בימים האחרונים התחיל לפעפע בי משהו - היו כנראה כמה טריגרים לפעפוע הזה. גם הפוסט המדהים של אמא'לה, גם נאום מרגש שבני נתן בהופעה שלו - על התקופה שבה הוא חי בניו יורק ואהובתו היתה בבוסטון וכמה נהדר שהחליט לחזור לגור איתה בבוסטון ולהתחיל תואר שני (שסיים בינתיים) וסוף טוב הכל טוב היום הם נשואים באושר....גם כמה תגובות של T לסיפורים שהעליתי מתוך האימון שלי ...תגובות בסגנון של "אז מה הבעיה? " או "מה לא בסדר?" סוג של חוסר הבנה בסיסית שאני לא מקטרת על ההורים שלי אלא משחזרת תגובות שלי להתנהגות שלהם כדי ללמוד איך פיתחתי דפוסי התנהגות מסוימים אז - כדי להתמודד עם זה - שעדיין קופצים לי אוטומטית היום - ולא משרתים אותי.
שמתי לב ששנים אני נמנעת מלדבר עם T על נושאים מסוימים. קשה לי. אני חוששת מהתגובה שלו - חוששת לעצבן אותו, חוששת לפגוע אולי, אבל בעיקר חוששת להיפגע. כל מה שאני מקטלגת תחת "רגשות" או שאנשים עלולים לקרוא לזה "חפירות" אני מאד נזהרת ומאד מצנזרת. אני שמתי לב שאני גם לא ששה לחשוף את עצמי או אפילו את החומר שאני לומדת - לביקורת. בעוד שאין לי שום בעייה לספר לאנשים אחרים את שיטת סאטיה למשל, את העקרונות שלה, את הנחות היסוד שלה - עם T אני מאד מאד מסננת. אני מדברת איתו רק על דברים שאני כבר ממש בטוחה בהם, שאין סיכוי שהוא יפסול או יקטין, וגם אם ינסה - אין לי בעייה לעמוד מאחוריהם.
ומתוך זה התחלתי בימים האחרונים לחוש מן געגוע מלווה בכעס - געגוע ל"בן זוג שבראש" שהיה לי פעם, כנראה, שכבר מזמן שחררתי לטובת בן הזוג שיש לי במציאות. ובו זמנית התעצבנתי על עצמי על הגעגוע הזה כי אין - באמת אין - ולא יכול להיות לי בן זוג יותר טוב, אוהב, מתאים, נותן, משקיע, מתחשב, מסור - מ-T. והבנתי שזה כנראה לא קשור. יש תחומים (בעיקר הרגשיים והרוחניים) בחיי שאני נמנעת מלחשוף בפניו. מקסימום אני מעזה לעשות זאת כאשר יש עוד אנשים בסביבה. זה מוזר. מטורף אפילו. כנראה שבחברת אחרים יש לי פחות חשש שהוא יזלזל או יסתור או יקטין את מה שאני אומרת.
ובו זמנית אני מתבוננת על עצמי מהצד ונוזפת בעצמי: אמפי, השתגעת? את עם הבן אדם הזה ארבעים שנה (!), מה הקטע שלך? וברור לי שזה הקטע שלי, יותר מהכל - יהיו תגובותיו אשר יהיו - ברור לי שיש לי שם משהו. מחסום, מגבלה ששמתי על עצמי ואני "מתחזקת" אותה כל השנים. ומדי פעם הוא מגיב בצורה שפוגעת בי וזה "מתחזק" אותה עוד יותר. "הנה" אני אומרת לעצמי, "ההוכחה שבתחום הזה עדיף שאשתוק".
אז הבאתי את זה לאימון שלי השבוע (איך לא?) ובין היתר סיפרתי ש-T לא אומר לי שהוא אוהב אותי. אף פעם. הוא אמר לי (באנגלית) כשרק התחלנו לצאת, ונדמה לי שהוא אמר לי שוב רק ביום הולדת 50 שלי - כשערך לי מסיבת הפתעה ענקית - בנאום מרגש (לא היתה עין יבשה בכל החדר) בו בין היתר אמר "תמיד את אומרת לי שאת אוהבת אותי, ואני מהנהן בראש כמו אידיוט. אז כן - אני אוהב אותך, אני צריך אותך, אני לא יכול בלעדייך" משהו כזה. ואני צחקתי שזה אמור להספיק לי ל-50 השנים הבאות. בשנים הראשונות הייתי נפגעת מההנהון האידיוטי הזה שלו. אחר כך התרגלתי. מאז הנאום המדהים זה כבר ממש הפך לבדיחה. אין לי ספק שהוא אוהב אותי. אבל מה לעשות - לפעמים אני רוצה גם לשמוע את זה במלים.
והמאמן שואל אותי (כמובן) מה קורה בגוף, והפעפוע הזה (שקודם הסתובב לו בין הגרון ללוע לעינים - בעיקר בצורת דמעות לא ממומשות) הפך לגולה קטנה אך נוכחת בפינה השמאלית של הגרון. ועוד לפני שהוא הספיק לשאול עלה לי זיכרון.
