלא גרתי בבית מגיל 21 ופירנסתי את עצמי ב100% מאז (ועד לפני 5 שנים שחזרתי לגור אצלם)
אף אחד מהאחים שלי לא עזבו את הבית בגיל כזה צעיר (אחי רק בגיל 28 ואחותי שהיא בת 24 עדיין גרה אצל ההורים)
אבא שלי גם תמיד היה עסוק בהשוואות ביני לבין בנות אחרות בגילי שהיו במושב
שנים על גבי שנים הוא כל הזמן השווה ביננו
למה זאת נראית ככה ואת לא
למה היא עושה ככה ואת לא
למה היא לומדת את זה ואת לא
זה היה ממש מעיק ומציק העניינים האלה
מיהרתי להיכנס שוב לתגובה של ליבי כי לא זכרתי שהיא אמרה שזה מקנאה ורוע - ובאמת מה שמצאתי שם היה "צרות עין" שזה דומה אולי לקנאה אבל לא קשור לרוע. מאיפה הבאת את זה, אליפל?
השבמחקמאד התחברתי לקושי לפרגן - כי אני מוקפת אנשים שקשה להם לפרגן (ואני גם מוקפת אנשים שמפרגנים בטונות) ואני עצמי מאד מפרגנת - אולי יותר מדי לפעמים - ולכן מאד חיה את העניין הזה.....
בין אם זה נובע מאי הבנה או מצרות עין זה בכל מקרה נובע מדברים שקשורים לאדם הלא-מפרגן ולאו דווקא לאדם שלא מפרגנים לו.....
זוכר? כל אחד יכול להיות אחראי רק על התגובות של עצמו....
לא אמרתי שדעתה של ליבי לא בסדר. אני מאוד אוהב אותה ופעם אפילו היינו חברים. אבל השקפת עולמנו שונה. רק הערתי על ההבדלים בינינו, ועמדתי על זכותי לחשוב בשונה ממנה ולא להגרף עם דעתה. וכן, אני חושב שלא מדובר בצרות עין. לדעתי אנשים שמגדירים את אלה שלא מבינים אותם כצרי עין או רעים מכל סוג אחר, טועים. אנשים לפעמים פשוט לא מבינים. מטוב לב לא מבינים. אנחנו יכולים לבחור לא להיות ליד אנשים שלא מבינים אותנו, אבל זה לא אומר שהם רעים או צרי עין. זה רק אומר שהעולם יפה וכולנו שונים.
השבמחקברור ברור פשוט נבהלתי לרגע כי חשבתי שלא קראתי נכון את התגובה שלה. לכל אחד השקפת עולם משלו, זה נכון, וטוב שכך.
השבמחקהעולם יפה אבל כולנו מסתובבים עם כל מיני תבניות חשיבה ודפוסי התנהגות ומנגנונים אוטומטיים (כן, אני יודעת שאני חוזרת על עצמי) שגורמים לנו להגיב כביכול לאחרים אבל בעצם אנחנו מגיבים מתוך משהו שהוא לגמרי שלנו, שמשתקף באחר.
אני נתקלת הרבה באנשים (בעיקר הורים אבל לא רק) שלא באמת רואים אותך - אלא רואים משהו שהם חושבים שהוא את. זוכרים איך היית פעם או זוכרים איך הם ראו אותך פעם ושם הם מתקבעים. אנשים שמדברים ב" היא כזאת וכזאת" במן פסקנות כזאת. בלי סימני שאלה. הרבה סימני קריאה. אני משתדלת לא להיות כזאת החלטית......לשים הרבה סימני שאלה.
השבמחקיש גם הרבה אנשים שעסוקים בהשוואות. משווים את עצמם לאחרים או משווים את ילדיהם לאחרים. בדרך כלל אלה אנשים לא מרוצים, שמרגישים שמשהו חסר אבל מחפשים את החסר בחוץ, אצל אחרים, במקום בתוכם פנימה.
חבל לי על הנטייה הזאת כשאני רואה אותה אצל אחרים (או אצל עצמי)....זה קצת עצוב
אני בהחלט יכולה להבין את הנטייה לשתוק ולא לשתף אחרי שהבנת שכל דבר מייד משודר החוצה.
השבמחקיש אנשים שזה יותר חזק מהם, אפילו אם תעירי להם (או תצרחי עליהם) הם לא מסוגלים (או לא רוצים) לעצור את עצמם.
