מסתובב כאן שרביט של "הרגע שבו ידעתי שאני יכולה לסמוך על עצמי" בו תיארו חגית, כמו מניפה וקורדליה רגעים מדהימים שלהן
ולי לא עולה כלום. נאדה. כלום. ניינטה. כי אני עדיין לומדת לסמוך על עצמי.
כי אני מסתובבת חיים שלמים עם תחושה שקשה לי לסמוך. שמסוכן לסמוך. הן על אחרים והן על עצמי.
וקורדליה הציעה לי להיזכר ברגעים יפים.....
ועולים לי דווקא רגעים מופלאים בחיי - מסתבר שחיי רצופים ברגעים יפים. החיים חייכו אלי, האירו לי פנים.
אבל כמעט כל הרגעים דווקא מבהירים לי עד כמה לא היה לי מושג שאני יכולה לסמוך על עצמי.
עד כמה היו אלה אחרים שהבינו שהם יכולים לסמוך עלי.
ויש לי בטיוטות פוסט רשימות כזה בו פירטתי, בהצעתה של קורדליה, עוד ועוד רגעים קסומים מאז הילדות הרחוקה ועד היום.
הישגים מופלאים, התגברות על קשיים, זכייה בפרסים. נבחרתי, נצחתי, נשלחתי לייצג, התקבלתי, מוניתי, צויינתי לשבח.....
בכל הרגעים האלה אני מתבוננת על עצמי מהצד ועדיין לא בטוחה שאני יכולה לסמוך על עצמי.
עדיין לא מאמינה לאחרים כאשר הם סומכים עלי.
עדיין לא מבינה איך הם ראו מה שראו בי, איך הם קלטו בי את מה שאני עדיין לא קולטת.
ואפילו מהססת אם לפרסם את הפוסט ההוא - כי הוא נראה לי כמו שורות על גבי שורות של "שוויץ" - התרברבות סתמית - "הו, תראו כמה אני מוצלחת" - לא אוהבת את זה.
אבל עובדת על זה. מסתכלת על זה נכוחה. מבינה שזה הנושא כרגע, אחד הנושאים - ויש לי סבלנות. ואורך רוח.
ואני נושמת.
מעניין, גם לי היה קשה עם התחושה שיש כאן התרברבות, ואולי לכן הוספתי גם את החלק הקשה יותר, שבו פישלתי ואולי שם קיבלתי את ה’שריטה’ הנפשית שמפקפקת בשיקול הדעת שלי.
השבמחקהיי, אני מוחה. זאת לא התרברבות. הרי לא מדובר על יהירות ריקה מתוכן שכל כוונתה להקטין אחרים.
השבמחקלהפך. את מספרת על ההשגים שלך במטרה להוות השראה לאחרים.
אני בטוחה שעבדת קשה כדי להשיג כל אחת משורות ה"שוויץ" שלך, ומקווה מאד שמי שיקרא יידע להעריך את מה שעשית. אני רוצה להאמין שמי שיקרא יבין שעבודה קשה משתלמת, ואולי בעקבות קריאת הפוסט שלך הקורא ירגיש שגם הוא יכול, ויתחשק לו להשקיע מאמצים כדי להגיע להשגים בכוחות עצמו.
זאת לא התרברבות, אבל האמת היא שגם לי קשה להרגיש שאני סומכת על עצמי. הלוואי שיכולתי להיות בטוחה ש"מה שזה לא יהיה, אני אצליח להתמודד עם זה". אני בכלל לא בטוחה.
השבמחקאבל "סבלנות, אורך רוח ולנשום" - גם זה מצוין :)
אבל חוסר האמונה הזה בעצמך, משמעותו חוסר כבוד ליכולות שלך ולהשגים שלך. את בטוחה שזה מה שאת רוצה?
השבמחקהתחלתי את כתיבת התגובה הזו עשר פעמים בעשר דרכים שונות, ומה שאני מנסה להגיד במילים כאלה או אחרות זה ש-
השבמחקא. זה הבלוג שלך, המקום שלך, הבית שלך, ואת יכולה לכתוב בו כל מה שאת רוצה.