אני בת 17 בערך ו-T שיריונר, מגיע הביתה מסיני פעם בשלושה שבועות (במקרה הטוב). אין לי טלפון בבית אז חוץ ממכתבים אין לנו קשר בין מפגש למפגש. אני צעירה ומאוהבת ורומנטית מאד ומתגעגעת כל הזמן ו....כותבת שירים. חלקם מולחנים ומושרים אבל חלקם פשוט שירה - מכתבי אהבה וכאב וגעגוע בצורת שיר - ולקראת יום הולדתו ה-19 (ויום השנה לחברותנו, שחל באותו היום) אני מאגדת כמה לחוברת יפה ומגישה לו אותה במתנה.
T חייל צעיר קורע את התחת ועובר את מה שעובר בצבא, מגיע הביתה לחברתו האוהבת ומקבל חוברת שירי אהבה עצובים ומתגעגעים, קורא והדמעות זולגות בדממה על לחייו - ובסוף הקריאה אומר לי : "זה לא עושה לי טוב". ומחזיר את החוברת.
אמפי בת 17 בהלם לא מסוגלת לומר מילה. אין לה מושג הרי מה עובר עליו, אין לה מושג מה הוא צריך בתקופה קשה זו של חייו. היא רואה רק את מה שהיא מרגישה. והמלים של T הם כמו בוקס בבטן שלה. והיא אפילו לא עונה. אבל באותו רגע כנראה מתהווה מסקנה אצלה בראש - לצנזר. לא לשתף את געגועיה וכאבה על זה שהוא רחוק ומגיע לעיתים כל כך רחוקות. לא לחשוף בפניו את מה שקשה לה, אלא להתרכז בלעודד אותו, לשמח אותו, להיות עבורו המקום השמח, האוהב, החמים והנעים שהוא זקוק לו כאשר הוא מגיע הביתה מהמדבר ושמן המכונות והמפקדים והקשיים. ובאותו הזמן זה כנראה היה נכון לעשות זאת. להתחשב בו, לעודד אותו. אבל נוצר אצלי דפוס שנמשך לאורך שנים.
וזה לא רק כדי להתחשב בו - אלא גם כדי למנוע את הפגיעה בי מהתגובה שלו.
ולאורך השנים מצאתי "הוכחות" למסקנה הזאת, כי זה גם מה שקורה. מפתחים מנגנון הגנה מסוים ואז כל החיים מוצאים הוכחות מדוע הוא נחוץ ומדוע הוא עדיין רלוונטי.
והמאמן שואל אותי, אם הכל היה אפשרי, אם היו לי כוחות, אם לא הייתי בהלם ובאלם - מה הייתי עושה או אומרת בסיטואציה ההיא. ואני חושבת רגע - ודבר ראשון קפץ לי שהייתי מבקשת סליחה. "אני מצטערת שזה העציב אותך, אני שפכתי את רגשותי ומחשבותי על הדפים וראיתי רק את עצמי, ולא חשבתי על מה עובר עליך, ולא חשבתי על איך אתה תרגיש כשתקרא את זה"
והמאמן שואל מה עוד?
ואני חושבת קצת - "ספר לי מה עובר עליך שם, ומה אתה מרגיש? ומה אתה מרגיש כשאתה איתי בבית, ומה הרגשת כשקראת את השירים שלי"
ואני חושבת על זה שהוא כן מספר לי, בהרחבה אפילו, במהלך כל השנים - כל מה שקורה לו בצבא, כל מה שקורה לו בלימודים אחר כך, בעבודה....הוא כן משתף. הוא לא מצנזר. הוא מרגיש חופשי לדבר איתי, הוא מרגיש שאני מקשיבה.
ועוד...
"הייתי בהלם עכשיו כשאמרתי לי שזה לא עושה לך טוב. לא הבנתי מאיפה זה בא לי, לא ציפית לתגובה כזאת, והאמת שזה פגע בי. חשוב לי לדעת שאני יכולה תמיד לומר לך את מה שאני מרגישה, אבל עכשיו אני חוששת לפגוע בך.
והמאמן שואל אותי אם אני רואה את הקשר בין הזיכרון לבין מה שקורה היום. במיוחד כשאני אומרת ל-T שאני אוהבת אותו והוא רק מנענע עם הראש. ואני מדמיינת את עצמי אומרת "אני צריכה שתגיד, אני רוצה לשמוע את זה, אפילו אם אני יודעת."
ואני מרגישה בכל זאת משהו לא פתור. והמאמן חושב שאני לא רק מצנזרת כדי לא להיפגע, אני עושה זאת כדי לא לפגוע. כדי לא להיות שוב מול T במצב ההוא עם חוברת השירים, שבו שפכתי את ליבי - וזה לא עשה לו טוב. יכול להיות. זה לא סגור לי עד הסוף.