וגם זה חבל. הנטייה היא לספר הכל להורים....עד שאת לומדת שהתגובות שאת מקבלת הן כאלה שעדיף לא לספר. גם אני למדתי את זה בדרך הקשה - לא מזה שסיפרו לאחרים, מזה שתמיד זרקו לי דברים בחזרה בפרצוף או באו בטענות או בדרישות....למדתי לשתוק ולא לספר.
באמת ראיתי שכאן בבלוג את מתירה חרצובות לשונך חופשי בקיטורים - וזה טוב שיש לך את הבלוג, אפשרות להתבטא חופשי בלי לזרוק חשבון. מזמן הבנתי שהכתיבה היא מאד מרפאת, משחררת, עוזרת לעבד דברים ורגשות.
השבמחקגם לי יש הרבה דברים מאבא שלי וכנראה לכן יש בו כל כך הרבה דברים שמעצבנים אותי. ככה זה - השתקפויות. בעזרת זה אני לומדת על עצמי ומצליחה להשיל דברים שלא מוצאים חן בעיני - מעצמי - וגם להגיב פחות כשאני נתקלת בדברים האלה אצלו
הקיטורים היא דרך (לא יעילה בעליל) של משיכת אנרגיה
במקרה ראיתי שהזכרתם את שמי, אז באתי להבהיר :)
השבמחקלומר על מישהו "מפונק" בקונטציה שלילית, לא יכול להיות מתוייג תחת "אי הבנה" בלבד. הרי הדובר (שאמר מפונק) לא רק "לא הבין" את הסיטואציה או את המניעים של האובייקט המפונק. הדובר העביר ביקורת, שפט לשלילה. ועל כך קבעתי כי השיפוטיות הזו, בוצעה מתוך צרות עין ולא היתה חסרת אינטרס.
אדם רואה אישה שעושה דוקטורט, מתוך ראיה צרה של העלות הכספית. הוא לא רואה את מכלול האתגרים העומדים בפניה, הוא לא רואה את התרומה שהיא מביאה אל משק הבית. הוא מצר את השקפת מבטו לתחום אחד בלבד, שופט אותה לשלילה ומכנה אותה בשמות. לא יפה...
ולסיום - למה פעם? אליפל אתה מוזמן להיות שוב חבר שלי :) אני מקבלת בשמחה גם חברים עם דעות שונות משלי.
אני לא מבינה, האם עלות לימודיה נופלת עליכם באיזושהי צורה? האם אתם ממנים אותם איכשהו?
השבמחקעניתי לאליפל למטה...
אבא שלי כל הזמן עסוק בהשוואות זה לא מתאים ולא במקום
השבמחקגם כל הזמן הוא מתעסק בכסף, כל הזמן מפחד שאין לו
להורים שלי יש דירה, שכבר שנים הם לא שיפצו
הדיירים שגרים שם אמרו שהם עוזבים כי אי אפשר להמשיך לגור שם ככה
עכשיו אמא שלי נתנה לאבא שלי לטפל בזה כי בשנה האחרונה היא הייתה עסוקה בסבא שלי וכל מה שקשור אליו
זה הגיע למצב שבקיץ התקלקל להם המזגן, הם התקשרו לאבא שלי והוא לא עשה עם זה כלום
רק כשאמא שלי התערבה דברים התחילו לזוז
קנו מזגן חדש ושיפצו את המקלחת השירותים והמטבח
לא מבינה למה צריך להגיע למצב כזה ולמה בן אדם לא מסוגל לעשות דברים פשוטים
ועוד לחשוב אם לשפץ או לא לשפץ בגלל קמצנות
אני אף פעם לא סיפרתי הכל להורים שלי
השבמחקוגם היום הם יודעים דברים על בסיס מה שאני בוחרת שהם ידעו
גם כשהייתי ילדה הם לא ממש התעניינו בחיים שלי
הם היו עסוקים כל הזמן בדברים אחרים
אני לא אשכח פעם שיצאתי לטיול, וחזרתי לבית לבית נעול בלי פתק לאן הם הלכו ומתי הם יחזרו (והם ידעו שאני צריכה לחזור ומתי)
זה כמו שהייתי בערך בת 28 אבא שלי שאל אותי למה אין להם גישה לחשבון בנק שלי. כאילו WTF מילא אם הוא היה מבקש גישה לחשבון שלי כשרק פתחתי אחד בגיל 18 עוד הגיוני, אבל למה שתהיה להורים שלי גישה לחשבון שלי? מה הם איבדו שם? ומה עניינם מה שקורה שם?
