אצל המאמן שלי אני נינוחה, מפטפטת על הבן והכלה שהגיעו, הוא שואל על ה-kodi - קצת כמו שיחת חולין.
מספרת על המתאמנת, איך היו לה פריצות דרך ואז סוג של נסיגה - נפילה - ואיך ניסיתי להסביר שככה זה, היא הגיעה לרמה הבאה, לשכבה העמוקה יותר, ושצריך לעבור דרך האיכס כדי להגיע לצד השני...על מה נתאמן היום? אין לי מושג!
מה קורה בגוף?
אז כן, אני בעיקר עם הגוף בימים האלה "של שן ועין" (צוחקת). בעקבות השתל יש לחץ באזור השן - ובשן שלידה.
העין הימנית (זו עם הקטרקט) רואה את העולם דרך עננה וזה מפריע.
כן, אני שמה לב שיש תנועה כלשהי בחזה, לאורך קנה הנשימה. סוג של חרדה. ציפיה. זה לא מפריע לנשימה, אבל זה שם.
ממה אני חוששת? רוצה שכל הטיפולים האלה יהיו כבר מאחורי. חוששת שהכנסת השתל "דחפה" את השן הבריאה שלידה, ואולי גרמה לה נזק - ואז הסיפור לא ייגמר בזה ויהיה צורך ב....עוד טיפולים כואבים. לא יודעת. רוצה שזה ייגמר כבר וחוששת שזה לא.
עם העין - גם כן רוצה כבר להיות אחרי הניתוח. ושהוא יעבור חלק. ובהצלחה. ניתוח הקטרקט הקודם היה קצת טראומטי. באמצע הניתוח האחות המסייעת פתחה זרם מים חזק ישירות לעין (במקום לסגור את הטפטוף כפי שהפרופסור ביקש) והוא נבהל נורא - חשש שזה גרם לנזק בלתי הפיך. זה בטוח גרם לכאבי תופת שלא ידעתי מה לעשות איתם (ועם עצמי) במשך כמה ימים...אבל תוך 24 שעות התברר שנזק לא נעשה לעין. הוא נרגע אבל אני נשארתי עם הבהלה....(שוב צוחקת)
המאמן מסב את תשומת לבי לכך שכאשר אני מדברת על משהו קשה, אני צוחקת. נכון, אני מאשרת. אני עושה את זה. מן מנגנון שכזה.
הוא שואל האם זה בא כדי להרגיע את האדם שאיתו אני מדברת. לא נראה לי. זה מרגיש לי יותר כמו ...להימנע משיפוט, מביקורת.
כשאני מדברת על משהו קשה מייד עולה בי חשש מפני ביטול, הקטנה, ביקורת. זה קשה? זה שטויות, מה את עושה עניין? וגם - יש לי נטייה לבכות בקלות. אם אני מדברת על משהו קשה, אם יש חשש שזה יעלה בי בכי - אני "פותרת" את זה על ידי צחוק.
אז כן - אפשר להתאמן על זה. להתרכז בתחושה - איזה זיכרון עולה?