עדיין יש משהו בתגובות שלו שסוגר אותי, מכאיב לי - בקטנה - כמו עכשיו שהקראתי מכתב מרגש שחברה שלנו כתבה לחתונה של בנה, וכמובן שנחנקתי מדמעות - כי ככה אני, מתרגשת בקלות ובוכה בקלות - והוא מכיר אותי ויודע שככה אני - אבל הוא מייד צחק ואמר "אבל למה את בוכה? הארוע כבר עבר" למה הוא אומר את זה? הוא לא מבין שככה אני? שזה פוגע לצחוק על זה?
ואני לא יודעת עם בעקבות האימון הזה משהו ישתחרר מהגוף, אבל אני בטוחה שלמשהו הזה יש עוד המון שכבות......
אולי כי במקום הזה של הזוגיות זה לא רק איך שאת מרגישה, אלא באמת משהו בדינמיקה הזוגית, וזו לא תפתר רק על ידי זה שתשחררי את הכאב העתיק ההוא (אם כי 17 זה לא כל כך מזמן, זה כבר אמפי די בוגרת) שגורם לך לחסוך מT את הרגשות והחפירות.
השבמחקאני חושבת שזה משהו בסיסי אצל גברים ממארס, ודאי המבוגרים שבהם, שלא צריך לחפור, לא לחטט ברגשות יותר מדי. בכל זאת אני תוהה אם T לא יהיה מוכן לשנות משהו ממנהגו ולהביע מפעם לפעם רגשות שהוא ודאי חש, כי את צריכה.
ואני מסכימה לגבי הפוסט ההוא של אמאל’א, שגרם לכולנו לחשוב על הרבה דברים. הצורך לוותר על הדימוי האידאלי לטובת המציאות. כמה קשה, כמה חשוב.
אני קורא אותך ולא יודע מה ואיך להגיב. זה נשמע לי כ"כ אישי שכל מילה שלי תהיה מיותרת. ובעצם, מה אפשר להגיד לאדם על התהליכים שהוא עובר ועוד בצורה כ"כ פרטנית ונבונה.
השבמחקאבל יש לי שאלה: האם היום, ממרום גילך וניסיונך את יודעת מדוע הוא אמר לך שזה לא עשה לו טוב לקרוא את געגועיך?
במאמר מוסגר אוסיף שלדעתי אמירות כגון: אבל מה את בוכה הרי האירוע כבר עבר, אלו אמירות שלא באות לזלזל ברגשותיו של המתרגש, אלא להגן על האומר מתפני רגשותיו והתרגשויותיו הוא.
את צודקת שזה אחרת כאשר אני מביאה משהו מתוך מערכת זוגית שאמנם התחילה בגיל 16 אבל נמשכת עד היום - ויש לה כבר דינמיקה משלה. הזוגיות שלנו התפתחה המון במהלך השנים ולמדנו לשתף דברים שבהתחלה לא ידענו - ולכן זה כמעט לא עולה - דברים כאלה - אבל עכשיו זה עלה והרגשתי מחויבת להתבונן על זה. מצחיק - כי גיל 17 עדיין נחשב (באימון) לילדות, עדיין גרתי אצל הורי, אבל - מדובר במערכת שנמשכת גם היום. זה קצת tricky. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מבקשת ב-T בצורה ישירה וישרה מה אני צריכה ממנו. אני אומרת לו אם משהו שהוא אמר פוגע בי. זה חדש. זה עוד בשלב הניסיוני. אני מקווה שזה יעזור...
השבמחקאהבתי במיוחד את המאמר המוסגר. זה כנראה ממש נכון ותודה.
השבמחקלגבי ההתחלה - היום אני יודעת שהייתי בת טיפש עשרה שהיתה כמובן מרוכזת בעצמה ובאיך מערכת היחסים הזאת (להיפגש לכמה שעות פעם בשלושה שבועות בלי קשר טלפוני באמצע) גורמת לי להרגיש. אני יודעת יותר איך זה להיות חייל מטורטר בסיני בגדוד שיריון, כמה הוא מצפה לצאת הביתה ולשמוח ולישון ולאכול ולבלות ולא שיפול עליו טון של "כמה קשה לי בלעדיך". ואתה יודע מה? כל הכבוד לו שהוא אמר את זה ולא ניסה להסתיר "רק כדי להתחשב"....אחד הדברים שאני אוהבת אצל T - היושר המוחלט שלו.
וואו אמפי, לא פשוט בכלל. ומדגים את הקושי העיקרי , כמו שאמרה מניפה.
השבמחקאת יכולה לשחרר את הנערה שהיית, אבל הצורך שלך לשמוע שהוא אוהב אותך והצורך שלך שיקבל אותך ושתוכלי להגיד לו ה-כ-ל. את זה תצליחי לשנות? בו? בך?