ב. מי שקורא אותך באופן קבוע ולאורך זמן מכיר עוד צדדים שלך, כך שזה לא משהו חד מימדי שאת מציגה.
ג. תסמכי על הקוראים שלך...על האינטלגנציה, האמפתיה והחיבה שיש להם אלייך
באמת? גם לך יש את השריטה הזאת? תגידי - נראה אולי גם לך שזו תכונה שנוכחת יותר אצל נשים באופן כללי מאשר אצל גברים, או שרק לי נדמה?
השבמחקסביר להניח שאת צודקת, חגית יקרה, זה עדיין לא עוזר לי להתגבר על ההססנות בכל פעם שאני באה לספר על איזשהו הישג שלי. בקיצור - עוד יש על מה לעבוד! והפוסט טיוטה ההוא זו ממש רשימה ארוכה ומפורטת של הישגים והצלחות וכל יום אני נזכרת בעוד משהו - וכמו שאני "מתוכננת" כרגע אין שום סיכוי שאפרסם אותו
השבמחקלשמוח שמצאתי בך אחות לצרה או לעודד אותך דווקא שאין לי ספק שתצליחי להתמודד עם כל מה שבא? (אני חזקה בלעודד אחרים )
השבמחקתודה עדה
בהחלט הולכת עם הסבלנות, אורך רוח ולנשום בינתיים
זה בטוח לא משהו שאני רוצה
השבמחקלכן אני מתאמנת על זה, כותבת על זה - מסתכלת על זה ולומדת את עצמי.
זה משהו שאני מנסה להשתחרר ממנו.
את צודקת שזה חוסר כבוד ליכולות ולהישגים שלי. לגמרי.
תודה על התגובה הזאת פועה (ועל כל התגובות שכתבת ומחקת לפניה)
השבמחקאת צודקת כמובן בכל הסעיפים (ובעיקר ג’ - הרי ה-ISSUE שלי הוא חוסר יכולת לסמוך באמת, עליכם - לא רק על עצמי)
אני בעיקר מסתייגת מעצמי - דווקא. אני קוראת את השורות ומוצפת בתחושה לא נוחה. אני עוד בכלל לא חושבת "מה הם יגידו?" אני בדרך כלל לא חושבת "מה הם יגידו" כשאני כותבת כאן. לכן אני מצליחה לכתוב באמת את מה שבא לי, בין אם זה בילוי כיף עם הנכדים או תחושות שקורעות לי את הלב והופכות לי את הקישקעס. את המחסום של עצמי אני צריכה לעבור כדי לפרסם את זה.....
מה עוצר אותך בתוך עצמך, מה המחסום בתוכך?
השבמחקזאת לא התרברבות
השבמחקכשאת מספרת על הנושאים האלה
בהם הצטיינת
והאמת שאני לא יודעת מה לכתוב בנושא...
אני לא חושבת שזאת התרברבות להצליח במשהו
השבמחקיש מן נצחונות קטנים (וגדולים) שהם אישיים שלנו
זו השאלה פועה
השבמחקועל זה אני עדיין עובדת
החדשות הטובות הן שכמה מעצורים כבר השלתי בשנים האחרונות
לדוגמא - כבר 30 שנה לא הצלחתי לכתוב לעצמי ככה כמו שאני כותבת כאן כבר שלוש שנים (היה לי בלוגולדת בסוף יולי ושכחתי לציין את זה בכלל). היה לי מעצור גם בכתיבה, והנה הוא נפרץ. הישג עצום עבורי.
חזרתי לגיטרה ולשירים שלי.
לאט לאט אני מאמינה שגם על זה אתגבר....
אובייקטיבית אני מסכימה איתך אבל משהו מונע בעדי.
השבמחקהכנתי את הרשימה של רגעים יפים בחיי לעצמי בעצתה של קורדליה כי קיויתי שמתוכה אגלה את הרגע שבו הבנתי שאני יכולה לסמוך על עצמי
אבל מצד אחד הרשימה הלכה והתארכה ככל שנזכרתי בעוד ועוד רגעים מופלאים בחיי, ומצד שני הרגשתי יותר ויותר לא נעים, כאילו "מה אני משוויצה"....