ובאותו הרגע דווקא עלה זיכרון טרי, מיום קודם. ערב. T ובני ואני יושבים בסלון אחרי שכולם הלכו ומדברים. אני מספרת קצת על האימון שלי. גם כלתי מתאמנת (דרך סקייפ אצל חברה שלי מהקורס) והיא מתלוננת (על עצמה) שלא עולים לה זיכרונות. ואני מנסה להסביר שתמיד עולים זיכרונות, תמונות, קטעי משפטים, אסוציאציות - אבל אנחנו מייד פוטרים אותם כלא רלוונטיים ולכן נדמה לנו שהם לא עולים. אני נותנת דוגמא: האימון שבו עלה לי החדר בבית הורי וההחלפה בין הטפט של אחי לשלי, והצורך "להיתקע" עם הטפט שלא בחרתי. כביכול לא רלוונטי, לכאורה לא חשוב - אבל היה אימון מדהים. ואז T אומר: "אז מה? מה לא בסדר בזה?" כלומר: כולה טפט, למה לעשות מזה עניין? התחושה שלי - ביטול, הקטנה. סטירה. התגובה הרגשית שלי: "אוף בשביל מה פתחתי את הפה לידו?" והתנועה שהייתה לי בחזה קודם נעצרת, ובמקומה יושב גוש של ...עצב, כעס. והמאמן מייד מבקש לראות איזה עוד זיכרון עולה. ותוך שנייה אני בסלון בית הורי, גיל 16 או 17 - חזרתי מבית הספר ו"עשיתי את השטות" של לספר לאמא שלי שחברה שלי א' עיצבנה אותי או פגעה בי או...לא זוכרת אפילו מה היא עשתה. אבל לאמא שלי אסור לספר דברים כאלה - כי היא ישר הופכת ללביאה המגנה על גוריה. באותו רגע היא מחקה את א', אסור לי להיות חברה שלה יותר, והיא לא מסכימה שא' תבוא אלי. בשביל מה סיפרתי? אני יודעת שככה היא מגיבה, ולכן אני מאמנת את עצמי כבר שנים לשתוק. לא לשתף. לא לספר. בדיוק בגלל תגובות כאלה. אבל אבוד - נפלט לי. הנטייה שלי היא לספר. ו-א' אמורה להגיע אלי באותו יום ואין לי דרך להודיע לה לא להגיע - כי אין לנו טלפון בבית!
והמאמן שואל מה אמרתי לאמא - וברור שלא אמרתי כלום. לא הייתי מסוגלת לענות כשהיא היתה מתחילה ככה. שתקתי וחשתי את הגוש הזה בחזה, בגרון - בלסת. וגם שם אצל המאמן הגוש הזה נוכח - והכאב באזור השן מתגבר. ואני שמה לב שבדרך כלל כאשר אני ככה עצובה, מתוסכלת, כועסת, דואגת - התחושה מתפשטת לאזור הלסת. גם כשאין לי בעיות בשיניים. אז מה עשיתי אם לא עניתי לאמא? הוא שואל אם בכיתי ואני די בטוחה שלא. היו כמה שנים בגיל ההתבגרות שלי שלא בכיתי בכלל. בטח עליתי לחדר. או שאולי יצאתי לטלפון הציבורי הקרוב כדי להתקשר לא' לומר לה לא לבוא. והמאמן שואל אותי - אם הכל היה אפשרי, מה הייתי אומרת לאמא? מה הייתי עושה?
והמחשבה הראשונה שלי היתה "לא הייתי מספרת לה בכלל". אבל אחר כך זה התחיל לזרום. "למה סיפרתי לך בכלל? תמיד את מגיבה ככה! " והייתי בוכה. והמאמן שואל איך הייתי בוכה. אני חושבת רגע. הייתי בוכה תוך כדי שאני צועקת עליה. "למה את מגיבה ככה כשאני מספרת לך על פגיעה או עלבון? אני בסך הכל רוצה לשתף! " ושם בחדר המאמן אני מבינה את הרצון של אמא שלי להגן עלי, לגונן עלי. מבינה ומכירה את הפחד שלה שינצלו אותי או יפגעו בי. "אבל אמא, תני לי להתמודד לבד עם הדברים האלה. סמכי עלי שאני מסוגלת!" וזה בעצם כל העניין. זה ההקשר. ואני שמה לב שלא כואבת לי השן, בכלל. התחושה נעלמה, גם מהחזה וגם מהלסת. איך זה ייתכן? השן כאבה לי בלי קשר לזיכרון....
אבל פירוק הזיכרון העלים את הכאב. מופלא.
ואני מבינה שהדאגה הזאת - שטיפול השיניים לא עבר בשלום / לא יעבור בשלום, ויידרש המשך טיפול ....שניתוח העין לא יעבור חלק...הדאגה הזאת היא הדאגה של אמא שלי. ושאין בה צורך.
שמה שאני באמת רוצה זה לסמוך. מצד אחד לסמוך על רופא השיניים ורופאת העיניים שיעשו את עבודתם כראוי.
