באימון השבוע דיברתי על המפגש שלי עם "מלכת הכיתה".
כי מעבר לכך שהיא, ללא ספק, יצאה מלכה - אני מסתובבת כבר כמה ימים עם השאלה: מה זה הפער הזה בין איך שאנשים רואים אותי לבין איך שאני חווה את עצמי?
איך אני מסתובבת בעולם במוד של "אני לא מספיק..."
לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק יוזמת, לא מספיק בטוחה, לא מספיק רזה, לא מספיק יפה, לא מספיק רגועה...לא מספיק טובה... וכו וכו וכו?
מתי זה התחיל? ולמה?
והמאמן שואל אותי אם אנחנו מדברים על השוואות. ואני חושבת על זה קצת - לא, זה לא ממש השוואה. לפעמים כן, לפעמים אני יכולה - לדוגמא - לרצות להיות כמו... או להגיב כמו... או להראות כמו מישהו אחר....ספציפי. במקרה ספציפי בדוגמא ספציפית. אבל בכללי - אין צורך בהשוואה. "בלעתי" כנראה איזה סט של סטנדרטים (עם רף די גבוה כמובן) של מה אני מחשיבה כ"מספיק טוב" ובתחושה שלי אני לא מגיע אליו בהרבה תחומים. הרבה מדי תחומים.
ועוד משהו - בתחומים בהם אני כנראה כן הגעתי אליהם, אני בכלל לא מתייחסת. לוקחת כמובן מאליו או לא מחשיבה כתחום חשוב או שוכחת מזה בכלל. מה שנוכח הוא מה שחסר. אוף!
וכשאני מדברת על המפגש עם ה"מלכה", ומגיעה לרגע בו היא התחילה לשיר את השיר שלי - הוא שאל: איך הגבת? איך הרגשת? וסיפרתי לו איך תפסתי לה את היד וסיפרתי לה איך היא ריגשה אותי. והוא ציין - זה בזכות פריצת הדרך שהיתה לך בפעם הקודמת. לא ביטלת את שבחיה, לא מיהרת להחזיר לה מחמאה - רק ביטאת את התחושה שלך. נתת לה תוקף. הסכמת להביע את הרגש. לזה היתה לך גישה בזכות העבודה שעשית.
וואלה, נכון. מי יודע איך הייתי מגיבה לפני כמה חודשים? אפילו שבועות?
אבל בחזרה לפער שלי - הוא שואל על הנשימה שלי ואני שמה לב שתקוע לי גוש של דמעות בגרון, והנשימה נתקעת בו גם בדרך פנימה וגם בדרך החוצה. מידי פעם חלק מהגוש משתחרר והדמעות עולות למעלה ואני קצת בוכה. אני מרגישה "זה לא פייר" ומנסה להבין מה לא פייר. אני כועסת. על מה אני כועסת? מתגעגעת לתום הזה של הילדה הקטנה - הילדה שהסתובבה בעולם כאילו היא מרכזו, כאילו היא הכי הכי. והוא מבקש שאספר לו עליה.
ועולים לי כמה זכרונות ילדות רחוקים, אבל התמונה הכי ברורה שעלתה היא מגיל 3 או 4 - שבת בבוקר, הורי מארחים חברים בסלון, מגישים תה וקפה ועוגה או עוגיות. חלק מהזיכרון הזה ויזואלי וחלק הם כנראה סיפרו לי שוב ושוב במהלך השנים, כך שלא ברור לי מה באמת אני זוכרת ומה דמיינתי לי. אני כן זוכרת את סט הספלים הירוקים מפלסטיק...ואת עגלת התה - שתי קומות - אולי זכוכית, אולי שיש ...
בזיכרון אני מחליטה שגם אני מארחת. אני הולכת למזווה שבמטבח, מוצאת בו בקבוק עם נוזל צהוב - דומה לתה שהורי מגישים - מוזגת ממנו לספל ירוק כזה מלא מלא עד לשפה, מניחה את הספל על צלוחית ירוקה - לפי כל כללי הטקס - ולאט לאט הולכת עם זה לסלון להגיש לאורחים על עגלת התה. אני מאד מאד מרוצה מעצמי שאני מארחת כמו הורי. אני לא שמה לב כמובן שאני משאירה אחרי שובל צהוב של הנוזל הזה - שהתברר שהיה שמן. אני על גג העולם. החברים של הורי (שעדיין לא היו להם ילדים משל עצמם בשלב ההוא) מאד אוהבים אותי וחושבים שכל דבר שאני עושה הוא חכם ומוצלח ומצחיק. גם הורי בשלב ההוא מתייחסים אלי כאילו אני נזר הבריאה לפחות. וכולם צוחקים על ה"תה" שאני מגישה ואף אחד לא כועס, לא על היוזמה המוזרה ולא על שובל השמן על הרצפה...
והמאמן שואל איך הילדה מרגישה - ואני מנסה לחשוב במושגים של ילדה. כי הילדה לא יודעת מושגים כמו "אהובה" ו"שייכת" אבל היא כן יודעת איך זה מרגיש. ואני חושבת שהילדה שמחה. פשוט שמחה.
והמאמן מבקש ממני להיות שם איתה, אמפי של היום - המבוגר המיטיב - מה אני יכולה לומר לה או לעשות כדי לתקף את מה שהיא מרגישה? ואני מדמיינת אותי שם איתה ופתאם אני מתחילה לבכות. ממש להתייפח. אני רוצה לשמור עליה, על התום הזה ועל התחושה הזאת שהיא כל כך מוצלחת, וכולם אוהבים את כל מה שהיא עושה, וצוחקים איתה, וסולחים לה על דברים (מה שבשנים הבאות ייעלם לחלוטין - כתם? על הרצפה? משמן? אבא שלי מתפוצץ מדברים כאלה! והמעניין הוא שהוא תמיד היה כזה, פשוט בשנים ההן זה מעולם לא הופנה כלפיי). ואין לי איך לומר לה לשמר את זה, כי זה עומד להשתנות. כי עם השנים יקרו עוד ועוד תקריות, קטנטנות וגם גדולות יותר - שישחקו בכל פעם עוד קצת ועוד קצת את התחושה של להיות שייכת, ואהובה ומוצלחת לא משנה מה היא עושה.
ואני אומרת לילדה שהייתי: איזה כיף לך, נכון? את שמחה. את רואה מה שאת מרגישה? לזה קוראים אהבה. ואני מחבקת אותה ומלטפת לה את השיער הקצר החלק והבלונדיני....וחושבת לעצמי כמה היא היתה יפה וכמה לא היה לה מושג. ואז אני מבינה משהו, ואני אומרת לה: ככה מרגישים כשיש חופש לעשות את מה שרוצים. בלי לפחד מהתגובות. מההשלכות. מאישור או עונש. בלתי תלוי בתוצאה.
והמאמן שואל אותי אם אני רואה את הקשר למה שקרה עם "המלכה". ואני מבינה שהיא הזכירה לי חלק ממני. היא הזכירה לי תקופה, בה עשיתי את מה שרציתי בלי לחשוב על התגובות או לחשוש מהתגובות. כשאני כתבתי ושרתי מול כולם את השירים שלי - לא ציפיתי למשוב, לביקורת, לחוות דעת. היה לי צורך לכתוב ולשיר ועשיתי זאת בלי לחשוב יותר מדי. לא היה פחד במה ולא היו פרפרים בבטן כי לא ציפיתי לשום דבר. רציתי לשיר ושרתי. ואיכשהו, כולם קיבלו את זה. ובפועל עודדו את זה, אבל לא חשבתי על זה כך בכלל. והיא הזכירה לי. ועל כך אני אסירת תודה לה. כי זה הזכיר לי שיש לי המון חלקים כאלה של אמפי - הקטנה, המתבגרת, הבוגרת - שעושה מה שאני רוצה בלי לזכור את ה"לא מספיק". שם יש לי חופש. ואני מחפשת להיזכר בהם, מחפשת להוקיר אותם, מחפשת להמשיך לבטא אותם - להכיר את עצמי ולתת לחלקים האלה יותר מקום בחיי. זה הרבה יותר מהנה ומספק מאשר להתעסק עם ה"לא מספיק"....
וברור שבשבוע האחרון אני עוברת על הקלסר החום והישן עם הדפים המצהיבים עם כל המלים והתווים והאקורדים של השירים שלי (בחלקם אפילו כתבתי את התאריך!).... ומעלה אותם על המחשב כדי שלא יילכו לאיבוד. חלקם ממש יפים וחלקם לא: וזה בכלל לא משנה. אני אוהבת את כולם כי הם חלק ממני. ויותר ויותר אני נזכרת לאהוב גם אותי. 