אגב, כשאמא שלי הציעה לי לחזור לגור במושב
התנאי שלי היה "לא תחת אותה קורת גג איתו" (עם אבא שלי)
לכן יש לי יחידת דיור נפרדת לגמרי מהבית שלהם
מבחינתי הנטייה היא לספר כמה שפחות להורים שלי
הם יודעים רק מה שהם חייבים לדעת
עם השנים אני עשיתי המון עבודה עצמית כדי להגיע למצב שאני מסתדרת איתו בלי לריב איתו כל הזמן. בלי שיהיו כל הזמן פיצוצים
השבמחקאבל להגיד לך שזה קל? לא זה לא היה לי קל לעשות את השינוי הזה
אבל אני ידעתי שאם אני לא אעשה אותו, הוא בטוח לא יעשה אותו
סך הכל אבא שלי בן אדם נחמד
וכמו כל בן אדם יש לו יתרונות וחסרונות
גם לי יש יתרונות וחסרונות
לכולנו יש
וצריך ללמוד להתמודד עם זה
וקיטורים
זה לא נעים להיות בחברתו של בן אדם שמקטר כל כך הרבה
אמא שלי אמרה לי שאצל אבא שלי זה תמיד היה בקטנה אבל החמיר עם השנים
ולפעמים זה מרגיש לנו כאילו הוא לא מרוצה משומדבר
בבלוג אני מרשה לעצמי דברים שבחיים האמיתיים אני בחיים לא הייתי מרשה לעצמי לעשות בחיים האמיתיים
השבמחקיש יתרון ללכתוב דברים בבלוג גם אם הם דברים שלא נעים לקרוא/לראות/לשמוע
וגם אנשים שכותבים לי תגובות לא כותבים מהמקום שבו הם מכירים אותי אישית, אלא מהצד.
בטוחה שיש אנשים שתוהים למה אני מתעסקת בחיים של אנשים אחרים, או למה אנשים מסויימים בחיי משתפים אותי בדברים שהם אישיים שלהם (זה מאוד קשה להתעלם ממצוקות/צרות שאנשים מספרים לך עליהם)
אני הבנתי שאבא שלי ואני דומים בלא מעט דברים ולא מעט תכונות אופי
עזבי את זה שמבחינה חיצונית אני מאוד מאוד דומה לצד המשפחתי שלו
המון תכונות אופי מהצד המשפחתי שלו
כרגיל את כ"כ חכמה וצודקת..
השבמחקאוהבת גם אותך יקירה! זהו, מתי נפגשות?????
השבמחקטוב גלשנו מהנושא של הפוסט אמנם אבל לשאלתך: כיוון שהם שניהם בגדר סטודנטים (הוא עכשיו סיים תואר שני אז עכשיו הוא רק מתחיל לחפש עבודה יותר מסודרת וזה לא פשוט בתחום המוסיקה) כל אחד מהם התפרנס מגיגים (הופעות, אירועים) ותלמידים - אף אחד מאלה לא מהווה הכנסה קבועה או גדולה במיוחד. את הלימודים שלו אנחנו מימנו (והוא השיג מילגות חלקיות אז זה עזר אבל עדיין זה עשרות אלפי דולרים בשנה) והיא הצליחה לקבל מילגה מלאה כולל תמיכה חלקית במחייה כי הוריה לא מסוגלים לממן. במצב כזה ברור שאם תהיה להם בעייה כלכלית אנחנו נעזור....בנוסף כרגע הוא אמור להתמקד בחיפוש עבודה, פיתוח הקריירה, הקמת משפחה - לא דאגות מימון שכר לימוד של אשתו שהיתה אמורה לסיים את התואר עם מילגה מלאה - בתיאוריה, כמובן. המציאות היא המציאות ועם זה עובדים :)
השבמחקאני חושש, שגדל דור שלם, משכבות סוציו-אקונומיות גבוהות, שצמח להיות דור מפונק. הכי במובן של SPOILED. ומי שאשם בכך, בלעדית, הוא אנחנו. ההורים של הדור הזה. אני יכול להביא דוגמאות רבות, מהמשפחה שלי וגם מהמשפחות של חברים שלנו - אבל לא אעשה זאת. תצטרכי להאמין לי, שאני יכול... לטעמי, זהו כֶּשל חינוכי, שמעמיד את הילדים, רווחתם ונוחותם - במרכז. זה די מובן, שאנחנו רוצים שיהיה להם טוב, הכי טוב שאפשר. מצד שני, אנחנו לא באים אליהם בסוגים שונים של דרישות. נניח, אנחנו דורשים מהם ללמוד ולהשיג ציונים טובים, אבל לא מבקשים מהם שום עזרה מעשית בשום נושא - ועושים הכל לבד. זה נורא פשוט לגדול עם התואר "ילד טוב" אם לא דורשים ממך לעשות כמעט כלום. אז הדור הזה - הדור שאני מכיר - רוצה רק לינוק ולקחת. לתת לנו משהו בתמורה (אני מתכוון, חוץ מאהבה ומילים יפות. ממש לעשות משהו למעננו)? - לא ממש.