אבל יותר מזה - לסמוך על עצמי, שגם אם זה ישתבש - אני אוכל להתמודד עם כל מה שיקרה, כל מה שיגיע.
ואני מבינה שזו סוגיה ענקית אצלי - לסמוך. על עצמי. ועל אחרים. ונגעתי עכשיו - דרך אימון של כלום (כאילו) - במשהו עמוק מאד ורוחבי מאד...אני עדיין לא יכולה לאמוד איך זה ישפיע עלי, הפירוק הזה. ימים יגידו.....
הפעם זה ממש מדהים. כאב שן שאני בטוחה בטוחה שזה מהטיפול של עכשיו, וגם זה בעצם קשור לתחושה בלסת שקשורה לחוויה שקשורה לחוויה קודמת.
השבמחקמה שקורה לנו שברוב המקרים לא שמים לב בכלל.
בעקבות הפוסטים שלך אני מנסה לאחרונה להיות מודעת לתחושות שעוברות בגוף. משהו שנאמר שמביא לכך שהבטן מתכווצת פתאם. קודם להיות מודעת בכלל, זאת אומרת לא לסלק את המחשבה, ואחר כך אולי אולי לנסות להבין למה זה קשור. אתמול אני חושבת שהצלחתי להבין...
זה מאד מרגש אותי כשאת מספרת שאת מנסה לשים לב לתחושות הגוף, לתגובות....
השבמחקאני התחלתי עם זה כשעשיתי את הקורס הראשון (נקודת מפנה) ולפעמים רק זה - לשים לב לתחושה,להסכים לשהות בה כמה שניות לפני שעוברים הלאה או מגיבים - עושה את העבודה. משחרר משהו מהגוף.
ובהמשך לפעמים מצליחים למצוא את ההקשר - מדהים.
אני כמוך נוטה לצחוק כשאני מספרת משהו קשה, לא תמיד ובמיוחד כשאני מבינה באמצע שאולי אני לא מול קהל אוהד ומתחרטת שהפעם פתחתי את הפה(כי לרוב אני לא משתפת), בשביל להפחית מהעיניין.
השבמחקוגם אצלי יש לפעמים כאבים בלסת התחתונה בשעת לחץ.
אין לי משהו מעמיק כרגע לומר על העיניין אבל אני מודעת שזה ככה ושונאת כשנפלט לי הצחוק המזוייף הזה ובכלל, למה אני מחייכת לאנשים כשלא בא לי? יש לי תקופה כזו עכשיו, מרגישה מחוייבת להיות חייכנית ועליזה אבל מתהפכת לי הבטן מזה... כאילו אני מקריבה את הרגשות שלי כדי שלסביבה יהיה יותר נוח איתי.
*או לחלופין שאני מול קהל אוהד מידי, אני לא מחפשת רחמים.
השבמחקאני חושבת שזה באמת מופלא - האופן הזה שבו קצות העצבים מלופפים זה עם זה ודברים מתערבים זה בזה ומשפיעים זה על זה - והיכולת לפרק הכול לגורמים ולהגיע למסקנה המבורכת שאת יכולה לסמוך על עצמך, וגם אם דברים ישתבשו - תוכלי להתמודד. זה כל כך מרגיע ומשמח.
השבמחקסיפורי האימון שלך תמיד מפעימים.
השבמחקמה שתפס אותי הפעם זה המשפט שכתבת לקראת הסוף - לסמוך על עצמי, שאוכל להתמודד עם כל מה שיקרה.
אני מסכימה מאד מאד עם המשפט הזה. ברגע שאת סומכת על עצמך את יודעת שתצליחי להשיג שליטה בחיים, בכל סיטואציה שיזרקו לך, ואז את יכולה לשחרר את הצורך הזה בשליטה. אני מקווה שהסברתי את עצמי מספיק טוב.