נדמה לי שהחיים בזוג מלאים בפשרות ובאכזבות קטנות או גדולות (יש גם דברים נהדרים, נדמה לי) ולא פשוט בכלל למצוא את הדרך ואת שווי המשקל הנכון.
האם בכלל אפשר לצפות שבן הזוג יענה על ציפיותינו וצרכינו במאה אחוז או שעדיף כבר לוותר ולקבל חלק מהצרכים האלו במקום אחר?
תרשי לי בבקשה, ברשותך ובהמשך למאמר המוסגר ורק בגלל שמצא חן בעיניך:
השבמחקאני לא מכיר את T כאדם, אני מכיר אותו רק מכתביך ולכן אין לי את היכולת לקבוע דבר. אבל אולי גם האמירה שלו שהוא לא מעוניין לקרוא גוגעים היא סוג של הסתרה בעיקר מעצמו. אולי הוא הרגיש שזה לא הזמן הנכון עבורו "להתרכך", כי בזמן שאת המרוככת נשארת במציאות האזרחית שלך, הוא צריך לחזור למקום בו אין לא יכול, יש מת. ולכן התחברות למה שכתבת במכתביך, שללא ספק ריגשו אותו ולכן הקשו עליו, לא היה אפשרי ולא היה נכון עבורו. הוא (אולי) הרגיש את עצמו נקרע בינך והעולם שאת מייצגת לבין העולם שבאותו זמן היה החלק העיקרי של חיו. לא עיקרי מבחינת איכות, אלא מבחינת כמות ומבחינת העומס שלו על נפשו של נער שהיה אז (או גבר מאוד צעיר).
אני מתנצל שוב ומראש על החוצפה שלי לנסות ולהבין את הסיטואציה ולהעז להציע לה פירושים מראייתי האישית.
תודה פועה, אכן לא פשוט בכלל. אני כמובן יכולה לנסות לשחרר (והצלחתי כבר לשחרר) בי הרבה דברים אבל מבן הזוג אני יכולה רק לבקש. ואו שהוא יסכים, או שלא. או שהוא ינסה ויצליח, או שהוא ינסה אבל זה יהיה כל כך קשה לו או נוגד את הטבע שלו שזה לא יחזיק מעמד. ימים יגידו. נכון - בזוגיות יש גם פשרות ואכזבות, אבל אני היום כבר די בשלב ה-fine tuning - הכל כל כך טוב שאני מתפנה להסתכל גם על מה שלא טוב. ולבחון מה אני יכולה לשחרר בי שישפר את המצב, אם בכלל. וזה נכון שבן הזוג לא יכול לענות על כל צרכינו וציפיותנו ובגלל זה יש לנו עוד מערכות יחסים - שלפעמים בהן אנחנו משלימים את מה שחסר. ובכל זאת כאן התעסקתי עם משהו שחסר לי במערכת הזאת והייתי רוצה שמשהו - אפילו משהו קטן - ישתנה....
השבמחקאליפל יש בך כל כך הרבה רגישות וראייה לתוך נפש האדם שממש קשה לי לקשר בין מה שאתה כותב לבין המילה חוצפה!
השבמחקבהחלט הגיוני שזה מה שהיה קשה ל-T. רוב החיים שלו היו בצבא, והגיחות הביתה בטח היו מוזרות והזויות ביחס למציאות היום יומית שלו. במיוחד אז, בשנה הראשונה של השירות (טירונות, מקצועות, צמ"פ...). אחר כך נהיה לו יותר קל - בשירות - והיה לו יותר קל להיפתח כאשר היה בבית.
תודה, אלו תובנות מאד חשובות עבורי, ולעולם אל תהסס לומר מה שעולה לך בראש
איכשהו אני מרגישה שבניגוד לאימונים הקודמים שסיפרת עליהם, שאז הרגשתי שאת מדברת לגמרי על עצמך, הפעם את מדברת יותר על טי מאשר על עצמך.
השבמחקאני חושבת שכל אחד מכם מגיב בצורה אחרת. את היית נורא רוצה שיגיב בצורה שתדבר אליך, בצורה הרגשית שאת היית מרגישה טוב איתה. אבל הוא לא כזה. הוא מגיב אחרת.
הי טוב אילו יכולת לקבל אותו כמו שהוא מבלי לפנטז שהוא מישהו אחר, או שמשהו ישתנה בקשר שלכם, או שהוא יגיב פתאם אחרת.
לכן זה לא שאת צריכה להמשיך לצנזר, אלא שאת צריכה לדבר אליו באופן שהוא מבין. לתרגם מהשפה הרגשית שלך לשפה הרגשית שלו. להסביר לו בדרך ההגיונית שלו מה את עושה בטיפולים. זה יבוא מתוך כך שתקבלי אותו כמו שהוא, שתביני את דרך המחשבה והרגש לו ותכווני לשם.
אז אולי אני טועה ובבקשה סלחי לי. אני פשוט מנסה להבין ואולי אני בכלל מפספסת...
תודה, אמפי.