השבמחקמתי שתגידי דרלינג, אני לא מפונקת .. (כדאי לבדוק מה עם חברתנו השלישית)
השבמחקטוב ליבי הקצנת את נקודת ראותו של בעלי, באופן ברור - כלומר גם את לקחת משהו והתמקדת רק עליו. וזה בסדר אבל רק תהיי מודעת לכך שזה מה שעשית.
השבמחקכמו שכתבתי לאליפל - גם התגובה שלך היא שלך. את הגבת למה שאני כתבתי, זה עורר משהו אצלך, משהו שלך. שווה לך להסתכל על זה. מה זה הזכיר לך? מי התייחס אלייך כמו שאת מרגישה ש-T מתייחס לכלתי? איזו תחושה מתעוררת? ברגש? בגוף?
גם אני רואה את זה סביבי, ולצערי התחלתי לזהות את זה גם כשילדיי עוד היו קטנים. חברינו היו מכנים אותנה "ספארטה" כי החינוך שלנו היה מאד ברור, הגבולות, מה מותר ומה אסור, מטלות הבית של הילדים, דמי כיס נדיבים אך קצובים ועם זה למדו להסתדר במהלך החודש...כמובן שבנוסף לכל זה כל ילד בא עם אופי משלו, הגדולה "חולבת" כמה שיותר (אם זה חומרי ואם זה זמן ותשומת לב) כי זה חלק מהאופי שלה, ואנחנו יודעים לשים לה גבולות לפי הצרכים שלנו. הקטן בדיוק ההיפך, נוטה לסגפנות, נוטה לנתינה במקום לקיחה - גם איתנו, ועכשיו גם עם אשתו. זה כבר לא קשור לחינוך שלנו, זה האופי שלהם. אבל שניהם לא פונקו, קיבלו המון אהבה ותמיכה ויודעים שאנחנו כאן בשבילם - אבל לוקחים אחריות על החיים שלהם
השבמחקנכון הקצנתי, ולו כי אליפל כתב שזו "אי הבנה" והרגשתי צורך להדגיש את השיפוטיות הנמצאת במישור אחר לגמרי מזו של ההבנה.
השבמחקנכון שגם אצלי זה עורר משהו :) אני לא אוהבת ביקורת (מי כן?) במיוחד מצד אנשים להם אני קוראת "הצופים מבחוץ". אלה שלא נמצאים בסיטואציה עצמה אבל יש להם השגות על הדרך שבה אני בוחרת לפעול מתוך הקשיים האובייקטיבים שלי במצב. זה נפוץ בעיקר אצל הורים ובני זוג... אבל גם בני משפחה אחרים שיודעים יותר טוב, איך צריך להתנהל בעולם.
מכירה כאלה?
תיארתי לי שזה נגע בנקודות רגישות
השבמחקאני מכירה הרבה כאלה, ולשמחתי אני לא חייבת להתייחס לכאלה. יותר מזה - עם השנים למדתי להתרחק מאנשים שיש להם נטיה לומר לי איך אני אמורה לחיות את חיי, ומאלו שלא ניתן להתרחק (משפחה, הורים וכו) למדתי להתעלם באופן שגם מוציא להם את החשק להגיד לי איך לחיות את חיי
בעלי היקר גם הוא בדרך כלל נוקט בשיטת "חייה ותן לחיות" אבל יותר קשה לו מאשר לי. בעיקר עם מי שהוא מאד אוהב. הוא נוטה לראות אותם (גם אותי) כחלק בלתי נפרד מעצמו, ולכן חושב שהוא יודע מה טוב בשבילנו, מה ישמח אותנו, איך חשוב שנחיה. אבל עם השנים הוא למד שזה לא ממש עובד ככה, ומתגבר כמה שאפשר על הנטייה הזאת. המשך
הכי קשה זה באמת להורים שדואגים לילדים ורוצים לחסוך מהם את קשיי החיים. אני מזמן הבנתי (אני חושבת שתמיד ידעתי ולכן לא הייתי צריכה ללמוד) שכל אדם - גם אם הוא הילד שלי - צריך ללמוד את לקחי החיים בעצמו (כמובן שככל שהם קטנים יותר כך אני מעורבת יותר אבל גם אז צריך לתת להם להתנסות בגבולות ההגיון והזהירות). לו הלב של בתי לא היה נשבר לרסיסים מהחבר הראשון היא לא היתה בונה את יחסיה עם בעלה כפי שבנתה, לו היו מאפשרים לנו לקנות להם דירה לקראת החתונה אולי היו משיגים דיל טוב יותר, פחות משכנתא וכו (כי אחרי כן המחירים עלו מאד) אבל אז הם עדיין לא ידעו בכלל איפה הם רוצים לגור וכו. אז כן - יש מחיר לחופש ולבחירות אבל זה מחיר הכרחי לדעתי. אני יכולה להציע עצה ועזרה אבל לא לחיות במקומם ולא להחליט עבורם
השבמחקבדיוק
השבמחקצרות עין ואינטרס. אלה מילים מאוד קשות ומאוד שיפוטיות שלא מגיעות לאדם שקם בשש בבוקר והולך לישון בחצות וכל היום מתרוצץ וחושב שחברו שכל היום יושב מול הטלוויזיה ועושה סיפור כשמבקשים ממנו להדיח כלים ואח"כ מתלונן שכואב לו הגב מעמידה ליד הכיור, הוא מפונק (סתם הבאתי דוגמא).