איזה יופי :)
השבמחקזה נפלא שאת יכולה לזכור תקופה מוקדמת כל כך בזכרון חד וברור.
אני חושבת בימים האחרונים המון על דימוי עצמי מול דימוי בעיני הסביבה והנה כתבת על זה
מאוד אהבתי את מה שכתבת בסיום. אני מאמינה שזו הגישה הנכונה. צריך רק לזכור להפעיל אותה כל הזמן :)
השבמחקלאהוב ולאשר כל מה שהילד עושה בלי לנזוף ובלי לכעוס אף פעם נשמע נפלא, אבל האם זה אפשרי?
השבמחקילד שיגדל ככה, במחשבה שכל מעשה שלו הוא פשוט נהדר, יגדל להיות אדם מאושר?
ובכל מקרה נהדר שחזרת לתחביב הישן שלך שממלא אותך שמחה.
התעדכנתי בבת אחת ארבעת 4 הפוסטים הארחונים כדי לא לקרוא מהאמצע. גם אצלי האהבה חסרת התנאי פגה בסביבות גיל 5-4(מצד הורי).
השבמחקאני כ"כ שמחה עבוך שאת חוזרת למוזיקה שכתבת... למה שלא תנסי לנגן שוב? סתם בשביל עצמך. אני חושבת שזה משהו שאי אפשר שלא להתגעגע אליו.
נדמה לי שהזכרונות הטובים חשובים לא פחות מהקשים, והנה כאן זכרון של אהבה וקבלה ללא תנאי. יש מצב שבאמת תחזרי לשיר ולחבר שירים?
השבמחקאז זהו, שאלה זכרונות שעולים רק תוך כדי ההתרכזות בתחושה....ברובם לא הייתי נזכרת סתם כך תוך כדי שיחה. וזה קורה גם למתאמנים שלי. לא עולה להם כלום, ואז עולה רק תמונה, וככל שאני מאפשרת להם לשהות בתוך התמונה נוספים פרטים....והזיכרון בכללותו מתחיל להתבהר.
השבמחקדימוי עצמי זה משהו כל כך חמקמק ובעייתי...והוא נבנה במהלך השנים (או יותר נכון נשחק במהלך השנים)
אני אוהבת כאשר יש מפגשים כאלה : את כותבת על משהו שבדיוק במקרה מעסיק אותי ולהיפך. זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בבלוגיה...
כנראה שאי אפשר לזכור כל הזמן להפעיל את הגישה הזאת, למרות שהיא נכונה. אז אסתפק בלהפעיל אותה הרבה ככל האפשר
השבמחקלחלוטין לא התכוונתי שאסור לנזוף בילדים ולחלוטין אינני חושבת שילדים שכל מה שהם עושים הוא טוב ונהדר (גם כשהוא ממש לא) זה חיובי. אם זה מה שהשתמע אז אבהיר שלא, ממש לא. ילד חייב לדעת גבולות, חייב לדעת מותר ואסור, חייב לדעת שאם הוא עושה משהו לא בסדר - זה לא בסדר ויש תוצאות והשלכות למעשיו. מה שהיה אצלי בבית (בעיקר מאבא) היה חוסר עקביות. על אותו דבר לפעמים עברו לסדר היום ולפעמים היתה התנפלות כאילו רצחתי את ישו. לא היתה פרופורציה בין חומרת המעשה לבין התגובה, ולא ניתן היה לדעת אם תבוא תגובה ואיזו. לעיתים חטפתי גם כשמשהו אובייקטיבי קרה - הטלוויזיה לא פעלה כמו שצריך, משפט מפתח היה "מה עשית? איפה נגעת? ולא רק כלפיי. כאשר ילד יודע בדיוק מה נכון ומה לא נכון, ואיזה עונש יגיע על כל עבירה - הוא לומד להתיישר עם זה. הוא פועל מתוך חופש בתוך מסגרת ברורה וידועה. כשיש אי וודאות ופחד מפני התפרצות שאולי תגיע ואולי לא, אולי על משהו חמור ואולי על סתם כתם על החולצה...החופש הזה נשחק
השבמחקאהבתי שהשתמשת בביטוי אהבה ללא תנאי. כי אני למדתי את המושג הזה מאוחר מאד, בשנות השלושים לחיי (תארי לעצמך), ורק אז גיליתי שדבר כזה קיים.....
השבמחקשלא תביני לא נכון - אהבו אותי, אהבו אותי מאד. אבל אני חייתי בתחושה וידיעה שיש תנאים, הרבה תנאים, ושעלי לעמוד הם. וכמו שבילדות - הסטנדרטים שהייתי צריכה לעמוד בהם היו שונים מאשר הסטנדרים שאחי, למשל, נדרש לעמוד בהם, כך גם היום הסטנדרטים שאני דורשת מעצמי הרבה יותר גבוהים מאלו שאני דורשת מאחרים. דפוק! על זה אני עובדת . וכן בהחלט - כיף לחזור למוסיקה....התחלתי עם זה קצת כשרק עזבתי את העבודה ואז זה התמסמס...
זכרונות חשובים בלי קשר אם נתפסו אצלנו כנעימים או קשים. הנה בדיוק היום אימנתי חברה בקבוצת המנטורינג והיה לה זיכרון טוב שמתוכו היא הבינה עד כמה תחושת הביטחון שלה הפכה להיות תלויה בכך שמישהו אחר דואג לה ומטפל בה.
השבמחקלגבי השירים - כעת אני עוברת על כולם ומעלה אותם על מסמך וורד. אחר כך אקח את הגיטרה ואנסה לשיר אותם, אולי אפילו אקליט לי (בעיקר כדי לא לשכוח את המנגינה) . אבל לכתוב חדשים? לא יודעת. הרי את הבלוג הזה התחלתי בעקבות אלם של שנים, ביקורת עצמית משתקת, חוסר יכולת להעלות מלים על הכתב (אפילו למגירה). ניסיתי לכתוב בלוג 3 או 4 שנים לפני שהצלחתי בפועל. הייתי חסומה לגמרי, מבקר הפנים הפנימי שלי חסם הכל. אז הנה שחררתי ואני כותבת כבר 3 שנים....האם אוכל לחבר שוב שירים? מי יודע? אולי
אני מתחיל לחשוב שתפקידה של הילדות לא רק להיות שם ולהמתין עד שנתבגר, אלא לבנות בנו בסיס שגם אם יתערער אח"כ, יהיה לו לאן לחזור. משהו כמו פנינה עטופה בבד משי שמזכירה את הצבעים הנכונים ואת המבנה הנכון ואת הדמעה של אושר.
השבמחקאני רואה לנגד עיני את הילדה כם כוס ה"תה"
השבמחקתמימות של ילדות
צר לי שלאחר מכן היחס היה שונה
אפשר וצריך להעיר לילדים
תלוי איך , באיזו צורה
נכון, לפעמים אנחנו (ההורים) טרודים ועסוקים וחסרי סבלנות וזה לא קל, אך ההשפעה לטווח הרחוק כל כך גדולה.
לאחרונה הופתעתי כשחברת ילדות "גלתה" את צילומי בפייסבוק ובקשה "לקנות" ממני צילום מסויים והתלהבה מהרגישות ( לפי דבריה) בצילומים
ואמרה שהיא זוכרת אותי מילדותנו בביה"ס היסודי (אגב; שנים לא נפגשנו) והיא לא מתפלאת לרגישות שלי של היום-ולמה אני כותבת כל זאת ? כי זה מעניין איך אנשים זוכרים אותך, ובכלל לא חשבתי שכך היא זוכרת אותי .לא היינו חברות קרובות.
ובאשר לשירים שלך-נהדר שאת חוזרת אליהם!
[כמובן ששלחתי לה את הצילום במתנה בלי קשר למה שאמרה]
מבינה אותך, לגדול עם בן אדם קריזיונר זה באמת משהו מערער
השבמחקאני חושבת שמה שאת מתארת זה תהליך נורמאלי של התבגרות. כילדים, כולנו נאיבים ותמימים. אנחנו בטוחים שאנחנו מרכז היקום והשמש זורחת בשבילנו, אבל ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים שהעולם לא נברא עבורינו. אנחנו הופכים ספקנים, מאבדים את התמימות ויחד איתה מאבדים גם כל מיני דברים מובנים מאליהם כמו אמונה באהבה שאינה תלויה בדבר.
השבמחקטוב להיזכר מדי פעם בתמימות הזאת של פעם. לא פשוט לנסות להחזיר אותה בחזרה לחיינו הבוגרים.