השבמחקאני פשוט אוהבת אותך וזהו.
השבמחקבפעם הבאה שאת וגם אמא נפגשות תזמינו גם אותי. אני רוצה לחבק את שתיכן באופן אישי. תשאלי אותה, אני ממש נחמדה מקרוב.
הפוסט הזה מאוד ריגש אותי. כמו שאת יודעת גם לי ממיע לא אומר שהוא אוהב אותי אלא מראה לי בדרכים אחרות. באיזה שהוא מקום זה גרם גם לי לצנזר את המילים שלי, אבל היה עוד משהו. לאמא שלי וכולנו במשפחה שלי, יש נטיה להגזים לפעמים במחמאות, כלומר להגיד גם דברים בלי כיסוי כדי לשמח את הצד השני (או לגרום לו לחבב אותנו יותר - זה משהו מעורבב כזה). באיזה שהוא שלב (הכל קשור לממיע, אבל לא רק), הרגשתי שזה סוג של זיוף והתחלתי לבדוק את עצמי יותר. להגיד רק דברים שאני מתכוונת אליהם בלב שלם, ולמצוא את המילים המדוייקות כדי לתאר את הנקודה שראויה לשבח. גם כדי להאמין לעצמי (שזה צורך קיומי אצלי), וגם כדי לתת משהו אמיתי לצד השני.
==>
כשאני מנמקת את המחמאות שלי ומביאה הוכחות, ממיע מצליח להאמין לי ואני חושבת שזה מחזק אותו. גם אני דומעת מהתרגשות בקלות (ונהנית מזה!) ולפעמים ממיע מחייך כשזה קורה, אבל אני לא מרגישה שזה נגדי ומחייכת איתו.
השבמחקאם אני לא טועה, גם T מאוד רציונלי וקצת קשה לו עם רגשות, שלו ושל אחרים. נדמה לי שיש איזה תיאום שפתי שנדרש כדי שתוכלי להביע את הרגשות שלך באופן חופשי ושהוא יוכל להיות איתך בתוך הרגש. אני לא יודעת מה התיאום שנדרש, זה תלוי בשפה שלך ובשפה שלו. אני חושבת שאם תחליטי שאת מנסה לדבר רגש בצורה שתשאיר אותו מחובר, זה ידרוש קצת TRAIL AND ERROR אבל זה יתקדם למקום יותר טוב בשבילך. מה את חושבת?
דרך אגב, אני רוצה להבהיר - מה שכתבתי על דיוק המחמאות כנגד תחושת הזיוף הוא הסיפור האישי שלי שהבאתי כי הסתכלתי אחורה על ההיסטוריה שלי. לא נראה לי שהוא קשור באיזה שהיא צורה אליך ולדרך בה את מביעה את עצמך!
השבמחקהחלק היחיד שאני מפנה אליך הוא התיאום השפתי, ללמוד לדבר רגש בצורה שתשאיר אותו מחובר ולא תסגור אותו מבהלה. מאוד מעניין איך הוא מרגיש בתוך המחסומים שלו. את אומרת שהוא מאוד ישיר, אבל נשמע שדווקא ברגש, בצד החיובי של הרגש, קצת קשה לו להביע את עצמו. אולי את יכולה לעזור לו.
הדברים היחידים שאני יכולה לומר על זה הם שניים: הראשון, שנדמה לי שטוב יהיה אם תדברו על זה פעם ביניכם. אני חושבת שהוא צריך לדעת איך את מרגישה בעניין הזה.
השבמחקוהשני - שחלק מהקבלה של בני הזוג (והפרידה מאיך שחשבנו שהם יהיו) זה גם הקבלה של הדברים שהם לא מצטיינים בהם ולא יכולים לעשות אותם, כנראה בגלל חולשה כלשהי שלהם (בוודאי לא בגלל רוע או אדישות). זה לא אידיאלי, אבל זה מה שיש. לשנות אותם - זו משימה מאוד קשה, אם היא בכלל אפשרית.
(מקווה שיצא ברור).
הלוואי שישתנה משהו בך או בו שיביא לך שלווה
השבמחקזה מענין לקרא את הדברים מהצד ’הרוגש’ יותר... כי קל לי דווקא להבין ולהזדהות דווקא עם T. אולי משהו ממה שאגיד לך כאן יעזור לך להבין אותו. אני נורא רגישה לאי דיוקים מילוליים. הצהרות לא מדויקות וג’סטות רגשניות ואפילו חיבוקים ולבביות טבעית של אנשים, כל זה מעורר בי רתיעה. אני לא שלמה עם זה או חושבת שזה טוב, זה פשוט מין רפלקס כזה, אולי כדי לא להיפגע, לא לצפות... יש מקומות שבהם הרפלקס הזה משרת אותי, מסייע לצלילות ולבהירות שלי, אבל במערכות יחסים - זה לא להיט בכלל, ובכל זאת אין לי אפשרות להיפטר מזה. קובץ שירי געגועים היה משרה גם עלי אי נוחות.