השבמחקובטח ובטח שהוא לא מקנא בו (צרות עין) ואין לו שום אינטרס. הוא מביע את דעתו שמגיעה בהשוואה לאורח חיים שהוא מנהל. וזה שיושב על הספה אולי חושב שהחבר השלישי שאפילו כלים לא עושה הוא המפונק. וכן הלאה.
איפה את משחילה כאן צרות עין ואינטרס אני לא יודע. אם הייתי עומד מול אחד מהם הייתי אומר: אני לא מפונק, אני דורש מעצמי פחות ממה שאתם דורשים. אלה הסטנדרטים שלי ואל תשפטו אותי לפי הסטנדרטים שלכם. אבל צרות עין, אינטרס?
בסייפא שלך, אתה מחזק את דברי. שהרי אם אתה עונה להם "אל תשפטו אותי" הרי שאתה מסכים איתי שבדבריהם הם שופטים אותך. אם כך, לא מדובר באי הבנה אלא בהבעה של דיעה שיפוטית.
השבמחקאם כך, הרי שיש רק להוכיח שמדובר בשיפוט שמקורו בצרות עין ובאינטרס וזה אינו שיפוט טהור אובייקטיבי.
1. הבה ונשתמש בדוגמא שלך עצמך. הבאת טוען שעובד קשה ושופט לחומרא את החבר שכל היום רואה טלויזיה. קל לראות שאין כאן מידתיות ובולטת צרות העין על גורלו הטוב של החבר.
2. הוכחת אינטרס: אם מדובר בחברים שחולקים דירה והחבר ה"מפונק" שוטף את כליו של החבר שעובד קשה. כשהוא קורא לו "מפונק" הוא בעצם אומר: "שתוק ושטוף את הכלים שלי". יוצא שיש לו פה טובת הנאה, היא הכלים השטופים ללא הניג’וס של התלונות.
גם אם אינם שותפים, כשהראשון קורא לשני מפונק, הוא מגדיל את ערכו העצמי. הוא אומר: "תראו אותי כמה שאני חזק ולא מתלונן וגבר גבר"
ליבי. ככה לא מוכיחים דבר. בן אדם אמר א’ ליבי פלופ החליטה שהוא אמר את זה בגלל צרות עין לכן הוא אמר את זה בגלל צרות עין LOL! הנה הוכחנו (-:
השבמחקכבודה של ליבי פלופ נמצא במקומו וגם כבודו של מי שאמר את מה שאמר שאין לי ספק שאולי אמר בגלל צרות עין, אבל להבדיל ממה שליבי טוענת - לא בהכרח.
ושיפטיות היא לא דבר רע. אמרת שהוא שופט אז זאת צרות עין. לא. אנחנו כל הזמן שופטים בלי שיפוטיות לא היינו מסוגלים להתקיים, היא חלק מהכלים ההשרדותיים שלנו. כך שאדם שופט הוא לא בהכרח אדם רע. ובטח ובטח שלא בהכרח צר עין ואינטרסנט LOL. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. הבחירה לחשוב שהוא צר עין היא שלך. היא מגיעה ממך (אלא אם יש לך הוכחות מוצקות) ולא קשורה אליו כלל וכלל.
