מלכת הכיתה

כבר כשהגעתי ארצה בכיתה ח' שמעתי עליה. היא היתה בכיתה ח' מקבילה, ידעתי את שמה כבר (כי הוא הלך לפניה) אבל עדיין לא ידעתי איך היא נראית. יצא הגורל ופיזרו את הכיתה שלנו לקראת כיתה ט' ואני, יחד עם עוד 5 ילדים מהכיתה שלי, שובצתי בכיתה איתה. הכיתה שלה היתה ברמה מאד גבוהה, הרבה יותר גבוהה מזו של הכיתה הקודמת שלי שפורקה, ועם כל החוכמה והשקדנות שלי עדיין לקח לי כמה חודשים טובים להשלים חוסרים ולהצטיין גם אני. מעולם לא הגעתי לרמה שלה. מעולם. 

אוקיי, אולי היא לא היתה יפהפיה במובן הקלאסי של המילה, ואולי היא לא היתה חתיכה במובן המחוטב הקלאסי של המילה - אבל היא נראתה טוב, והיה לה גם שיער נהדר (שתכל'ס היה די דומה לשלי, חלק ושתני ...אולי מעט עבה יותר ולכן "נופל" טוב יותר). אבל בעיקר - היא היתה חכמה. והיא היתה גם מתוחכמת. היה לה ביטחון עצמי אבל היא היתה גם נחמדה. היא ידעה לרדת על עצמה ("אני כל כך מזייפת שהמורה ביסודי במקהלה ביקשה ממני שרק אעשה עם השפתיים") בחינניות ובלי שמץ של רגשי נחיתות. תמיד היה לה חבר - והוא תמיד גם היה די מלך הכיתה. בכל תקופה מישהו אחר. היא גרה באזור העשיר יותר של השכונה והוריה היו שניהם רופאים, אם אני זוכרת נכון. היא דיברה אל מבוגרים, מורים וכדומה בגובה העיניים. היא הצטיינה בכל המקצועות בלימודים (גם ריאלי וגם הומאני) אבל גם היתה פופולארית מאד והלכה לכל המסיבות הנחשבות. 

מעולם לא היינו חברות אבל היתה תקופה שהיינו באותו "חבר'ה" אז יצא לנו לא מעט לבלות ביחד. לא הלכתי למסיבות ההן ולא הייתי פופולארית (הייתי, אבל לא בצורה שהיא היתה) אבל איכשהו כן יצא לנו להיות לא מעט ביחד - אני אפילו לא זוכרת איפה - וכמובן ה"סוד" הגדול שלי (שלא היה סוד בכלל, מסתבר) היה שהייתי מאוהבת (אהבה נכזבת וחד צדדית) באחד החברים שלה (גם בזמן שהוא היה חבר שלה וגם כאשר כבר לא). כלומר לרשימת ה"היא יותר מוצלחת ממני" נוסף גם "הוא בחר אותה אבל מעולם לא אותי". 

כאשר כבר התחתנתי ונולדו הילדים פגשתי אותה פעם אחת - בבריכה שליד הוריו של T - גם היא התחתנה (עם איש עסקים, לא מישהו שהכרנו בבית הספר) וגם לה נולדו כבר ילדים (בת ואז תאומים בנים), למדה רפואה והתמחתה בעיניים. היא לא השתנתה. היה נחמד להיפגש אבל לא היינו מספיק חברות מעולם כדי שיהיה לזה המשך.

 

כשניתחתי את הקאטאראקט הראשון שלי עשיתי זאת אצל פרופסור אחד חבר של אמא של גיסתי (היא מכירה את כולם וכולם חברים שלה - זה ממש משתלם להיות קרובת משפחה שלה!) - התברר שגם הבן הגדול שלו היה איתנו אז באותה כיתה ט' אגדית, והבן הקטן שלו עבד איתי באחת מחברות ההיי-טק בה עבדתי 6 שנים. עולם קטן. הפרופסור הזה היה פעם מנהל המחלקה בבית חולים נחשב, אבל כאשר אני הגעתי אליו הוא כבר פרש משם והיא קיבלה את ניהול המחלקה. כשהוא שמע שהייתי איתם בכיתה הוא התקשר אליה ונתן לי את הטלפון. הייתי קצת נבוכה אבל היא כרגיל היתה מאד נחמדה בטלפון. גם היא כבר הפכה לפרופסורית....בקיצור היא בהחלט עמדה בכל הציפיות. 