אהבתי מאד את המשפט האחרון בפוסט. כמה שהוא יפה!
ילדים צריכים לקבל המון עדוד ואשור ותמיכה למה שהם עושים. זה מה שיתן להם את הבטחון לכל החיים שלהם. אני בילדות סבלתי מכך שאחותי קיבלה המון תשומת לב ואני נשארתי בצל. זה כנראה גרם לבטחון העצמי הנמוך שלי. הבנתי שאצלך העדוד שקבלת בגיל צעיר הפסיק בגיל יותר מאוחר. אנחנו משלמים על הטעויות של ההורים שלנו. אני מקווה שהטיפול יבטל לפחות קצת מההשפעות השליליות של הילדות.
השבמחקאני חושבת שרוב האנשים בשלב מסויים בחיים "מיישרים קו" עם הסביבה
השבמחקאת לא יכולה לא לדפוק חשבון ולעשות מה שבא לך מתי שבא לך יותר
מתישהו אחרי שמתבגרים את יכולה לשים לב
שכל אחד מאתנו הוא בן אדם אחר
וכל אחד מאתנו התבגר אחרת
ומה שנראה לך כמובן מאליו, לא בהכרח מובן מאליו לאחרים
אני שואלת את עצמי אם מדובר בזכרון אמיתי או במשהו שאנשים מדמיינים או ממציאים ונדמה להם שזה זכרון אמיתי.
השבמחקממחקרים ידוע שזכרון הוא דבר חמקמק ביותר ויכול להשתנות ולהטמע כאילו השינוי הוא אמיתי. יש לא מעט מקרים מתועדים של זכרונות מושתלים כוזבים לחלוטין שאדם בטוח שהם אמיתיים.
מצד שני אני שואלת את עצמי אם זה באמת חשוב אם הזכרון אמיתי או לא. מדובר בתחושות ובטיפול בהן, ואם זה עובד אז זה לא באמת חשוב.
יפה תיארת, אליפל. ובוא אומר עוד משהו בכיוון הזה: תפקידם של ההורים לאהוב לאהוב לאהוב את ילדיהם ללא תנאי, לחנך אותם בעיקר דרך דוגמא אישית, לחיות את חייהם על פי הערכים שלהם ובכך להדגים לילדים בפועל את החינוך הזה. להקשיב לילדים באמת. לתקף לילדים את מה שהם מרגישים ומה שהם חושבים. להיות ישרים עם הילדים. לספק לילדים מסגרת ברורה כדי שיהיה לילדים חופש לגדול ולהתפתח בתוך אותם גבולות ברורים. לאפשר לילדיהם להתמודד עם חוויות - גם נעימות וגם קשות, ועל ידי כך להכיר להם את עצמם ואת היכולות שלהם. להיות גב ומשענת לילדים בעת הצורך אבל לתת לילדים להתנסות. תפקידם של ההורים להיות סבלניים לקצב של הילדים. כדי לתת לילד ביטחון שגם אם הוא לא מצליח משהו במכה ראשונה, יש זמן ואפשרות לנסות שוב ושוב עד שיצליח. ולא להשוות אותו לאחיו או למישהו אחר. תכל’ס - זה התפקיד הכי חשוב בעולם
השבמחקקשה להאשים את ההורים בקוצר רוח וחוסר סבלנות כאשר הם תמיד בלחץ ותמיד נקרעים בין הפרנסה לבית, בין המטלות ל"זמן איכות". כשהייתי קטנה הקצב של החיים היה שונה, כלכלית היה לנו הרבה פחות אבל היה יותר פנאי משום מה. המפתח הוא כמובן מודעות. ועדיין הורים נופלים, דווקא כשהם חושבים שהם מודעים (והורי היו כביכול מאד מודעים - אבל גם שרוטים בעצמם ע"י חינוך הוריהם, והתנועה והתקופה) על הדברים הכי קטנים. והם עדיין בני אדם. לזכותה של אמא שלי ייאמר שלמרות שהיא נוירוטית לגמרי, מטורפת ברמות על - היא לפחות היתה די ברורה לגבי מה מותר ומה אסור. פחדתי מהצעקות שלה (רק 3 פעמים בחיי הרביצה לי) אבל בד"כ זה לא הפתיע אותי. אבא שלי זה סיפור אחר - בלתי צפוי, התקפי זעם, חוסר עקביות...ומרגע שאחי נולד גם: העדפה ברורה ל"תינוק" שמאותו רגע כל הבית נסב סביבו. מה שיפה זה: שמעולם לא הבנתי את זה. מעולם לא קנאתי. מעולם לא הוצאתי את זה על אחי. רק בגיל 30 עיני התחילו להפקח...ואת יודעת מה? אולי חבל! מתגעגעת לתמימות
השבמחקמעולם לא ציפיתי להישאר "מרכז העולם" ואינני מחפשת להחזיר את התמימות לחיי הבוגרים. מה שהוצאתי מתוך האימון הזה דווקא זה את תחושת החופש לעשות מה שאני רוצה בלי לחשוב בכלל על מה יגידו? איך זה ייראה? האם תהיינה תוצאות? כי זה משהו שחוסם אותי היום. אני לא מדברת על להתפרע ולעשות דברים רעים ולא להענש על זה. זה לא מה שהוצאתי מהזיכרון הזה. אני מדברת על ליצור ולעשות דברים שאני אוהבת - כמו בגיל 3 וכמו בגיל 15....בלי שמראש אגביל את עצמי ואבקר את עצמי עד שיתוק....
השבמחקאני רואה איך T החליט ללמוד צורפות, הלך לקורס - ומייד התחיל לייצר. זה סוג של דרייב פנימי, אמונה בעצמי, כן - גם תמימות - שמאפשרת לו להמציא את עצמו מחדש בכל פעם. אני הרבה יותר הססנית, הרבה יותר ביקורתית לגבי עצמי
אני אאלץ לאכזב במובן הזה כי השתמשתי בצירוף הזה רק כברירת מחדל...
השבמחקאם לבחור מילה יותר אמיתית אז אולי רצויה.
השבמחקלא הבנתי עד הסוף עדיין את כל התהליכים שעברתי בילדות. מגיל שנה ועד גיל חמש הייתי כמו בזיכרון - מלכת העולם. אבל זה היה רק בבית. ורק ביום. בחוץ היייתי עכברונת מפוחדת חלק גדול מהזמן, ופחדתי ללכת לישון כי כל הזמן היו לי סיוטים. את שנתי הראשונה ביליתי בבית תינוקות בקיבוץ של השומר הצעיר - עם מטפלת קשוחה, שלפי הורי, התנהגה כמו קאפו - גם לתינוקות וגם להורים. אין לי גישה לזיכרונות מהתקופה ההיא, אבל ללא ספק הגוף נושא אותם בתוכו. בגיל חמש אחי נולד ומאותו רגע כל תשומת לבנו (הורי, סבתי ואני) הופנתה כלפיו. אחרי כן גם זה בוודאי עשה את שלו. אבל אני מניחה שהשריטות העמוקות ביותר נוצרו בגלל שלא הרגשתי בטוחה באהבתם. וזה לאו דווקא בגללם. אולי זו אני. אני הרגשתי שהכל מותנה...
השבמחקכנראה שלא הייתי ברורה בקטע הזה - אני לא רוצה לחזור למנטליות של גיל 3 שבו הילד משוכנע שהוא מרכז העולם (במיוחד אם הוא עדיין בן יחיד). זה מאה אחוז בסדר שאדם בוגר (וגם ילד, אגב) יודע שלמעשיו יש השלכות ותוצאות ויש להתחשב בהן ובסביבה ובחוקים ובמסגרת. מה שאני מנסה לשחזר זה את תחושת החופש הזאת לעשות מה שבא לי מתוך שמחה, בלי שמראש אגביל את עצמי עם ביקורת הורסת, עם חשש, חוסר בטחון, "מה יהיה אם.." וכדומה - מנגנונים שהתפתחו אצלי במהלך כל השנים. בגיל 15 זה עדיין היה קיים ברמה כלשהי - למרות גיל ההתבגרות, למרות רגשי הנחיתות - הרגשתי צורך לכתוב ולשיר ועשיתי זאת, בלי לחשוב מה יהיה, מה יגידו, יאהבו או לא, יקטלו או לא. זה משהו שמאז נאלם (ב-א) אצלי...ואני מנסה למצוא עוד חלקים כאלה בתוכי ולאמץ אותם בחזרה אל חיי
השבמחקבעייתי......