אני מבינה שהחלטת ששום דבר שאכתוב או אגיד לא ישכנע אותך
השבמחקעכשיו, לפי אבן שושן, אדם צר עין הוא אדם קנאי, לא מפרגן שהצלחתו של הזולת מעוררת בו מרמור. אנשים כאלה הם אשים דוחים (הנה, שפטתי ואני מרגיש עם זה מעולה), אנטי חברתיים, ממורמרים, לעיתים קרובות רעים. טרם מאשימים מישהו שהוא כזה, רצוי שיעמדו לרשותנו יותר מספקולציה בשפת "ליבי פלופ החליטה ככה", כלומר הכוחות של ממש. ולא, העובדה שהוא חושב שהפדלאה שעושה בטן גב מהבוקר עד הערב ויושב על הגבם של הוריו (נגיד) מפונק, לא הופכת אותו לכל הדברים שפרטתי קודם. הוא מביע את דעתו, מנין היא מגיעה? כל מקרה לגופו.
השבמחקהנה שוב את עושה את זה. קודם החלטת עבור אדם היפותטי שהוא צר עין ואינטרסנט רק כי הוא דורש מאחרים לא פחות ממה שהוא דורש מעצמו. עכשיו את קבעת שאני החלטתי ששום דבר שתכתבי לא ישכנע אותי.
השבמחקאז זהו שלא. אני מודה לך מקרב לב אמנם, אבל אני יודע להחליט לבד, בלי עזרה מאחרים ואם את רוצה לדעת מה החלטתי, או מנין נובעת אי הסכמתו של אדם X עם אורח חיו של אדם Y, כדאי לשאול אותם או לפחות להכיר אותם.
דיון היפתטי לא יכול להתבסס על "אני החלטתי שהאדם ההוא אמר את מה שהוא אמר מתוך צרות עין ולכן הוא אמר את זה מתוך צרות עין". אין לאמירה הזאת בסיס להוות הוכחה. וכשאני אומר שאין בסיס להוות הוכחה, אני אומר את זה לא כי יש לי משהו נגד ליבי פלופ (יש לי? אני לא חושב שאי פעם החלפנו מילים פחות מחבריות) אלא כי האמירה הזאת היא לא הוכחה אלא ספקולציה. המשך:
אתה בטוח בעניין הזה? עד כמה שהצלחתי למצוא, במילון אבן שושן, אין כלל ערך כזה...
השבמחקבכל מקרה, אני טוענת שאתה מגזים בשיפוטך. יכול אדם להכשל בצרות עין מבלי שהכשלון היחיד הזה יהפוך להרגל או לאופי או אותו, לאדם מהסוג שתיארת.
זו עדיין תהיה צרות עין ולעיתים קרובות היא תהיה מונעת מאינטרס.
מאוד יש לי את הגרסא האלקטרונית:
השבמחקאההה ישרא מרגיז! הוא לא נותן לי להעתיק כי זה לא נכנס בהגבלה של תווים. בכל מקרה יש גם פסיכומטרי עברי שאומר אותו דבר: קינאה, קושי לראות אחרים מצליחים
גם הבת שלי לוקחת אחריות על חייה. לגמרי. בטח עכשיו, כשהיא כבר נשואה, לאחר שהשלימה תואר שני. קראתי מה שכתבת אודות מימון לימודים ומלגות. גם אצלנו היה משהו דומה: הבת שלי למדה לתואר ראשון, כשהיא בוחרת להתרחק מהבית ומאיתנו. החלטה יפה. אלא מה? ההחלטה האמיצה הזו התאפשרה רק הודות לעובדה שאנחנו שילמנו גם שכר לימוד מלא, גם שכר דירה, וגם דמי מחייה (אוכל, נסיעות, וכו’). אלפי שקלים בכל חודש. והיא? היא לא נאלצה לעבוד כלל, רק למדה. טוב, לפחות זה... לגבי התואר השני, היא החליטה שבא לה ללמוד במכללה, תואר מסוים, ואותו בלבד. זה ממש לא הפריע לה, ששכר הלימוד במכללה הוא פי שלושה מאשר באוניברסיטה. ואבא ואמא שילמו. בעלה - שטרם היה בעלה בזמן לימודיו - למד על מילגות, כי בא ממשפחה מעוטת אמצעים. ברור לי שהילדים מגיעים עם אופי משלהם, ויכולים להיות ילדים עם אופי שונה באותה משפחה ממש.
