מה שעבר על T

כבר כמה שבועות אני מתבוננת בו. 

מקשיבה לו.

נושמת.

מנסה להבין מה עובר עליו  - בעיקר מה עבר עליו בתקופה שבני וכלתי ביקרו כאן בתחילת החודש.

כבר כמה שבועות אני אומרת לו - ברוגע אבל בצורה מאד ברורה - כאשר הוא אומר משהו ואני נפגעת.

או עושה משהו ואני מתרגזת.

אני אומרת "אני מבקשת שלא תגיד....X, אני נפגעת מזה". או "בבקשה אל תעשה ..Y, זה מפריע לי".

ברור לי שזו גם אני. אני מגיבה למשהו כאשר הוא אומר או עושה. 

אבל גם ברור לי שזה בא מתוך כאב או קושי בתוכו. ולא היה ברור לי מה.

 

אני מקשיבה לו כשהוא מדבר, עד הסוף ועוד קצת. ואני שואלת שאלות לגבי דברים שלא לגמרי ברורים לי.

אני במצב של לימוד. חקירה. 

 

באיזשהו שלב חשבתי שזה קשור לפרוייקט העסקי שהוא ושותפו ע' מנסים להרים.

הלקוחות הפכפכים ולא בטוח שיצא משהו בכלל לפועל. חשבתי שאולי זה מתסכל אותו יותר מדי, שהוא רוצה את זה מאד וחושש 

שזה לא יצליח בסוף.

 

בסוף שאלתי. מה קורה? מה עובר עליך? בתקופה הזאת? אתה כועס עלי? על מישהו? אתה לחוץ ממשהו?

 

והתשובה - כה פשוטה - הגיעה בסוף.

 

מעל לחצי שנה אחרי הניתוח של הכתף הוא קיווה שזה יהיה הכל מאחוריו. או הרוב לפחות.

בכל החודשים האלה כאשר מצבו הלך והשתפר, טווח התנועה הלך וגדל, הפיסיותרפיה - ואחריה גם התרגילים שהוא עושה בעצמו כל יום - עדיין כאב, הוא עדיין חש מגבלות מסוימות - אבל כל הזמן היתה לו תקווה שבסוף: זה ייגמר.

והנה התברר לו שייתכן שלא הכל נפתר בניתוח הזה. המנתח אמר זאת מההתחלה אבל לא ממש הצלחנו להבין מה הוא אומר.

גיד אחד כל כך פגום שהוא גם לא הצליח לחבר אותו עד הסוף והוא גם לא מספיק גמיש.

והוא זה שעושה את כל הבעיות.

ישנן תנועות ש-T לא מצליח לעשות, ישנן תנועות שהוא מצליח חלקית. 

ובעיקר - הגיד הזה "נתפס" מידי פעם, בכאבים חזקים. וכשזה קורה בלילה....זה מעיר אותו. איכות השינה נפגעת, לוקח זמן עד שהוא מצליח לשחרר.

וזה מכניס אותו לדיכאון. וזה משפיע על הכל. 

 

על מצב הרוח, על הסבלנות שיש לו (או אין לו ) לילדים או לנכדים. לחשק שלו לעשות דברים. הכל.

וזה כל כך ברור פתאום.

כזאת אכזבה - לעבור את כל הסבל הזה וכל הכאבים וכל ייסורי הגמילה ממשככי הכאבים, והפיסיותרפיה הקשה....ולא באמת לקבל את איכות החיים שהוא קיווה לה. 

 

חבל שהוא לא ידע לבטא את זה כאשר בני היה כאן. בני הרגיש שמשהו לא בסדר, ו-T חשב שבני לא נהנה כאן ומת לחזור הביתה. דו שיח של חרשים.

בסך הכל היית אומר: כואב לי, אני מבואס שהניתוח לא לגמרי הצליח. ובני היה יכול להבין, במקום להיפגע ממנו. להראות אמפתיה במקום להתבאס מהיחס של אביו, שבאמת היה בעייתי. שטות. תקשורת תקשורת תקשורת. 

 

ופתאום נזכרתי שגם חמי, ז"ל , היה אותו הדבר בתחום הזה. בשנותיו האחרונות כשכבר היה אלמן וחולה דיאליזה וסבל מכאבים חזקים בלב (אחרי שני ניתוחי מעקפים שלא ממש הצליחו) והייתי איתו הרבה - זיהיתי שבכל פעם שהוא היה רגזן ויורה לכל הכיוונים - זה היה משום שלא הרגיש טוב פיסית.

כל כך פשוט....כל כך קשה.

 

אתמול הדבקתי ל-T רצועות kinesiology tape לאורך ולרוחב הכתף והזרוע לפני שהלכנו לישון. הלילה הוא לא התעורר מכאבים.

זה לא פותר אבל זה עוזר. ובשבוע הבא יש לו עוד ביקורת אצל המנתח - והוא רוצה לבקש ממנו בדיקות מקיפות לגבי הסטאטוס של הכתף. הוא רוצה לדעת מה בדיוק קורה שם בפנים. 

ועכשיו שהוא הצליח לבטא את מה שבאמת מטריד אותו, שאר מצב הרוח שלו מאד השתפר.