השבמחקריגשת אותי מאוד.
השבמחקמהצד הרוגש, גם אני כזו, ועוד כל כך מילולית ומספרת הכל, אני כל כך מזדהה איתך.
אני חושבת שהתגובות מעלי היו כל כך נבונות. הקושי בלהתרכך כשצריך לשמור פאסון, למשל. אני יודעת שאפילו אני, אם קשה לי, ומישהו ינסה לגשת בצורה מאוד רכה, אתקשח מיד, כדי להחזיק מעמד.
גם אני עובדת על עצמי כידוע. ואחד הנסיונות שלי הוא לשים עצמי תמיד בנעלי האחר, לפי שיטת העבודה של ביירון קייטי. זה כל כך עוזר לי. בכל כך הרבה ז’סטות ניתן לראות אהבה, שאינן מילוליות. במידה מסויימת אני מנסה לשחרר, סוג של שליטה, סוג של שיפוטיות. לא כל הבעת יחס צריכה להיות מהסוג שאני מיומנת בו. אולי הדרכים האחרות לא פחות טובות...ובכל מקרה הן מה שהצד השני מסוגל לו...
תודה, לך אמפי יקרה, עשית גם לי סדר במחשבות...
וואו. כן, זוגיות , חיים משותפים עם עוד אדם שונה לגמרי מאיתנו וכל מה שאנחנו שמים על זה, חלומות, שאיפות, תיקוות זה חתיכת דבר מסובך.
השבמחק(אני בעד הרעיון של אמל"א, מה את אומרת?)
תודה קורדליה, התגובה שלך יחד עם תגובות נוספות אחרייך, עזרה לי קצת לסדר דברים בראש
השבמחקכפי שאת כבר הבנת - כבר 40 שנה אני מקבלת את T בדיוק כפי שהוא, מבינה אותו ואת הדרך שבה הוא אוהב אותי ומסתדרת ומסתגלת לאופן שבו הוא מדבר ומגיב. בצעירותנו היו תקופות שבאמת היה לי קצת יותר קשה עם זה, אבל עם הזמן הבנתי עד כמה הוא באמת אוהב אותי - באותה עוצמה ובאותו עומק שאני אוהבת אותו - וחי את האהבה שלו בלי הרבה דיבורים אבל עם הרבה מעשים. אני חושבת שמה שעלה כאן לא באמת קשור למלים - אני אוהב אותך. המשך...
...המשך... וזה לא באמת היה עליו, כמו שכתבת. זה היה לאיך שפתאוםאני התחלתי שוב להגיב לתגובות שלו, אחרי הרבה זמן שהתעלמתי מהתגובות שלי, בדיוק מהסיבות שרשמתי כאן: כי אני יודעת שמתחת לתגובות יש בו אלי אהבה גדולה ובשביל מה להיות קטנונית ולהתעסק עם זה כשהכל ביננו בסדר. אבל כיום אני כבר הגעתי כנראה לשלב בעבודה העצמית שלי שפחות פוחד לפתוח דברים שהם אולי קטנים - אבל מפרים את השלווה וההרמוניה שלי בתוך עצמי. אני לא רוצה לשנות את T. אני רוצה להכיר את התגובות שלי, להכיר את המקור שלהן, לנקות מה שניתן לנקות - אצלי. והרבה פעמים כאשר משהו משתחרר אצלי, זה משפיע ישירות על היחס שלו אלי....
השבמחקריגשת אותי. מצד אחד אשמח להיפגש איתך וגמאמא .
השבמחקונצד שני אני חוששת לאבד את האנונימיות...מצד שלישי יש כבר כמה בלוגריות יקרות שפגשתי בחיים האמיתיים וזה היה נהדר...אחשוב על זה.
אני מכירה את הנטיה להחמיא כדי לתת למישהו להרגיש טוב. בשנים האחרונות חשובה לי יותר הכנות וגם הפשטות. להחמיא באמת ולא להגזים. המשך..
דרך התגובות התחלתי להבין מה פוגע בי בתגובות של T, וזה לא חוסר הבעת האהבה באופן מילולי. זה קורה כשאני פגיעה וחושפת רגש, והוא לפעמים צוחק או מזלזל או מקטין...ובעזרתכם אני מתחילה להבין שזה קורה כשהוא עצמו נבוך או קשה לו להכיל את גילויי הרגשנות שלי. זה כמובן לא תמיד, תלוי כנראה מה מצבו הנפשי באותו הרגע...אמשיך להתבונן על זה. וגם לחפש דרכים לתקשר לו אותי באופן שייקל עלין להכיל אותי
השבמחקזה יצא ברור, תודה. אדבר איתו על זה אבל קודם אסיים לברר לעצמי למה בדיוק אני מגיבה. אין לי מה לשנות בו, לפחות כל עוד אני לא סגורה על מה קורה איתי מולו. כי 40 שנה אנחנו לומדים זה את זו, ומקבלים זה את זו ומתפתחים יחד. אז אם צץ משהו עכשיו שווה ללמוד מה זה, אצלי. משהו שלי שהתעורר מולו. .