השבמחקוזה גם אני. אחי לא היה מתרגש מההתפרצויות האלה משום מה. היום כשזה קורה לאבא שלי (וזה עדיין קורה לו כל הזמן) התחושה שלי נעה בין גיחוך לרחמים לעצבים אבל כבר אין את הפחד. כשהייתי ילדה, כשהייתי בבית גם כשברגרתי קצת...כל הזמן הייתי בכוננות לקראת ההתפרצות הבאה שמעולם לא ידעתי מתי היא תקרה
כמובן שלא כל דבר שאת עושה חייב להיות בעל השפעות מרחיקות טווח
השבמחקיש אנשים בגיל שלך שהולכים פתאום ללמוד באוניברסיטה
יש אנשים שהולכים ולומדים כל מיני דברים רוחניים כאלה ואחרים
אני לפני שנה הלכתי ללמוד רייקי, המורה שלי לרייקי אמרה לי כמה זה נדיר שבן אדם שחי ונושם את תחום המחשבים יתחבר לרייקי (כי אין הרבה כאלה וזה גם לא העולם שלי)
אני חושבת שגם עשית משהו כזה כשהלכת ללמון איך להיות מאמנת
זה לא דבר כל כך טריוויאלי ויש על זה דיעות חלוקות לכאן ולכאן
ובכל זאת הלכת ועשית - עשית בשביל עצמך
אני חושבת שבאיזור גיל 15 אצלי התפתחה ההחלטה שאני דיי עומדת בה, לעשות מה שאני רוצה מבלי להתחשב בדיעות של אנשים אחרים
השבמחקזאת אומרת אם לא ביקשתי לדעת מה דעתך בנושא מסויים, אם תגידי אותה, היא לא תהיה מה שישפיע עלי
בדיוק כמו שמגיל 26 בערך אני מתכננת להביא לעולם ילדים לבד, ולא מעניין אותי מה הסביבה חושבת על זה (ההורים שלי למשל מאוד נגד).
אז מה אני אמנע מעצמי ילדים בגלל שאמא שלי חושבת שזה לא נכון, כי היא רואה שאחותה לא מסתדרת עם זה? אני לא דודה שלי. אני אני
כשאת רוצה משהו מראש, את כבר עושה בראש את כל החישובים של מה זה יעשה לך בעתיד
מסכים עם כל מילה, אמפי.
השבמחקוהמשפט האחרון הוא בול קליעה.
התפקיד של ההורים, אני חושבת, הוא לאו דווקא להרעיף מחמאות והתפעלות, ילד לא חייב לחיות בתחושה של מלך העולם, אלא לטפח את שמחת ההתמודדות וההעזה. (והורים לעיתים קרובות פועלים הפוך מזה). לפתח איזה חוסן פנימי עמיד כנגד משבי רוח צוננים כמו לגלוג וציניות. שחרור מהצורך לשאת חן בעיניי כולם, מהתלות בציונים שמישהו מבחוץ מעניק לך. לא להתנתק מזה לגמרי, רב הדברים בכל זאת מקבלים את ערכם מתוך הכרה חיצונית, אבל גם לא להתמכר לזה ברמת היום-יום. ומגיל מסוים צריך כנראה לדעת לגדל את עצמינו...
השבמחקשאלת וענית על שאלתך. זיכרונות מתעתעים ואנחנו משנים פרטים/מוסיפים פרטים - וזה לא משנה. גם אם האדם ממציא לגמרי (אפילו במודע) - אפשר להשתמש בזה, כי לא סתם הוא המציא דווקא את זה.
השבמחקמעניין שעד היום לא נתקלתי בזיכרון שנראה "מומצא". להיפך - אנשים נוטים לא לזכור או לזכור ממש מעט. אצלי אני יודעת מתי זה זיכרון שסיפרו לי ומתי זה זיכרון שאני זוכרת. את זיכרון התה/שמן סיפרו לי בוודאות, אבל יש לי תמונות בראש: מערכת הספלים, עגלת התה, הסלון והחברים של הורי, תחושת השמחה...
רצויה. בהחלט. זו מילה מתאימה.
השבמחקאני הרגשתי רצויה, אבל הרגשתי כל הזמן בביקורת, במבחן - ותמיד ירדו לי נקודות. תמיד לא עמדתי בציפיות. הורי מאד רצו שאהיה שמחה. וכל הזמן שאלו: את שמחה? ואם לא הייתי שמחה, לא עמדתי בציפיות. ראית את הסרט "הקול בראש"? ממש דיבר אלי!
הרבה לפני שלמדתי אימון התחלתי ללמוד דברים שלא קשורים למחשבים. בתחילת שנות התשעים למדתי עיסוי שבדי והילינג וגם טיפלתי הרבה שנים. בהמשך למדתי רייקי עד לרמה של מאסטר וגם העברתי סדנאות רייקי. בנוסף למדתי רפלקסולוגיה והוספתי את זה לטיפולים שלי. עבדתי בטיפולים אלטרנטיביים במקביל למחשבים במשך הרבה שנים. הפסקתי בהתחלה בגלל דלקות בכתפיים, ובהמשך כי לא הצלחתי לעמוד בעומס גם של העבודה וגם הטיפולים. למדתי גם אסטרולוגיה ותיקשור להנאתי. מהבחינה הזאת עשיתי מה שרציתי בלי לחשוש או לחשוב מה יגידו. נראה לי שאני מתחילה להבין שיש תחומים מאד ספציפיים בהם יש לי חוסר ביטחון.....
השבמחקאני לא פסיכולוגית, אבל סתם כך מההרגשה שלי, אותה שנה בקיבוץ השאירה חותם עמוק גם אצלך וגם אצל הורייך. ילד ראשון והם לא יודעים להיות הורים וגם לא נותנים להם להיות הורים. הם עוזבים את הקבוץ בגלל סיבה איזו שתהיה, אבל אני משערת שנשארו להם רגשי אשמה בקשר לגדול שלך. הם מנסים לפצות על ידי כך שהם עושים אותך מלכה בבית, אבל אם זה נובע מאשמה ולא מרגש אמיתי זה לא מחזיק. לא שהם לא אוהבים אותך. אני משערת שהם כן, אבל הם לא בדיוק יודעים איך להביע את זה. כשבא האח והם מנסים לתפקד כהורים לתנוק, מה שלא עשו אתך, הם מגזימים גם בזה.
השבמחקאז זה תסריט שלי, שכמובן בנוי רק על השערות. מכל מקום בטוח שיש שם בפנים בעיות שנשארו מאז. אני מקווה שאינך כועסת על הנסיונות שלי לדבר על משהו פרטי שלך....
מאוד יתכן
השבמחקאני חושבת שאצל רוב האנשים יש בעיה בתחומים ספציפיים של מה יגידו
אותי תמיד הצחיק שההורים שלי היו אומרים לנו לא לצעוק כי מה יגידו השכנים (למי אכפת?)
או שהיו אומרים לנו לסדר את החדר לפני שבאים אורחים כדי שיחשבו שאנחנו ילדים מסודרים (כן הא? כמה כאלה באמת יש?)
בסופו של דבר בגלל שאנחנו יצורים חברתיים
והיום החברה גורמת לך מאוד לחשוב על מה הזולת חושב
כי זה חשוב להיות מקובלת, להיות חלק מהחבר’ה או ממיליה מסויימת
ואם את לא עונה על הקריטריונים האלה תהיי בחוץ
אז זהו, שצריך להבין שאת צריכה לעשות מה שטוב לעצמך, למשפחתך, לאנשים הקרובים אלייך ולא להתחשב בדיעות של אחרים על עיסוקייך כל עוד זה לא פוגע באנשים הנ"ל ולא פוגע בך
נכון, תפקיד ההורים ללמד ולחזק אבל גם לאפשר להתמודד לבד. התפקיד הכי חשוב הוא לתקף לילד את מה שהוא חווה, את מה שהוא מרגיש ואת מה שהוא חושב. אני גדלתי בבית שכל הזמן מדד אותי. כל הזמן קיבלתי ציונים (מההורים) אז כל הזמן הייתי תחת ביקורת, הייתי במבחן. ורוב הזמן "ירדו לי נקודות". תמיד ציינו בפני מה לא בסדר, מה חסר, מה פחות ממושלם. או שאולי זה מה שאני שמעתי. אבל אני לא חושבת. אני חושבת שכילדה מה שהיה טוב היה מובן מאליו, וציינו כל הזמן את מה שפחות טוב או מה שחסר. היום - כבוגרת - אני כבר עושה את זה לעצמי לבד. אתמול במנטורינג למשל: אני אימנתי והמאמן נתן לי משוב. את כל הדברים הטובים שהוא אמר לא רשמתי, רק את הדברים הטעונים שיפור...