אני עדיין לא מבינה עד הסוף איך זה התפתח הצחוק הזה, החיוך שלא קשור, שלא במקום - אבל יחד עם כל שאר הדברים שאני מתבוננת בהם עכשיו אני מתחילה להתבונן גם על זה. מה שהבנתי כבר זה שאין לחץ של זמן - כל דבר עולה כשהוא עולה. לצחוק הזה שמתי לב כבר לפני שנה ויותר - אבל רק עכשיו התאמנתי עליו בפעם הראשונה. לפחות יש מודעות...
השבמחקכשיש מודעות את מתחילה להכיר את עצמך, וכשאת מכירה את עצמך - יש יכולת לשחרר אחיזה על דברים שקורים לך אוטומטית. זה כל הסיפור
נכון - זה גם וגם. זה כדי להקטין את הדרמה, זה כדי למנוע רחמים, ושוב- במקרה שלי - זה כדי למנוע ביקורת.
השבמחקזה די לא ייאמן. נראה איך זה יבוא לידי ביטוי במציאות.
השבמחקכבר שמתי לב שדברים שמתפרקים באימון פתאום באים לידי ביטוי בחיים בלי שאני שמה לב איך ומתי. הסוגיה הזאת של לסמוך על עצמי - זה משהו שלא הצלחתי מעולם לממש באמת. נראה איך זה יקרה עכשיו....
כן אני חושבת שהבנתי אותך. ובאמת זו המסקנה מהאימון כולו. דרך העבודה עם תחושות הגוף הבנתי שחלק מחוסר היכולת שלי לסמוך על עצמי הוא חוסר היכולת של אמא שלי לסמוך עלי, שאתמודד עם החיים בהצלחה בעצמי. הפנמתי את הדאגות שלה, את הפחדים שלה. בלי לשים לב. בלי להתכוון. מעולם לא קישרתי בין חוסר היכולת לסמוך על עצמי לבין זה. ואת גם צודקת לגמרי לגבי היכולת סוף סוף לשחרר את הצורך בשליטה. כי זו אשליה, זו לא שליטה. זה פחד משתק.
השבמחקמקווה שזה באמת התחיל להשתחרר
ובמקרה הכי גרוע, השתחרר חלק - ונגיע לשכבה הבאה ונתמודד איתה.....(הנה כבר התחלתי להפנים...)
תשמעי גם כשאני לא מגיב על פוסטים מהסוג הזה אני קורא אותם אבל אין לי מה לומר תוך רגע אני סתם רק מעריץ את היכולת וההסכמה עם עצמך לחוות את הדברים האלה.
השבמחקכמו שכבר אמרתי גם לך וגם לאחרים כאן: אין לי ציפיות שיקראו את כל הפוסטים ובטח שאין לי ציפיות לתגובות. לא תמיד יש מה חומר, וגם לא תמיד יש כוח או חשק, וזה ממש - אבל ממש - בסדר.
השבמחקבמיוחד פוסטים מסוג זה נכתבים בעיקר כדי לתעד לעצמי וכדי לעבד לעצמי את התהליכים שאני עוברת. מה שכן, שמתי לב שיש כאלה כאן שגם לוקחים מזה משהו לעצמם, אז בכלל טוב לי לדעת שזה גם אולי פותח למישהו אחר כיווני מחשבה כתוצאה מהחוויות שלי. אז תודה שקראת ושהגבת וזכור שאתה באמת לא חייב :)
את כל כך מרגשת ומקסימה, זה מאלף איך שזה פועל עלייך ומה שזה מוציא ממך.
השבמחקזה כמו חלון ישיר לנפש, לגלגלי השיניים של המח ולפעימות הקטנות של הלב.
כמו תמיד פוסט מאוד נוגע ללב. עוד שלב, עוד צעד שלך בתוך החיים שאת פותחת לפנינו. אני שמח בשבילך שמתאפשרת לך קשירת הקצוות הזאת שמובילה אותך להבנה ואח״כ (בתקווה) להשלמה.
השבמחקמעניין איך הילדים מגיבים על התגובות של הורים. בסופו של דבר יוצא מכך שגם הילד שהוריו לא היו משתתפים אתו בפגיעה שחש וגם הילד שהוריו הופכים למגוננים יתר על המידה - מגיבים באותו אופן: לא לספר, לא לשתף.