השבמחקכתבת כל כך אישי וחשוף, עד שאני ממש מתקשה להגיב.
השבמחקרציתי לומר שמאוד נגע בי המשפט "געגוע לבן הזוג שבראש". אני חושבת הרבה בזמן האחרון על הגעגוע למשהו הזה שבראש. המשהו הזה יכול להיות כל דבר שרציתי ושלא התארע כמו שחשבתי או קיוויתי או ציפיתי או חלמתי שיקרה. אצלי זה בעיקר הגעגוע לאני שבראש. את דיברת על כעס שנילווה לגעגוע הזה, אצלי זה תמיד נע בין גוונים של עצב, דכדוך וייאוש. ובכלל, אני חושבת הרבה על החיים האלטרנטיביים שבראש שלי (ואולי של כולם) שאני חיה אותם מתוך געגוע למה שכבר לא יהיה אף פעם, כמו כאב פאנטום באיבר שנגדע.
כשקראתי חשבתי שיש בינכם איזו חלוקת תפקידים ברורה (גם אם לא מדוברת) בנוגע לרגש. את מדבררת את שניכם. את מציפה והוא מוצף (כמו עם אותה מחברת שירים). אלו דפוסים קדומים במערכת היחסים שאולי שירתו אתכם טוב במשך השנים ושאולי עכשיו את רוצה לבחון אותם ואולי קצת לשנות אותם. את תצליחי בכל מקרה, לא כי הוא ישתנה (אולי כן ואולי לא) אלא כי את כל הזמן זזה ומשתנה.
אני חושבת שיש אנשים שיש להם נטייה להתחשב (מאוד) ברגשות של אחרים
השבמחקגם יש אנשים שלא תמיד מרגישים צורך להגיד מה הם מרגישים
למרות שהבן/בת הזוג שאיתם כן צריך לשמוע את זה
אהבה זה משהו שנמדד בדברים הקטנים (והגדולים) שעושים ביום יום
ולא רק במילים, למרות שמילים הן משהו שאנחנו צריכים לשמוע
כי לנו הן גם אומרות הרבה
אני חושבת שאחד הדברים החשובים בין אנשים שיש ביניהם מערכת יחסים, זוגית או חברות מאוד קרובה
זה שאפשר לדבר על הדברים שמפריעים/מציקים, לדבר על רגשות
נכון יש אנשים שיעשו מזה צחוק, או יתנהגו לא ברצינות, או יגידו לך "מה את רגשי עכשיו" ודברים מהסוג הזה
תודה. כל מה שאני מנסה זה להכיר, להתקרב, להתבונן : בי, בתגובות שלי, אולי לגלות דפוסים שפיתחתי לצורך מסוים שכיום כבר אינם משרתים אותי.
השבמחקבנוסף - אני ערה באמת לתחושות שלי - תחושות הגוף והרגשות - באופן יותר מדויק מאשר פעם. לכן אני גם מתמקדת בתחושה כאשר היא עולה, והיא כבר מובילה אותי....לפעמים עדיין לא ברור מה מצאתי, אבל כל כך ברור שהתחושה קיימת ששווה להמשיך להתבונן בה עד שהיא תתברר או עד שהיא תתפוגג פשוט...ואז באמת משהו בי ישתנה
תודה, אמבטיה, על הזווית האחרת הזאת. התגובה שלך יחד עם עוד תגובות כאן עזרו לי לראות את הדברים מצד של T קצת יותר בבהירות ממה שהצלחתי עד עכשיו. יותר ברור לי שגם אצלו יש רפלקס כזה - עדיין לא ברור לי מתי בדיוק הוא מופעל (כי כנראה זה תלוי במצב הרוח או הרגש שלו) אבל אני מתחילה לראות יותר בבירור את המנגנון שלו. אני כמובן יכולה להתבונן באמת רק על המנגנון שלי, לנסות להכיר אותו ולהבין למען מה פיתחתי אותו ולסמוך על התהליך שאם הוא לא נחוץ יותר, הוא יתפוגג מעצם ההתבוננות וההסכמה לשהות בתחושה. הכתיבה של הפוסט יחד עם הקריאה של התגובות חידדו לי שזה לא חוסר הרגשנות הוורבלית שמפריע לי כרגע - עם זה השלמתי מזמן כנראה - אלא משהו אחר. ממשיכה להתבונן....
השבמחקזה מה שהכי מרגש אותי, כאשר אני כותבת משהו על עצמי ומישהו אחר מצליח לקחת את זה לעצמו ולפעמים אפילו לעשות סדר במחשבות....תודה רותי
השבמחקבעזרת התגובות שלכם אני מתחילה להבין שאני לא מגיבה פתאום להעדר המלים מצדו של T וגם לא לשמירת הפאסון. משהו אצלי מגיב למשהו אצלו שעדיין לא נהיר לי - ואולי זה לא סתם עולה עכשיו, אולי עובר עליו משהו עכשיו שלא זיהיתי - ובאמת מנסה בימים אלה להקשיב לו יותר - עד הסוף ועוד קצת - ולקרוא אותו יותר כדי להבין מה קורה איתו...