השבמחקפוסט מרתק וגם התגובות, אז מה נותר לי להוסיף? מסתבר שהרבה, כי כמעט כל סיפור מזכיר לי סיפור מהחיים שלי. :-)
השבמחקנתחיל בזו שלא מרימה צלחת: תמיד השתדלתי לעזור כשהייתי מבקרת בבית של אמא של ממיע, ועדיין אמא שלו היתה מתלוננת על זה שהוא עושה הכל עם הילדים, מחליף חיתולים, מאכיל, מטפל, ואני לא עושה מספיק. היא היתה מתלוננת במרוקאית אבל הייתי מקבלת תרגום. זה עיצבן אותי עד העצם, אבל הבנתי (יחסית) מאיפה זה בא. בעיני מה שחשוב זה מה שקורה בינהם - האם הם קרובים אחד לשני? האם שניהם מרגישים שהשני תומך בהם ומעניק להם יחס נעים? האם הם מרגישים מנוצלים? אם טוב להם אחד עם השני, לא צריך להתרגז או להסיק מסקנות מזה שהיא לא מרימה צלחת. אפשר לבקש ממנה להרים, והיא תשמח לעזור, אני בטוחה. :-)
בקשר לזו עם הדוקטורט הנצחי: השאלה היא איך היא רואה את ההמשך, כמה היא מחוייבת לסיים את הדוקטורט, ומה תעשה כשהדוקטורט יגמר.
זה עושה לי משהו (טוב) כשהסיפורים שלי מזכירים לאחרים סיפורים משלהם. מרגישה שאני חלק ממשהו...
השבמחקבכל אופן - זו שלא מרימה צלחת היא גם זו שלא מסיימת את הדוקטורט. אבל היא מקסימה. והיא מוכשרת. והיא אוהבת את הבן שלי אהבת נפש והוא אותה. והם בהחלט תומכים זה בזו וזו בזה ואין לי שום ספק בשום דבר שקשור ליחסים ביניהם. ואין לי ספק שכאשר אני מבקשת משהו היא מייד מוכנה לעזור. ואין לי ספק שאם בני ירגיש מנוצל הוא ידבר. הם מדברים על הכל. לגבי הדוקטורט זו תשובה קצת יותר ארוכה...נראה לכמה תגובות אצטרך להתפצל ...המשך
המשך...כלתי תמיד אומרת שאין לה מושג איך סיימה תיכון והיתה זכאית לבגרות. לדעתי יש לה הפרעת למידה כלשהי שמעולם לא אובחנה. היא גדלה בבית רוסי (בלרוס, ליתר דיוק) שבו הושיבו אותה 4 שעות ביום להקשיב למוסיקה (קלאסית) ועוד 4 שעות ביום לנגן על הכינור. היא הצטיינה בכינור וגם הצליחה לגמרי לא רע בלימודים. למרות ההפרעה שמעולם לא אובחנה. היא זכתה במלגות מלאות ללימודי מוסיקה באוניברסיטאות בארה"ב בשלושת התארים. כולל סיוע במחייה. היא מאד מאד מוכשרת. וממושמעת. ואוהבת את המוסיקה ויש לה מוטיבציה וחוץ מזה היא ילדה טובה. היא ילדה שובבה - יש לה פה שהכניס אותה לצרות הרבה פעמים אבל בסוף תמיד עושה מה שמצופה ממנה וגם סופר מתחשבת באחרים (בעיקר בהוריה). המשך
השבמחקהמשך
השבמחקהיא חיה שם לבד בארה"ב, לפעמים תוך התכלבות מוחלטת (תת תנאים) - ועמדה בכבוד בכל המטלות שלה. יש לה חברות וחברים מהתואר הראשון בעיקר, אבל בבוסטון היא לא מצאה את מקומה מבחינה חברתית ובכלל באווירה של BU, והיא היתה מאד בודדה עד שהכירה את בני. היא הכירה את בני (בשידוך מוזר ומשעשע) בסוף התואר השני שלה (אמצע תואר ראשון שלו) וכבר נרשמה לדוקטורט - מתוך ידיעה שכדי ללמד שם באקדמיה התחרות עצומה ודוקטורט "לוקח" על תואר שני בקבלת המישרות. בדוקטורט הזה יש שני מסלולים - עיוני ומעשי. היא בחרה במעשי, וסיימה בהצלחה רבה את רובו. בכל זאת יש כמה קורסים עיוניים - בהם היא מאד מתקשה - ואותם היא דחתה לסוף. המשך
המשך