לגבי הצחוק, הוא מגננה ידועה.
ואני תוהה איך אפשר שלא לכעוס קצת על הילדה הקטנה ההיא ש’מנהלת’ אותך, שהכאב והפגיעה וחוסר האמון בה משפיע עליך גם היום. לא מתחשק לך לפעמים להגיד לה לאמפי הקטנה: תקשיבי, זה לא נורא כל כך, מה את עושה מזה עניין, למה את חונקת לי בגרון, אז מה אם לא סמכו עליך?
השבמחקאני יודעת שמה שאת עושה עובד, אבל תוהה אם לא בא לך לפעמים להעיף את הילדה הקטנה החוסמת ההיא לכל הרוחות.
חוץ מזה פוסט מדהים. אולי אני צריכה לבדוק מה גורם לי לכאבי הראש, מבחינת הזכרון הגופני.
תודה יקירה. זה באמת חלון ישיר....
השבמחקזה בעיקר מוביל אותי להיכרות עם מה שמפעיל אותי. הבונוס הוא שזה מאפשר לדברים להשתחרר.
השבמחקואתה צודק שהתגובה לא לספר, לא לשתף - יכולה לנבוע ממגוון שלם של התנהגויות, של הורים או של אחרים. אני יכולה לדמיין ילד שהוריו מניחים לו להתמודד לבד עם הפגיעה, מסיק "אין טעם לספר, ממילא הם לא יעזרו לי". בכל מקרה אני לא מאשימה את ההורה במקרה הזה. בכלל אם מצטייר כאן שאני מתלוננת ומאשימה - זה בדרך כלל לא מדויק. כי ברוב המקרים ההורים התכוונו לטוב, התכוונו להגן, התכוונו לחנך, או פעלו מתוך הפחדים הפרטיים שלהם. כל מה שאני מנסה לעשות כאן הוא להכיר - איך המסקנה הזאת התפתחה, איך הדפוס נולד, מהו המנגנון האוטומטי שכאשר הוא מופעל אין לי חופש לבחור איך להגיב. להכיר. להתקרב אלי. זה הכל
תכל’ס עצם ההסכמה להתאמן, להתבונן על המנגנונים האוטומטיים האלה וצעד צעד לפוגג אותם - זה לבעוט באמפי הקטנה שמנהלת אותי ולהעיף אותה לכל הרוחות. רק זה עושה זאת כנראה באופן חומל וכפי הנראה גם...לצמיתות. כי לדעת שיש דפוס שמנהל אותי או להבין שאני מגיבה כך בגלל הילדה הקטנה שחיה בתוכי - זה כנראה לא מספיק. זה אפילו מתסכל. את יודעת מה לא בסדר אבל אין לך מושג איך לשנות את זה. שתי נאגלות של טיפולים פסיכולוגיים ואחת של אימון טרום-סאטיה הוכיחו לי את זה.....
השבמחקאולי בכולנו יש את הילד/ה הקטן/ה של פעם? משהו שתקוע לנו ויוצא החוצה. מה שסיפרתץ לאמא שלך על א העצבנה אותך קרה גם לי לא אחת וכמעט תמיד אמרו לי להסתכל מה אני לא עשיתי בסדר. מהסיבה הזו לא שיתפתי את הוריי בהרבה דברים אלא התמודדתי איתם לבד. לא יודע אם זה טוב או לא אבל יש כאלו שחייבים לספר לאחרים ולנקות מעצמם קצת בעוד אחרים מעדיפים לשמור את הקלפים קרוב לחזה.
השבמחקתארת פה תהליך מדהים ומקסים, ממש הרגשתי הקלה בעצמי עם המחסומים שלך שהשתחררו.
השבמחקהחיבורים המדוייקים בין העבר להווה, ההבנה שלהם והכוח שיש לך בשיחרור.
את נהדרת!
״ולכן אני מאמנת את עצמי כבר שנים לשתוק״.