ברור לי שיש כאן חומר שאני יכולה לעבוד עליו במסגרת האימון וגם סתם עם עצמי....
ההצלחה עצמה אינה התרברבות, אבל כשניגשתי להכין לעצמי רשימה של רגעים יפים (במטרה לגלות אם ומתי היה הרגע שהבנתי שאני יכולה לסמוך על עצמי) פתאום הרגשתי סוג של "תראו אותי כמה אני מוצלחת" בקטע לא נעים. ברור לי שזו שריטה שלי....
השבמחקמותר להיות גאה במעשים שעשית ושהצלחת בהם !
השבמחק( בלי קשר, מותר ורצוי גם כנראה להודות בכשלונות,שזה קשה יותר)
לא יודעת. אינטואיטיבית זה מרגיש שכן, יש בזה חלק מתהליך החיברות שמלמד נשים לתפוס מקום שני, בצל, מאחורי הקלעים. איך אמרה סימון בובואר: אישה לא נולדת, אלא נעשית אישה. אבל אולי השאלה צריכה להיות האם כל הבלוג שלכם הוא שופוני וטפיחה עצמית על השכם (שאולי גם זה לגיטימי, הבלוג שלך וכל זה) או שזה רק פן אחד בין רבים, ולכן קל יותר להכיל. אני חושבת שהמורכבות של האדם באה לידי ביטוי לא בפוסט זה או אחר, ולכן "מותר" (כלפי עצמנו, שהרי אנחנו השוטרים הכי נוקשים כלפי עצמנו) לנו לספר גם את הדברים הטובים הללו, המוצלחים, המקומות שבהם סמכנו על עצמנו. אדרבה, כפי שראית, יש בזה משהו מאוד מחזק גם אחרים. (השתכנעת? )
השבמחקלגמרי כך!
השבמחקמזדהה איתך לגמרי, ואם התחושה שלך היא של התרברבות ואי נוחות, אני חושבת שאולי צריך לגשת לזה אחרת. כי הרי לרשום את כל ההישגים שלך בזה אחר זה לא יגרום לך לסמוך על עצמך יותר, נכון? הרי את מכירה את הרשימה שנים והיא לא מרשימה אותך מספיק כדי לסמוך עליך. :-) (מסיקה מהיכרותי עם עצמי פשוט).
השבמחקאולי את צריכה לרשום רשימה אחרת. רשימה של הרגעים בחיים שלך בהם עשית את הדבר הנכון, למרות שהוא היה הדבר הכי קשה ומפחיד לעשות. למרות שלגמרי לא ברור היה שזה הדבר הנכון, ובכל זאת, הלכת עם תחושת הבטן שלך, וזה עשה טוב. לך, או למישהו שאת אוהבת. רגע שאת אוהבת את עצמך במיוחד עליו. לא רק בגלל התוצאה, אלא בגלל הבחירה שלך.
אני מבינה אותך באי הנוחות הזאת אם כי לא בדיוק מאותן סיבות...
השבמחקאני חושבת שיש נושאים מסוימים בהם כדאי לסמוך עלי ונושאים רבים אחרים שעדיף שלא... אני לא מרגישה נח עם מין ציון על כזה ’אפשר’/’אי אפשר’
ויש גם עניין נוסף - יותר מעניין אותי לכתוב דווקא על מה שחסר, על הלבטים, על המבט קדימה, כמו שלרופא לא אספר על מה שבריא ואת הפסיכולוג לא אטריד במה שעובד, כך גם בבלוג בא לי לחלוק בעיקר את מה שלא... (פולניה נרגנת שכמותי... )
נכון ונכון
השבמחקאולי באמת זה הכיוון, נראה לי שעלית על משהו כאן אמא’לה
השבמחקכרגיל נתת לי מבט אחר, זווית חדשה...תודה
לאחרונה
השבמחקיש משהו בפולניות הנרגנת שלך, אמבטיה. אמנם למדתי לאחרומה שאפשר להגיע לפריצות דרך גם מהרגעים השמחים, אבל זה נכון בגדול.