השבמחק"הסוף" הגיע בסמסטר שלפני החתונה שלהם. שום דבר לא הצליח לה. וזה לא רק היה המתח שלקראת החתונה (שאותה ממילא אנחנו תכננו ובצענו כמעט הכל כאן לפני שהם הגיעו). כאן באה לידי ביטוי אותה הפרעת למידה בלתי מאובחנת פלוס חרדות מהקושי - זו דעתי הבלתי מקצועית. מנסיונה של אחייניתי הצעירה בעלת הפרעת הקשב המאובחנת מאד - סיפרתי לכלתי לעתיד כבר בשנה שעברה שייתכן שכדורים יעזרו לה לעבור את המכשול האחרון הזה. סיפרתי והנחתי לנושא. לא מתפקידי לומר לה איך להתנהל. היא לא עשתה עם זה כלום. היא כן התחילה גם טיפול פסיכולוגי וגם אימון (אצל אחת החברות שלי מהקורס, דרך סקייפ) - כדי לנסות להתמודד עם הצד הרגשי/נפשי. בני אומר שזה עוזר לה אבל זה לא פותר את הכל, כנראה. על הסמסטר הקודם היא דילגה ונרשמה לסמסטר הקרוב, ספטמבר. בלי כדורים. המשך
המשך
השבמחקאין לי מושג מה מצבה ואיך היא עומדת להתמודד עם מה שיתחיל עוד מעט. בביקורם האחרון שוב העליתי את הנושא - לפחות לנסות. יש סטודנטים שלוקחים רטלין ונגזרותיו רק כדי להתרכז טוב יותר גם אם לא אובחנו. בכל מקרה זה לזמן קצוב. הוריה לא מסוגלים להבין. אצלם זה פשוט לשבת על התחת וללמוד. ואם לא מצליח - לשבת עוד. הם לוחצים עליה לסיים את התואר אבל לא מסוגלים לעזור לה לא כלכלית ולא רגשית. אז זו התמונה הכוללת כפי שאני רואה אותה. אני חושבת שיש לה בעייה אמיתית, אובייקטיבית, שרק בזכות המשמעת והאינטליגנציה הגבוהה והשקדנות שלה לא באמת באה לידי ביטוי עד השלב המתקדם הזה. המשך
המשך
השבמחקזה עדיין לא פותר את הבעייה הכלכלית - שנת אוניברסיטה בארה"ב נעה בין $20,000-$40,000 סכומים שהם לא באמת יכולים להרשות לעצמם. המילגה שלה הסתיימה באמצע 2014. באמת שלא יודעת מה יהיה.....
עכשיו, אחרי שבעים תגובות, שקראתי חלק מהן, אני מרגישה שאין מה לחדש. אוכל לסכם את ההשקפה שלי על נושא הפינוק : תינוקות אי אפשר לפנק. כל אהבה שהם מקבלים זה טוב. כשהילדים גדלים יותר, צריך לתת להם לעשות דברים בעצמם ולא לעשות בשבילם הכל. צריך לתת להם להיות עצמאים ולא תלויים במישהו שישרת אותם. לגבי מבוגרים, המושג פינוק משמש למי שרוצה להראות אהבה. זה בטח לא רע...
השבמחקאיזה סיכום נהדר, קורדליה
השבמחקמאמצת
מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיב. שבוע מאוד עמוס.
השבמחקמה יהיה? החיים יקרו. היא תבין בסופו של דבר איפה היא עומדת ותצטרך לעשות בחירות קשות. להרתם ללימודים או לוותר על התואר. נשמע שהיא מאוד מאוד מוכשרת אבל זה בא עם בעיות לא קלות. אולי היא יכולה לקבל התחשבות בהפרעות הקשב שלה?נשמע שטוב להם ביחד והם בתחילת דרכם, ושניהם מוכשרים, ושניהם צריכים להבין לאיפה הם הולכים. נראה לי שהסבלנות שלך תשתלם בסופו של דבר. :-)
לעולם אל תרגישי צורך להתנצל בפני - לא על קריאה/תגובה באיחור ולא על שום דבר אחר. כל אחד מאיתנו חי את חייו מחוץ לבלוגיה - ומגיע אליה כשבא לו וכשמתאפשר לו
השבמחקנכון, היא תצטרך להחליט - ולעשות כמיטב יכולתה. הפרעות הלמידה שלה - שהן בתיאוריה כרגע בלבד - מעולם לא אובחנו. כך שאין אפשרות לקבל הקלות בשלב זה. מה שהצעתי זה לנסות אדרל או רטלין כלשהו (שכיום כל רופא משפחה מוסמך לתת) כדי לבדוק האם זה באמת עושה את ההבדל. עד כמה שידוע לי היא לא פעלה בכיוון ואני כמובן שלא אלחץ.