השבמחקעלה בדעתי שזו מהות האימון שלך: לאמן את עצמך (ואת אחרים) לא לשתוק. לפחות לא בינם לבין עצמם. לא להשתיק את עצמם.
אני באמת חושבת שבכולנו עדין חי בועט הילד הקטן שהיינו, לפעמים הוא מגיב אוטומטית על סמך מסקנות שהסיק בילדות על החיים או על עצמו - וזה מה שאני חוקרת. היכן הילדה הקטנה שהייתי עדיין מגיבה היום - במקומי. היכן אין לי חופש לבחור איך לחוש ואיך להגיב, כי אני נעולה על דפוסי התנהגות הישרדותיים שפיתחתי בילדות וכיום במקום לשרת אותי הם מגבילים אותי.
השבמחקאני לא חושבת שאני צריכה לעבור לשתף הכל עם כל אחד - אבל אני חושבת שאני רוצה את החופש לבחור מתי ועם מי לשתף מה, ולא שהילדה הפגועה שהייתי תחליט אוטומטית עבורי
אני ממש שמחה שחשת הקלה בעצמך, זה אומר שהצלחתי לתאר את התהליך כמו שרציתי. לא תמיד טריוויאלי לעשות את ההקשר בין הזיכרון לבין ההווה....הפעם זה קפץ לי מייד, אבל לזכותו של המאמן המדהים שלי ייאמר שגם כשאני מתקשה - הוא בדרך כלל רואה ומציע (אף פעם לא קובע!) הקשרים מדהימים
השבמחקותודה מרגישה כאן ממש חיבוק ממך. כיף לי שאת קוראת כאן.
כבר אמרתי לך שאת גאונה??????
השבמחקלגמרי.
לאמן את עצמי ואחרים לא לשתוק - לפחות בינם לבין עצמם
מצאתי את הייעוד שלי..........
את נהדרת!!!!
אחת הסיבות שבגינן הבנתי שיש דברים שאני צריכה לשמור רק לעצמי
השבמחקבדיוק מהסיבה הזאת ההורים שלי למשל יודעים עלי רק מה שבחרתי לספר להם
מאבא שלי בכלל יש מדיניות הסתרה כי הוא פטפטן ורכלן ומספר הכל לכולם בלי מנגנון סינון בכלל
עוד משהו שלמדתי לעשות זה שהדיעה שלי תהיה הכי חשובה
ואם לא ביקשתי לדעתו של מישהו, לא משנה מה הוא יגיד זה לא ישנה את דעתי
לכן כשאבא שלי למשל אומר לי שאני צריכה לעשות דיאטה או מדבר כבדרך אגב על אנשים שעשו ניתוח לקיצור קיבה, אני אומרת לו שאם יש לו בעיה עם איך שאני נראית זו בעיה שלו ולא שלי כי לי זה לא מפריע
זה שהוא לא מאמין שלא מפריע לי זו גם בעיה שלו
אני למדתי לקבל את עצמי על יתרונותי וחסרונותי
זה שהוא לא מסוגל לקבל את זה - זו בעיה שלו
יש דברים שאנחנו פשוט לומדים מהחיים
עד שלא יצרנו שינוי הדברים האלה פגעו בנו
וזה קשה ליצור את המיסוך הזה, ההפרדה הזאת
בין אני ומה שאני חושבת, לבין הדיעות של אחרים וכמה הן חשובות לי או שלא
הוי. לא הייתי ולא ידעתי. מקווה שהכל עובר/עבר בשלום.
השבמחקמדהים שיטת האימון הזו שלך
לסמוך. לשחרר. נפלא.
וןאו רותי אני רואה שהשלמת חוסרים ....
השבמחקבינתיים השתל מאחורי, ואין כבר כאבים. ניתוח הקטרקט בעוד שבוע. באמת האימון הזה פורץ דרך. אבל צריך כמובן להסכים. יש הרבה שרוצים ובאים להתאמן אבל בפועל עסוקים בהתנגדות חלק גדול מהזמן, המחשבות משתלטות, מסרבות לאבד שליטה....וזה גם בסדר אבל אז הדרך ארוכה יותר.