השבמחקאמא’לה הציעה מבט אחר: להתבונן על החלטות קשות או בלירות לא פשוטות. אנסה.
אז גם את וגם גמאמא מסכימות , לפחות בתחושת הבטן.
השבמחקאמא’לה נתנה לי כיוון חדש: לא להתבונן בהישגים דווקא אלא בבחירות לא קלות, החלטות...אולי שם יהיה לי קל יותר לראות
יקירה ,כאמא ובעיקר כסבתא מפקידים בידייך חיים ואת מתפקדת נהדר ,אם זה לא נקרא לסמוך על עצמך בפעולות האלה אז אני לא מבין את ההגדרה של עניין הסמוך הזה
השבמחקאני מזדהה עם תחושת ההתרברבות. אולי זה עניין של חינוך?
השבמחקלעומת זאת העובדה שאת מתקשה למצוא את הרגעים האלה ונראה לך שאחרים סמכו עליך בזמן שאת לא סמכת, צובט מאוד.
זה נראה לי באמת כמו טפיחה על הכתף של עצמי.
השבמחקאבל חשבתי למה לא, למה לא לספר גם על יכולות שלי ולשים את הצניעות קצת בצד...זה עשה לי טוב להזכר בכל הרגעים האלה. אני לא יודעת אם זה בדיוק שאפשר לסמוך עלי, זה יותר על הרגעים בהם גיליתי שיש לי יכולות מסוימות.
שוב - אובייקטיבית אני יודעת שזה נכון.
השבמחקקשה לי להסביר את התחושה - כאשר היא עולה
אני מניחה שאפשר רק לנסות לתאר סוג של דאגה או חרדה - מפני מה יהיה (ולא משנה כרגע אם מדובר בהליך רפואי כלשהו או באובדן של מישהו קרוב חס וחלילה) - האם אני יכולה לסמוך על עצמי שאסתדר, שאתמודד עם כל מה שיגיע.
אבל בכללי אני בכלל לא אדם חרדתי, כך שכנראה מדובר במשהו יותר חמקמק ממה שאני מסוגלת לתאר כאן....
כך או אחרת אני בדרך להכיר את המגנון הזה שמונע ממני ביטחון מוחלט בעצמי, ואם אכיר אותו (מניסיון) הוא יתחיל להתפרק....
כן, האמת שזה צובט. כי זו לא רק הפתעה - איך הם ידעו לסמוך עלי ? זו גם תחושה נוראית של "אין להם מושג, תיכף הכל יתגלה, אני לא באמת כזאת וכזאת"
השבמחקועם זה אני הכי נאבקת.
צביטה שניה ישר בלב. )-:
השבמחקבא לי לחבק אותך ולנער אותך (קצת). ואח"כ להעמיד אותך מול ראי ולהכריח אותך לראות את מה שאף אחד לא מפספסת. אף אחד חוץ ממך.
נכון, בפוסט שלך זה יצא יותר ככה, גילוי של היכולות שלך
השבמחקואולי בגלל זה הרשימה שעשיתי לעצמי פספסה קצת את המטרה המקורית שלי - לגלות איך אני יכולה לסמוך על עצמי.
העניין הוא שתוך כדי היכרות עצמית שאני עושה עם השנים (גם במסגרת האימון וגם מחוצה לו) אני לאט לאט מגלה שחלק מהתכונות שהתגאיתי בהן בעבר (חוזקות, אפשר לקרוא להן) הם בעצם מנגנוני הגנה והישרדות שפיתחתי לי - כמו נושא ההסתגלות והתאמה עצמית למשל - שעזרו לי מאד בחיים אבל גם חנקו קצת את מי שאני באמת ואת מה שאני רוצה באמת, כדי להתאים למצב ולסביבה.. אולי בגלל זה אני קצת מתקשה בזה.
גם לי יש פוסט כזה בטיוטות ואני נמנע כי כמוך, אני ארגיש התרברבות למרות שאני יודע שאת הפעם הראשונה אני אוכל לנצור לעד ואין בה שום התרברבות. יש אח"כ בחיי הבוגרים דברים שלא אוכל לפרסם אבל הם רק מגבירים את תחושת הסמוך החיובית ולא הסמוך הישראלי הנפוץ.