בזכות כל התגובות כאן התחלתי להבין שיש כאן משהו שונה ממה שעלה באימון - משהו שאולי עובר על T וגורם לו להגיב בצורה אחרת, מה שמייד גורם לי להגיב, להיפגע, להיות רגישה. אז עברתי יותר להקשבה מלאה יותר למה שקורה איתו, לנסות לקרוא את התגובות שלו, להיות יותר נוכחת. באימון ובעת כתיבת הפוסט חשבתי שאני מעלה משהו שפשוט לא טיפלתי בו במערכת היחסים שלנו, ועכשיו אני מבינה שצץ בכלל משהו חדש - שנובע אולי ממשהו שעובר על T עצמו בתקופה האחרונה....
השבמחקלגבי הרעיון של אמא’לה - מצד אחד אני ממש אשמח לממש אותו, מצד שני אני חוששת - אנונימיות וכולי....מצד שלישי כבר יצא לי לפגוש כמה מהכותבות/קוראות כאן והשמיים לא נפלו.....תנו לי לשהות עם השאלה הזאת קצת...
וואו העלית לי כל כך הרבה תחושות voyager יקרה...כן, מכירה את הגעגוע הזה למשהו שרציתי ולא ארע - ודווקא בשנים האחרונות אני די משחררת געגועים כאלה. חיה בכאן ובעכשיו, פחות מתעסקת עם זה. לכן אני מבינה שלא דייקתי באימון ובפוסט - ויש לי עוד על מה להתבונן, זה כנראה לא הגעגוע למה שלא קיים ביני לבין T, זו תגובה למשהו שעובר עליו עכשיו, שלזה אני מגיבה. את צודקת שאני מדבררת את שנינו, אבל הוא למד לדברר את עצמו היטב - וקל לו לעשות זאת כי יש לו קשב מלא בצד שלי. הקושי נוצר כאשר קשה לו להקשיב לרגש שלי...ואז נולד כנראה דפוס שבו אני נמנעת מלדבר את הרגש שלי כדי לא להקשות עליו וכדי לא להיפגע מהתגובה שלו כשקשה לו...
השבמחקנראה לי שבדיוק שמת את האצבע על הנקודה. "מה את רגשי עכשיו?" בעצם אומר לפעמים "יש לי קושי להחשף לרגשיות שלך עכשיו".
השבמחקאבל בעצם הבנתי תוך כדי הכתיבה והתגובות שאין לי באמת בעייה עם זה ש-T פחות מדבר את האהבה שלו ויותר מראה אותה במעשים ביום יום. הגוף שלי כנראה מגיב למשהו שקורה לו בתקופה האחרונה, איזה לחץ או מתח או חוסר שקט - שגורם לו להיות יותר בתוך עצמו ולכן פחות מכיל אותי. ועל זה אני רוצה בזמן הקרוב להתבונן - להקשיב יותר, לא להגיב, אולי הוא זקוק לזמן ואולי הוא זקוק למשהו ממני שאני דווקא לא הייתי קשובה מספיק או רגישה מספיק לשים לב אליו
אנשים צוחקים לפעמים ממבוכה. גברים בעיקר. כשאין להם מה לומר או כשהם רוצים לתמוך ולא יודעים איך. לא תמיד זה צחוק מזלזל.
השבמחקזה נכון. אנשים צוחקים כשקשה להם להכיל את הרגש שמציף אותם. אחרי 40 שנה יחד היית חושבת שאדע מתי הוא צוחק מתוך מבוכה...היית יושבת שהוא יכיר את הרגשנות שלי וילמד להכיל אותה...היית חושבת שאפסיק להיפגע מתגובות כאלה....או שאלמד לזהות כאשר הוא בתקופה רגישה בעצמו ולכן פתאום יותר מוצף בקלות ויותר הודף רגשנות מהצד שלי... ובכן כנראה שהתשובות לכול הן:לא. ולכן כמה טוב שכתבתי כאן והגבתם כולכם ועזרתם לי לעבד ולקלוט: משהו עובר עליו, וכעת התחלתי להיות יותר קשובה כדי להבין מה.. ואולי לעזור
השבמחקהאומץ שלך להיפתח ולחשוף עוד שכבה ועוד שכבה מדהים אותי כמו תמיד.
השבמחקאת לא משאירה אף אבן לא הפוכה, ואחרי שאת עושה חריש כזה עמוק אין לי ספק שכל מה שתזרעי יצמח וילבלב.
תודה חגית, אני מרגישה שאני a work in progress, כל הזמן מתפתחת, תמיד יש על מה להתבונן
השבמחק