השבמחקקורדליה את גאון זו הפעם הראשונה שמישהו מאיר את הפנס על הפינה הזאת: כשאחי נולד זו היתה ההזדמנות הראשונה של הורי להיות הורים במלוא מובן המילה לתינוק בן יומו!!! מעולם לא חשבתי על זה. תודה, כל כך תודה!!!
השבמחקזה מסדר לי המון דברים הכיוון הזה. וכמובן גם רגשות האשם כלפיי. כי בהצהרה הם עזבו את הקיבוץ בגללי. כי לא יכלו לחיות כך, הורים-לא-הורים. ילדה שיורדת כל הזמן במשקל כי היא בוכה אחרי 3 שעות ובקיבוץ מאכילים כל 4 שעות ועד שמגיעה שעת האוכל היא מותשת ונרדמת. ילדה שחוטפת פריחות ודלקות כי לא מחליפים לה חיתול בזמן ולא מאווררים אותה מספיק. ילדה שלא מחזיקים אותה כמעט על הידיים והיא במצב מפוחד כל הזמן...בטח שהם אשמים וגם אין להם מושג איך להתנהג איתי...וואו, באמת תודה.
כנראה שתמיד ארגיש איזו צביטה בנוגע לתואר אקדמי, למרות שאני יודעת שזה באמת מה שמגדיר אותי כאדם.
השבמחקתמיד אהיה מתוסבכת לגבי המשקל שלי - והיום אני מבינה שלא משנה כמה אני שוקלת אובייקטיבית (כי גם לפני 20 קילו חשבתי שאני שמנה).
כרגע ספציפית אני חסרת ביטחון מוחלט לגבי איזו מאמנת אני - ואני נלחצת לאמן בקבוצה (עם משוב מהמאמן ותגובות מהחברות). אולי זה יעבור עם הזמן.
איכשהו אני לא מוצאת תחומים אחרים בהם אני לחוצה ממה יגידו...
כשאני אומרת לאבא שלי שהמשקל שלי לא מעניין אותי ואין לי כוונות להרזות
השבמחקהוא לא מאמין לי
לו יש בעיה עם המשקל שלו ועם איך שהוא נראה
והוא מציק לי עם זה כי לו יש בעיה עם זה
אולי הדבר היחיד שמפריע לי בקשר לזה, זה שבארץ קשה מאוד למצוא בגדים יפים במידות גדולות, למרות שיש עכשיו לא מעט מעצבות שמוכרות בגדים במחירים סבירים
אבל עדיין, זה לא כמו שיש לך רשת עם בגדים יפים, שהמחירים שלה יותר שפויים
לקנות חולצה אצל מעצבת עולה לי 250 ש"ח, בסוף עונה גג יש 50 ש"ח הנחה או מחיר מלא ועל החולצה השניה 50%
בסוף עונה בחנויות רגילות את קונה 1+1 או שיש לך 50% הנחה (לרוב)
כשהייתי צעירה יותר והייתי רזה יותר ואנשים היו מסובבים אחרי את הראש ברחוב, זה היה נחמד, אבל האם זה הפך אותי להיות מאושרת? ממש לא!
המשקל הוא לא מה שקובע מי אני ומה האישיות שלי
גם לא תואר אקדמי
מעניין מה שהולך עם אבא שלך. דווקא בגלל שלי יש בעייה עם המשקל שלי, בחיים לא אעיר למישהו אחר על המשקל שלו. גם למדתי לא לזלזל כאשר מישהי רזונת מקטרת שעלתה שני קילו. היא מרגישה את שני הקילו ומי אני שאזלזל בזה?
השבמחקאני עדיין בתחום ה-44/46 וברוב חנויות ה"נשים" (לא "ילדות") אני מצליחה למצוא מידות. בלי קשר (או עם קשר?) אני ממש לא אוהבת לקנות בגדים, וקונה לעיתים רחוקות (עכשיו למשל נראה לי שאני חייבת לחדש קצת ואני כל הזמן דוחה את זה) או לקראת אירוע (יש לי חתונה של בן של חברים טובים) ולא מוציאה הרבה כסף על בגדים. אם אמשיך לטפס בסולם המידות בהחלט אצטרך למצוא חנויות למידות גדולות ואז...זו כבר בעייה. המשך
אבל למצוא או לא למצוא בגדים זו לא הבעייה העיקרית שלי. אני פשוט לא מרגישה נוח בתוך הגוף שלי. אני מודעת כל הזמן לבטן, לירכיים, לחזה , לזרוע, אפילו לגב (שבולט מהחזייה)...אפילו לפנים, שאני בטוחה שהיו הרבה יותר יפות לו הייתי מרזה 15-20 קילו. או שאולי בגילי כבר לא, אולי הכל היה נופל, מקומט, כמו שקרה לבת דודה של T שעשתה "שרוול" וירדה 50 ק"ג. (לי אין 50 ק"ג לרדת - גג 20). דווקא עם התחת אין לי בעייה. הבטן, הבטן...
השבמחקחייבת להיפטר מהתסביך הזה. הדבר היחידי שבאמת חשוב זה הבריאות. כל עוד הבדיקות שלי תקינות - כל השאר לא צריך לשנות
האמת היא שזה נשמע לי טבעי לדלג על מה שטוב ולהתעכב על מה שלא. גם אני נוהגת ככה. רב הדברים רב הזמן טובים, תודה לאל, אז מחייכים לרגע, אבל יותר מעניין לשמוע איפה אפשר לשפר. ככה אני נוהגת מול כל ’גיליון ציונים’ ושיחת משוב ואני דווקא דיי שלמה עם זה.
השבמחקאת הערך העצמי שלי אני משתדלת לשאוב ממשהו עמוק יותר מהציונים האלה, גם הטובים וגם הפחות טובים. בעצם זה אפילו לא טוב ולא טוב, אלא רק עוד זוית מבט חיצונית על מה שאת עושה.
אצלי זה תלוי באיזו חנות אני קונה המידה שלי בין 46 ל50
השבמחקבחנויות של מידות גדולות אני אהיה במידה הקטנה יותר
בחנויות רגילות שמוכרות גם בגדים במידות האלה, אני אהיה במידה הגדולה יותר
זה ידוע שבכל הרשתות המוכרות הצרו את המידות
אני קונה בגדים בעיקר במכירות סוף עונה
בשבוע שעבר קניתי בגולברי ובדיסקרט
היום קניתי בקרייזי ליין ובהוניגמן
יש גם הבדל בגזרות של הבגדים
בחנויות כמו קסטרו ורנואר למשל עושים בגדים לנשים בגילאי 21-30 עם מבנה גוף צר (בלי ישבן בלי חזה)
אף פעם בגדים של החנויות האלה לא ישבו עלי ממש טוב
חוץ מזה שהאיכות של הבגדים היום היא ממש לא טובה
אני חושבת שכדאי לך לנצל את המכירות סוף עונה כדי לרענן את המלתחה
מידה 44-46 זה נורמלי לגמרי
ופעם זה לא נחשב אפילו מידות גדולות
תראי לי יש גם לרדת לא מעט במשקל, הוא יורד לבד ולאט אני לא מתאמצת בשביל זה
השבמחקאני לא נכנסת לאטרף בגלל המספר או איך שאני נראית
זה לא מה שהופך אותי למי שאני, לבן אדם שאני
אגב, כשהגב בולט מהחזיה זה אומר שהמידה לא נכונה
לא אמורים להיות לך "שניצלים" בגב מהחזייה
לי אין ואני שוקלת יותר ממך (בדר"כ קורה כשהחזייה קטנה מדיי)
אמא שלי תהיה בת 60 עוד כמה חודשים, היא נראית ממש טוב תודות לזה שהיא עושה פילאטיס, זה הספורט היחיד שלא פוגע לה בגב (יש לה בעיות גב) ובאמת עושה עבודה עבודה טובה
נשמע הגיוני שזה נשמע לך טבעי אבל תכל’ס למה זה ככה? לכאורה אני אמורה לקחת לתשומת לבי את הכל - גם את מה "שעובד", מה שאני עושה טוב. ולהתענג עליו אחר כך בבית. לקרוא שוב ושוב את השורות ולהרגיש איך שוב משהו מתרחב לי בפנים, כמו כשהוא אמר את זה. ואז לקרוא שוב ושוב את שורות הביקורת ולשנן ולהפנים ולנסות ליישם באימונים הבאים...גם זה חשוב וגם זה חשוב. ה"טוב" ה"מחמאות" כביכול - זה בונה את החוסן. עזבי אצל מבוגר - אישה בת 56 כמוני - אבל אצל הילד - לתקף לו מה הוא עשה טוב, להתפעל, להחמיא, לעודד - זה מעמיק לו את הביטחון בעצמו ומקל עליו להתמודד עם מה שקשה לו, עם מה שעדיין לא מצליח...זה מרחיב את הבסיס - כדי שיהיה משהו מוצק לבנות עליו
השבמחקלזה התכוונתי ב"חנויות לילדות" . בפעם האחרונה שהצלחתי לקנות משהו בקסטרו היה בשנת 2000, ולא בגלל שהייתי רזה. הם (יחד עם הרבה רשתות) הלכו לכיוון של הנערה השדופה. היתה להם תקופה כזאת גם עם גברים - ובכלל היתה תקופה שאופנת הגברים שלהם נהייתה ממש נשית - אבל בסופו של דבר קסטרו היא רשת מצוינת עבור בני (קטן ורזה) ובעלי (גובה 1.78 ושמנמן מידה 46). לי אין מה להיכנס לשם. אני בד"כ קונה בחנות בהרצליה (לא רשת) שרוב הגזרות שם הולמות אותי והם נוחים מאד. כאשר אני כבר קונה ברשתות זה בד"כ אריסטושמט, עונות, קרייזי ליין ובעבר גם גולברי. בהוניגמן אני לא ממש מוצאת דברים לטעמי...