השבמחקאני מאמין שכל אחד יודע בדיוק מתי ניתן לסמוך עליו ומתי לא ומבחינתי החוכמה היא לדעת ולהיות ישר עם עצמך בעניין. מה חושבים הבריות...ממש לא חשוב בעיניי.
אני מבינה מה אתה אומר קיימן, והנה בנוסף לכל קודמיך המגיבים - הוספת לי כיוון למחשבה נוסף.
השבמחקבמשפט "כל אחד יודע בדיוק מתי ניתן לסמוך עליו ומתי לא".
מתכוונת להתעמק קצת בכיוון הזה
תודה
יקירתי, את בטוח מכירה את "תסמונת המתחזה"
השבמחק<a href=https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%96%D7%94https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%96%D7%94</div>
או באנגלית, imposter syndrome:
<a href=https://en.wikipedia.org/wiki/Impostor_syndromehttps://en.wikipedia.org/wiki/Impostor_syndrome</div>
את לא לבד בזה.
וואו לא הכרתי את זה בכלל.
השבמחקהתחלתי לקרוא עכשיו. מרתק.
במיוחד דיבר אלי הקטע של הכתיבה התרפויטית. אתעמק בזה יותר, אשאל גם את בתי הפסיכולוגית. זה מסביר הרבה
תודה
כמו שראית - זה מאוד נפוץ בנשים אקדמאיות, אז שמעתי על זה בשלב די מוקדם. מצטערת שהלינק הרחיב את החלון של התגובות.
השבמחקמעניין שהטיפול הוא רשימת ההישגים - בדיוק משם התחלנו בפוסט הזה! :-)
לגמרי :)
השבמחקאבל זה לא פשוט כמו שזה נראה במבט ראשון
אדווח התקדמות בהמשך
תודה
אני מקווה שהטיפולים בנוסף לקעקוע ההנחות שלך על יכולות חיוביות שלך, גם יעניקו לך מבט חדש על יכולות אחרות שלך שלא חשבת שהן קיימות או חשובות, ועכשיו את רואה כמה הן אכן משמעותיות. אני בטוחה שיש כאלה...:)
השבמחקתודה יקירתי, גם אני מקווה. בסך הכל המטרה שלי בחיים היא לחיות בשקט נפשי, רווחה אישית והרמוניה עם הסביבה
השבמחקכל מה שאני עושה, חוקרת, מתאמנת ומאמנת, כותבת.....הכל מיועד למטרה זו. וככל שאני חשה שהשקט הנפשי והרווחה וההרמוניה בחיי מתגברים ומתפשטים - כך אני מבינה שאני עושה משהו נכון.
האם עקב האימון יש רגעים שבהם נוחתת עליך ההכרה שעכשיו הבנת לא רק מה עשית לא נכון, אלא מה את עושה מאד נכון? כי אם האימון נועד רק לחפש בעיות אז זה נותן קצת הרגשה שאולי הכל בעיות?
השבמחקטוב, אולי לא התייחסתי נכון. בבקשה תמחקי...
השבמחקזה נכון שבדרך כלל לא מתאמנים על מה שטוב, כי זה טוב ולא צריך לשנות שום דבר. האימון מטרתו להכיר את עצמי - וכך אני באמת גם מכירה ומזהה את הטוב, את המאד טוב ואפילו את המצוין. אבל זה נכון שאני לא מתעכבת לטפוח לעצמי על השכם על מה שטוב, אני מתעמקת במה שאני רוצה להשיל, למוסס, לפוגג - אם גיליתי שזה מעכב אותי, מגביל אותי או מפריע לי או לסביבה.
השבמחקאין לי בכלל תחושה שהכל בעיות, ואם זה הרושם שנוצר אז לא הבהרתי את עצמי נכון. יש לי חיים נהדרים ואני חושבת שלאנשים שאיתי מאד טוב איתי - כלומר אני טובה להם. אני חושבת שאפילו כתבתי על זה לא פעם.