 

כיום שוב התפתח לי קאטאראקט - הפעם בעין השניה - והחלטתי ללכת אליה. היה לי קשה להרים טלפון, הבטן ממש התהפכה לי. אבל ידעתי שלא היא תענה, ענתה לי מזכירה וקבעה לי תור. לא אמרתי שאני מכירה אותה מבית הספר, רק אמרתי שזו הפעם הראשונה שאני מגיעה אליה, שיש לי קאטאראקט ואני מעוניינת בניתוח, ושאת הקודם ניתחתי אצל הפרופסור המנטור הזה שלה (עד היום הם חולקים את אותה קליניקה באותו מרכז רפואי). 

אתמול הבטן ממש התחילה להתהפך לי בכל פעם שחשבתי על המפגש ביננו. אפילו שקלתי לבקש שמישהו מחברי המאמנים יעשה לי CLEARWAY כדי להתכונן. בסוף לא היה לי מתי (בתי חולה ועזרנו עם הנכדים) והגעתי ככה, בלי הכנה.

כפות ידי הזיעו, הבטן המשיכה להתהפך, הדופק עלה - הרגשתי כמו ילדה בת 15 שעומדת לפגוש את מלכת הכיתה האגדית שוב. אפילו לא הרגשתי מטופשת בגלל זה, היה ברור לי למה אני לחוצה וזה נראה לי הגיוני ולגיטימי.

 

כשהיא ראתה אותי היא התנפלה עלי בחיבוק חם ואמרה איזה כיף לראות אותי ושאני נראית אותו הדבר. (גם היא נראתה אותו הדבר, היא הסתפרה קצר אבל השיער עדיין נראה נהדר והיא כולה נראתה לי מושלמת כרגיל). מייד ביקשה שאספר לה מה איתי ואני ניסיתי לקצר כמה שאפשר (בכל זאת אנשים מחכים בחוץ). והיא שאלה אם אני עדיין שרה. הייתי קצת המומה. נכון בחטיבה וגם בתיכון כל הזמן כתבתי שירים ושרתי גם אותם וגם שירים  אחרים - בבית הספר, בתנועה, בגדנ"ע, בחבר'ה. תמיד הייתי עם הגיטרה. "אני זוכרת את כל השירים שלך" היא אמרה והייתי עוד יותר המומה. "את רוצה לשמוע? " היא התחילה לשיר (מלים ומנגינה) שיר מהפחות מוכרים שאני כתבתי. זה ריגש אותי ממש. זה לא היה מהשירים שכל המחזור הכיר. זה היה שיר קטן שאפילו לא זכרתי שהשמעתי באזני מישהו. אמרתי לה כמה היא ריגשה אותי עכשיו. והיא זכרה שכתבתי אותו ל-T, והיא שאלה אם היא זייפה (וזכרתי את הקטע הזה גם). "את שרת מאד יפה והיית ממש מוכשרת" היא אמרה. היא היתה מושלמת, גם היום. מדהימה. מוצלחת ונחמדה. אותו הדבר בדיוק. והיא גרמה לי להרגיש יותר בנוח. ואז ניגשנו לעניין והיא בדקה לי את העיניים כמו שאף אחד לא בדק אי פעם (אפילו הפרופסור) - מהר ובלי להציק יותר מדי (אני כל כך רגישה בעיניים, אי אפשר להתקרב אלי בכלל) אבל ביסודיות. היא הרגיעה אותי שהעיניים שלי מצויינות, פרט לקאטאראקט, כלי הדם והרשתית ו...היא אמרה המון דברים שאני כמובן לא זוכרת - הכל תקין. וקבענו תור לניתוח. ליום אחרי שבני נוסע בחזרה לארה"ב. זהו. עשיתי זאת. והיה אפילו נחמד. 

מבחינתי - היא עדיין מלכת הכיתה.