השבמחקאת צודקת לגבי המידה של החזיה אבל לא התכוונתי ממש בולט, דווקא בחזיות אני מאד מקפידה על מידה נכונה - גם בהיקף וגם ב-cup. וזה לא פשוט. וזה יקר. אוף.
השבמחקאני דווקא ניסיתי פילאטיס וזה גמר לי את הגב. זה לא ממש הגב אצלי זה כבר באגן...ודווקא פלדנקרייז עושה לי טוב אבל לא מרזים מזה. בכלל פעילות גופנית עושה לי מצוין לבריאות (מונע כאבים במפרקים ובאגן) ולכושר אבל מעולם לא עזר לי לרדת במשקל. הגוף שלי מוזר מהבחינה הזאת. בכל זאת אני משלבת 2-3 בשבוע חדר כושר אבל אם אני רוצה לרזות - זה רק דרך האוכל. וגם זה קריעת ים סוף. כבר 6 שבועות שאני שומרת (לא אוכלת מתוקים בכלל וכמעט לא נוגעת בלחם, תפוחי אדמה , אורז, פסטה וכדומה) וירדתי בקושי 2 ק"ג. וככה זה הולך אצלי. אם בכלל. גוף בעייתי....חילוף חומרים בעייתי.
והרבה "את ילדה קשה". מה זה בכלל אומר קיבינימט? עד היום אני לא יודעת.
השבמחקאת הסרט לא ראיתי אבל את ההתנהלות אני מכירה.
השבמחקגם אני הרגשתי שמנסים להנדס אותי, לאו דווקא שמחה... יותר בסדר, ובו זמנית יוצאת דופן. מגיל אפס אני זוכרת השוואות לדודנית שלי שכמה שהיא מוצלחת ולמה אני לא כמוהה(ולמרות זה לא פיתחתי אליה קנאה ומאוד אהבתי אותה אבל זה עורר בי רגשי נחיתות מולה) ואח"כ למה אני לא כמו החברות שלי...בעת ויכוחים הייתי עונה "אז קחי אותן" ובתשובה קיבלתי " אני אקח אבל מי יקח אותך?...".
אני הייתי קונה מידה 44 בקסטרו
השבמחקואז יום באתי עם מכנסיים שהיו לי ואותו מכנס יצא בצבע אחר
אמרתי למוכרת כזה אני רוצה רק בצבע החדש
והיה הבדל של 4 ס"מ בהיקף (וזה רק בצד אחד)
מאז אני יודעת שהם הצרו את ההיקפים עוד
ככה שהיום מידה 44 זה מה שהיה פעם מידה 40
נשים שיש להן גוף נשי ולא שדוף, יהיה להן מאוד קשה למצוא שם בגדים
אגב, איזו מישהי כתבה בפייסבוק שהיא שמה לב, על הבגדים של הילדים שלה
שהבת שלה בת 6 שלובשת מידה 8 בחולצות והמכנסיים שלה באותו גודל כמו של הבגדים של הבן שלה שהוא בן 3 ולובש מידה 4
ככה שגם אצל ילדים יש הבדלים בגדלים של המידות למרות שבפועל עד גיל ההתבגרות אין הבדלים משמעותיים בגודל בין הבנים לבנות
יש כמה פריטים שקניתי אצל מעצבת שגרה באשדוד
השבמחקעכשיו שאני יודעת את המידה שלי אני יכולה לבקש ממנה בגדים והיא פשוט שולחת לי מה שאני רוצה בדואר
מאידך, זה יוצא יקר, כי אין ממש מבצעים, וגם אם היא עושה 15%-25% הנחה בסוף עונה זה עדיין יותר יותר יקר מהמבצעים שיש ברשתות הגדולות
אבל זה טוב שיש כמה פריטים מיוחדים בארון
בכל פעם שאני לובשת חולצות שקניתי אצלה מחמיאים לי הרבה
(או מה שנקרא זה ההבדל בין לקנות ברשת, לבין לקנות בגדים ממעצבת שמבינה את הגוף של אישה שהיא לא שטוחה - היא מוכרת ממידה 42 עד 54)
באריסטושמט ביקרתי אתמול אבל לא מצאתי שומדבר שמצא חן בעיני
השבמחקבעונות, כל הבגדים שם מבדים סינטטיים שלא היו נעימים לי (ניילוני מדיי)
בקרייזי ליין דווקא מצאתי כמה דברים יפים, אבל - המחירים שם יחסית יקרים גם בסוף עונה (הפריט הכי זול שקניתי שם עלה 99 ש"ח)
בגולברי אני מאוד אוהבת את החולצות מעטפת שלהם - לכן אני באה לקנות שם, החולצות האחרות שלהם לא משהו, והן יותר מדיי סגורות עבורי
בהוניגמן דווקא מצאתי לא מעט חולצות שהיו לטעמי והם עושים עד מידה 5-6
הבעיה היא שחלק ניכר מהחולצות היו קצרות מדיי (מגיעות בדיוק לקו המכנסיים) ואני אוהבת שהן יותר ארוכות (או מה שנקרא הבעיה של מי שיש לה חזה גדול).
את רוב הבגדים שלי אני קונה בדיסקרט, לא תמיד הקולקציות שלהם מוצלחות, אבל יש להם מבחר דיי גדול וכל אחת יכולה למצוא שם משהו
כבר לפחות 8 שנים שאני קונה שם בגדים, והאיכות ממש מעולה
ואז ניסיתי חברה אחרת שהכרתי, החזיות שלהן סופר נוחות, בארץ החזיות האלה עולות 700 ש"ח, באיביי אני קונה אותן גג עד 250 ש"ח עם משלוח
השבמחקוזהו
חזיות של חברות כמו שמוכרים בליה לונדון, עולות לרוב בין 100 ל150 ש"ח עם משלוח
וזה הרבה יותר קל ונוח לקנות חזיה מחו"ל מאשר ללכת לחנות בארץ ולחכות שיהיה מבצע כדי שהמחיר של החזיה יהיה שפוי (וגם עם מבצע, בחו"ל עדיין יותר זול
לרדת במשקל זה המון עניין של תזונה
אני אישית עושה תזונה שהיא דלת פחמימות, גם בגלל בעיה רפואית מסויימת שיש לי, שבין היתר גם גורמת לירידה איטית במשקל
אמא שלי ואחותי עושות את הדיאטה של חלי ממן, זה הטרנד עכשיו והן מאוד מרוצות
כמובן שאמא שלי (שהיא אוטוטו בת 60) יורדת במשקל יותר לאט, אבל הקצב מתאים לה והשיטה מתאימה לה
והיא בעיקר רוצה לרדת במשקל בגלל שהיא הפסיקה עם הסטטינים (כדורים להורדת כולסטרול) בגלל שהם עשו לה בעיות (כאבי שרירים)
לגבי חזיות, כמו שכתבתי לך קודם אני שייכת לזן המידות הגדולות, מה שאומר שמחיר מנימלי לחזיה מתחיל ב350 ש"ח והשמיים הם הגבול
השבמחקלפני שנתיים קניתי 4 חזיות סופר יפות בחנות ביפו, הן עלו לי 2000 ש"ח, אחרי פעם שלבשתי אחת מהן, היא הכאיבה לי כל כך שבאתי לחנות וביקשתי להחזיר את ה3 שלא לבשתי - המוכרת (שהיא גם הבעלים של החנות) לא הסכימה לקבל אותן בחזרה. היא כן הסכימה לעשות להן תיקונים שלא ממש עזרו.