כן, מיד אחרי שכתבתי התחרטתי כי הבנתי שטעיתי ובקשתי שתמחקי...
השבמחקלא ראיתי שביקשת שאמחק אבל למה למחוק? שאלת שאלה לגיטימית לגמרי וחשבתי קצת לפני שעניתי...לדעתי אין סיבה למחוק. הכל בסדר קורדליה
השבמחקאני אספר לך סיפור, שלא ממש קשור - אבל אני סומך עלייך שתדעי לעשות את הקישור. לפני ימים מספר הלכתי לארוחת ערב עם חבר שלי מזה 40 שנים. באוויר ריחפו כל מיני אמירות שכבר נאמרו בעבר, היה ברור שזו הולכת להיות גם שיחת הבהרה. משני הצדדים. אחד הדברים שאמרתי לו, היתה העובדה, שהוא תמיד כיוון גבוה מבחינת הקריירה. ואכן, הוא הגיע למשרת מנכ״ל במספר מוסדות נחשבים. הוא הופתע. לא. מה פתאום. הוא לא כיוון גבוה. כל התפקידים הוצעו לו, הוא לא ביקש אף תפקיד. וכל ההשקעה שהשקיע, כל הטיפוס לצמרת - הכל לא היה אלא השתדלות שלא יפוטר. והוא ממש האמין במה שאמר. רק שכח לציין, שבעוד אני בקושי זכרתי את שמות המנכ״לים שהיו מעלי לאורך השנים - הוא תמיד התעניין מי נושא באילו משרות בכירות באיזה מוסד, וטרח לבסס רשת של ״נטוורקינג״. גם אצלו, באורח פלא, אחרים הצליחו לזהות מה שהוא לא הצליח לראות בעצמו, וסתם כך סמכו עליו והציעו לו תפקידים בכירים...
השבמחקסליחה, התבלבלתי:
השבמחקהחבר הגיע לתפקידי סמנכ״ל, לא מנכ״ל.
תודה על הסיפור, ברור שעשיתי את הקישור (הנה גם אתה סמכת עלי ) כפי שהתבקש מדבריך, אבל בניגוד לחברך גם לא שאפתי ולא הגעתי למשרות (לא מנכ"ל ולא ראש תחום/אגף ואפילו סירבתי לניהול מחלקה, למרות שהוצע לי) פרט לראש צוות (וגם זה רק כי היה לי חשוב לקבוע את הרמה וההתנהלות המקצועית). לא רק שלא ידעתי (ועדיין לא יודעת) שמות מנכ"לים, גם לא הכרתי ראשי אגפים אחרים כמעט (פרט לאלה שיצא לי לעבוד מולם - כי בתמיכת התשתית נתתי שירות לכל החברה) וגם בתחום המקצועי וגם בכל תחום אחר השאיפה והביצוע שלי תמיד היו כדי שיהיה הכי טוב, הכי נכון, הכי מסודר, מערכת הכי יציבה, הכי מגובה, הכי מתועדת, הכי ידידותית למשתמש . אז לא רואה באמת הקבלה ביננו
השבמחקאל תחפשי את ההקבלה כמו שמחפשים את המטבע דווקא מתחת לפנס...
השבמחקניסיתי לומר משהו טיפונת רחב יותר:
אם יש לך רשימת הישגים שאת מהססת לפרסם פן תתפרש כרהב מצידך, אם אחרים אכן סומכים עלייך - אין זאת אלא כי את, כנראה, בסדר.
אין זאת, אלא שאכן הישגת הישגים בחייך. אין זאת, אלא שניתן לסמוך עלייך, כי "הביצוע שלי תמיד היה כדי שיהיה הכי טוב, הכי נכון, הכי מסודר, מערכת הכי יציבה, הכי מגובה, הכי מתועדת, הכי ידידותית למשתמש".
אז, אולי, את יכולה להירגע. להבין שהגעת בדיוק לאן שכיוונת. להבין, שאת יכולה להצטרף לכלל, ולסמוך על עצמך. זה לא כזה מופרך...