קודם כל לשם אני לא אחזור, היא יקרנית (חזייה ב500 ש"ח? מי מת?)
ואחרי שהייתי אצלה והתאכזבתי החלטתי לבדוק את המחירים באינטרנט
וגיליתי שכל החזיות שקניתי עולות גג 100 ש"ח דרך איביי
ואז התחלתי להזמין חזיות מחו"ל
בהתחלה הזמנתי מאותן חברות שמדדתי אצלה
העניין הוא שהן ממש לא נוחות לי, הברזלים שלהן נורא לוחצים (ברור שאת לא יכולה לדעת את זה כשאת מודדת חזיה את יודעת את זה רק אחרי כמה שעות שאת לובשת אותה)
מעט דגמים שכן היו לי נוחים, הברזלים עדיין השאירו לי סימנים על העור, והן התקלקלו תוך חצי שנה
לא משנה כמה עולה לי מוצר, אם הוא מתקלקל אחרי חצי שנה זה לא שווה את הכסף
זה מאוד תלוי איזה פילאטיס עשית ועם מי
השבמחקאמא שלי הולכת לשיעורי פילאטיס דרך קופת חולים (כללית) כי זה יוצא הכי זול
והמדריכה שם דואגת שנשים יעשו את זה לאט ונכון ובקצב שלהן (הייתי בשיעור אחת מתתי משיעמום)
יש שם המון נשים, המון נשים אחרי לידה
ואמא שלי מאוד מרוצה
במושב אצלינו יש שיעורי פילאטיס ואמא שלי לא הייתה מרוצה שם, היא חזרה עם כאבי גב, וזה ממש לא התאים לה
אין מה לעשות, צריך לנסות כמה מדריכים עד מוצאים את מה שמתאים לקצב שלך ולבעיות הספציפיות שיש לך (אחרי הכל חשוב שהמדריכה תהיה קשובה גם לבנות שנמצאות בשיעור).
למשל בשיעורים שאמא שלי נמצאת בהן יש גג 8-10 נשים ולא יותר מזה
אני לא חושבת שפילאטיס עוזר לרדת במשקל, אבל הוא מצמצם היקפים, את נראית יותר אסופה, ולכן גם יותר רזה
הלב מתכווץ לי (כולי מתכווצת) כשאני שומעת הורים אומרים דברים כאלה....
השבמחקילדים הם חסרי אונים מול זה: כי ההורים הם הכל, ואם הם מאוכזבים - אז סימן שאני באמת לא מספיק טובה. אם הם לא אוהבים מספיק - הילד משוכנע שהוא לא ראוי לאהבה. זה קורע אותי....
החדשות הטובות הן שהיית "ילדה קשה". זה אומר שלמרות הכל הם לא באמת הצליחו לשבור אותך...אז נכון, יש שריטות, יש רגשי נחיתות, יש ים שלם של דברים שלא היו שם והתפתחו בגלל היחס הזה - אבל - בכל זאת נשאר בך תמיד הגרעין שהוא PK האמיתית שסירב "להתיישר", "להכנע", להאמין שאת פחות טובה מבת הדודה, מהחברות...אני מחבקת בדמיון שלי גם את PK הילדה הקשה וגם אותך....
מישהו עשה על זה תחקיר? איך הבגדים נהיו צרים יותר? ממתי יש מידה 0 בחנויות? גם בארה"ב יש 0 ו-petite ו-xs אבל מצד שני יש גם xxl xxxl - כלומר כל המנעד.
השבמחקנכון שכחתי להזכיר את דיסקרט. גם לי יש כמה וכמה חולצות ומכנסיים (ואפילו שמלה אחת) משם. דווקא היום לגמרי בלי תכנון הלכתי לקנות בגדים ומצאתי בקרייזי ליין - אז נכון שהפריט הכי זול היה 99 אבל זה בכל זאת 99 ולא 299 כמו בחנויות אחרות. אגב בכל מקום יש מכירות סוף עונה...
השבמחקמעצבת שתופרת לך לפי המימדים האישיים שלך זה מדהים. אצלי בארון יש כל הזמן 3 מידות בערך - כי אני כל כמה שנים עולה, יורדת, יורדת, עולה. אז בכל מקרה אני חייבת למדוד...
השבמחקאז אולי באמת המקום בו עשיתי פילאטיס (מכשירים) לא הקפיד מספיק על לעשות נכון - אין לי מושג. לא ניסיתי פילאטיס (מזרון) בקאנטרי אצלנו...יש לי בעייה עם השעות של החוגים. או מוקדם בבוקר (פקקים : זה לא ביישוב שלי, זה ברעננה) או מאוחר בערב (אני לא אוהבת להתעמל בערב). הכי נוח לי בין 11:00-16:00 ודווקא אז אין בכלל חוגים אצלנו, לא פילאטיס, לא פלדנקרייז...כלום!
השבמחקהגוף שלי - עם כל העגלגלות שלו, החזה והבטן - הוא אסוף. שום דבר לא מדלדל. זו גם גנטיקה אבל זו גם ההתעמלות שאני כל הזמן עושה. בקיצור זו לא הבעייה, צריכה פשוט לרדת במשקל!
אני כבר מזמן רשמתי לעצמי להזמין את החזיות שלי מחו"ל או באינטרנט - כי אני באותה בעייה כמוך (90 E) וזה עולה רצח. עדיין לא הגעתי לזה - אבל החזיות שלי בינתיים ממש בסדר (מאד שומרת עליהן)
השבמחקיש על זה דיבורים מדיי פעם בכל מיני קבוצות שמתעסקות באופנה בפייסבוק
השבמחקואם את תלכי בעצמך עם בגדים ישנים שלך של אותן חברות את תראי בעצמך שהבגדים צרים יותר למרות שהמידה הרשומה היא אותה המידה כמו שאת לובשת
בארץ בחנויות הרגילות יש עד מידה 44 שהיא בכלל לא 44
אפשר למצוא L ולפעמים XL מעבר לזה, בבגדי נשים קשה מאוד למצוא (אצל גברים אפשר למצוא XXL וXXXL תמיד)
מידה 0 petite וXS זה בעצם אותו הדבר
אלה בגדים שאולי מתאימים לנערות מאוד מאוד רזות או לילדות
שכנעת אותי סופית לנסות להזמין את החזיות שלי באינטרנט.
השבמחקגם אני עושה דיאטה דלת פחמימות (כן אוכלת מעט פירות אבל בכלל לא תוספות פחמימיות). אבל מאז ומתמיד ירדתי לאט - גם בגיל 16 - ולא מצאו סיבה רפואית לכך.
לגבי הסטטינים - גם T לוקח סטטינים וגם לו היום כאבי שרירים נוראיים ופשוט החליפו לו את הכדור ועכשיו הכל בסדר. הוא לוקח STATOR, ויש גם LIPITOR שנחשבים משובחים יותר, פחות עושים בעיות. מה היא לוקחת? אני שואלת כי כשיש כולסטרול זה לא רק דיאטה, זה גם נטייה גנטית, וחשוב לשמור על זה...
כן, הסוד הוא בעצם לנצל את המכירות סוף עונה ואת המבצעים לקנות בגדים
השבמחקכי לקנות בגדים במחירים הרגילים שלהם זה שוד לאור היום
בקרייזי ליין מצאתי מכנסיים שמתאימים לי
אני אוהבת לקנות מכנסיים מבד דק דק ושיהיה לזה גומי (אני גם אלרגית למתכות כך שכפתורים ממתכת ורוכסנים מציקים לי, וגם אני יושבת חלק ניכר מהיום וזה הרבה יותר נוח ככה)
בדר"כ אני קונה בדיסקרט מכנסיים אבל השנה הם לא הוציאו דגמים מהבד שהם מוציאים בדר"כ
האיכות בקרייזי ליין גם מאוד טובה
אני קניתי חוץ מהמכנסיים 2 חולצות מכופתרות בלי שרוול (בלבן/כחול ובאדום/לבן) וחולצת גופייה בצבע קרם/שמנת עם פרחים ורודים מקדימה - שזה היה הפריט הכי זול
אבל בת’כלס מכנסיים ב200 ש"ח (שעליהם לא הייתה הנחה כי הם מהקולקציה החדשה) זה דיי סבבה
ושלחתי לאחותי (שהיא מבינה בבגדים, גם כי היא עבדה שתיים בקסטרו וגם כי היא למדה עיצוב אופנה בביה"ס ועכשיו לומדת עיצוב אופנה במכללה)
והיא אמרה שאלה קניות ממש טובות
לא יודעת כמה השפעה יש לפייסבוק על הטרנד הזה.
השבמחקבכל מקרה אני כרגע על גבול ה-44/46 תלוי בגזרה ובחנות.
היום קניתי מכנסיים 44 וחולצה מידה 3 וזה בול. בקרייזי ליין.
אמא שלי שרזתה נורא במהלך השנים (היתה שמנמונת כצעירה, רזתה מאד בשנות השלושים לחייה ואז בצורה דרסטית בשנות החמישים לחייה וכיום בגיל 83 היא שוקלת 48 ק"ג בגובה 1.60) צריכה XS. ועוד טוענת שיש לה תחת גדול ובטן (יש לה הרניה בטאבור אז זה גורם לה לחשוב שהיא שמנה!) - וכל מי שרואה אותה חושב שהיא או חולה או אנורקסית (לא ולא).
לא הן לא תופרות לך לפי מידה
השבמחקאבל בארץ רוב החנויות לא עושות מידות גדולות בהתאמה באמת לצרכים של נשים במידות גדולות
למשל אם תקני חולצת פפלום (זו חולצה שהחלק התחתון שלה מתרחב כמו חצאית)
אז הן יודעות לעשות את זה כך שזה יחמיא לך ולא יעשה לך בטן או יגרום לך להיראות כאילו את בהריון
הן יודעות לעצב את הבגד כך שהוא ידגיש את הדברים שאת רוצה להדגיש - כמו מותניים למשל
ולטשטש דברים שאת רוצה לטשטש - כמו בטן, ישבן
ומבדים שלא מרגישים ניילוניים וסינטטיים (כמעט הכל היום סינטטי אין כמעט 100% כותנה, אולי רק בבגדים של גברים).
אצל מעצבות למידות גדולות יש בדר"כ קולקציה שהן מעצבות
לרוב גם הן נשים לא קטנות מידות והן מעצבות דברים שהן היו רוצות ללבוש
זה מותאם באמת לנשים עם גוף נשי, עם קימורים
מעצבת שתופרת לפי מידות אישיות עולה פי 2 (אם לא יותר) ממעצבת רגילה שעושה קולקציה כל עונה ומוכרת אותה
השבמחקכשרציתי לקנות שמלה לחתונה של אחי התקשרתי לאחת כזאת והיא אמרה לי ששמלה תעלה לי בסביבות 2000 ש"ח בעיצוב אישי
שמעצבות שיש להן שמלות מוכנות מקולקציה קבועה דיברו איתי על מחירים שנעו בין 500 ל1000 ש"ח
אחותי השכירה שמלה שעשו לה בעיצוב אישי ב1400 ש"ח
אם היא הייתה רוצה לקנות אותה זה היה עולה לה פי 2 מזה
אני צריכה לנסח לי איפה עובר הגבול בין להתענג על מחמאות והצלחות לבין להשמין מהן. זה טוב לשמוח ולהוקיר את הטוב, אבל אנשים שדשים בזה יותר מידיי...טוב, נו, אני כותבת ומוחקת ושוב ...כי זה לא רלוונטי לך מה שעולה לי בראש כרגע. יש בך צניעות טבעית ואין שום חשש ש’תשמיני’ ממחמאות.
השבמחקואולי אני גם קצת ספרטנית ברתיעה שלי מההתענגות הזאת.
הנה למשל אני לא הולכת בלי שרוול (לא אוהבת את הזרוע השמנמנה שלי) ולא הולכת עם גופיות (מאותה סיבה וגם החזה)
השבמחקלפייסבוק אין השראה
השבמחקאבל התופעה הזאת גורמת להרבה נשים פשוט להדיר את רגליהן מהחנויות האלה
אני סתם אתן לך דוגמא, מישהי מהעבודה שלי (מהמחלקה שלי) שהייתה כל השנים מידה 40, אומרת לי שהיא לא מוצאת בגדים בקסטרו, היא בקושי נכנסת שם למכנסיים 44 (והיא רזה!)
נשים שהן לא בעלות מבנה צר ורזות מאוד לא יכולות למצוא בגדים בחנויות האלה יותר
שפעם הן היו קונות בהן את הבגדים
קסטרו זו סתם דוגמא, כי זו אחת מהרשתות הגדולות, זה אותו הדבר גם ברנואר, ופוקס ועוד רשתות שהקטינו את המידות שלהן לנשים
בדיסקרט אני קונה חולצות מידה 3 או 4
בקרייזי ליין קניתי חולצה מידה 3 ואת המכופתרות מידה 50 (חזה גדול מזה)
בהוניגמן קניתי מידות 5-6
אני מאד מזדהה עם הספרטניות שלך ודווקא בגלל זה אני יודעת שחשוב מאד שתכירי גם במחמאות ובהצלחות. לא להתענג - אלא להפנים. מה שאני קוראת: לתקף. לתת תוקף למה שעשית טוב, למה שעבד. לא כל הזמן להתרכז במה שלא עבד, במה שטעון שיפור. זה שוחק...
השבמחקושוב - אני אומרת את זה ממקום של מישהי שזו הנטייה שלה, כל הזמן לבקר את עצמה, כל הזמן לראות מה חסר, מה לא מספיק טוב. וגם את סוג של "אנתרופולוגית" מסתכלת על עצמך מהצד - ואני משתדלת לפתח כלפי עצמי חמלה....זה חשוב. מגיע גם לך.
תנסי, תזמיני חזיה אחת של חברה שאת מכירה, במידה שלך ותראי איך זה
השבמחקאם את רוצה שאני אמליץ לך על מוכרים שאני קונה מהם באיביי תשלחי לי מייל ואני אשלח לך קישורים אליהם
אני עושה דיאטה דלת פחמימות מסוג LCHF
אבל שוב זה בגלל בעיה רפואית מסויימת
בעקרון כל רופא שיצא לי לדבר איתו ומבין אמר שמה שחשוב זה לא לאכול אוכל מתועש ומעובד, כל דבר שיוצא מקופסא (כל החטיפי בריאות האלה שאין בהם בריאות בכלל) שמנים תעשייתיים (קנולה, תירס וכו’).
לאכול אוכל טרי (לא יותר מיומיים שלושה במקרר) הרבה ירקות, מעט פירות
להמעיט בסוכר ובפחמימות (פחמימות בגוף הופכות להיות סוכר)
אמא שלי וגם סבתא שלי שתיהן לקחו LIPITOR ולשתיהן היו בעיות בגלל זה
לכן שתיהן הפסיקו ושינו את התזונה שלהן כך שירדו ערכי הכולסטרול
כמובן שזה לוקח זמן...
כל מה שקשור לכולסטרול "רע" הוא לא ממש נכון
השבמחקהבדיקות בקופות חולים לא מדוייקות (כי בכולסטרול ה"רע" יש שני סוגי כולסטרול שונים, שאחד מהם טוב, אבל הבדיקה לא מבחינה ביניהם)
בעקרון הכולסטרול שמגדירים "טוב" זה הכולסטרול שיוצא מהתאים לכבד
והכולסטרול שמגדירים כ"רע" הוא זה שיוצא מהכבד לתאים
העניין הוא שהגוף שלנו צריך כולסטרול
אם אנחנו לא מספקים לו מספיק כולסטרול דרך התזונה הגוף ייצר אותו - דרך הכבד
הכדורים להורדת הכולסטרול מונעים מהכבד ליצור את הכולסטרול שהגוף צריך
ובכך בעצם משבשים את המנגנון הטיבעי של הגוף לעזור לעצמו
בנוסף, בעשור האחרון קופות החולים הורידו את הרמות של הכולסטרול ה"רע" הנכון שצריך להיות ל130, מה שאומר שהיום 80% מהאוכלוסיה צריכים לקחת סטטינים.
למה זה ככה? לוביסטים דאגו להעביר את זה בכנסת, חברות התרופות מרוויחות על זה כסף
לפני עשור כולסטרול "רע" גבוה היה מעל 230
מי שבאמת באופן רגיל ללא כדורים יש לו כולסטרול "רע" מעל 230, אכן צריך לשקול לקחת סטטינים, אחרת, חברות התרופות סתם עושים עליו כסף
חזיה טובה מחזיקה בין שנתיים לשלוש שנים
השבמחקבשימוש שוטף כמובן
אני אוהבת שיש לי מגוון
פעם הייתה תקופה שהיו לי רק חזיות בצבע שחור וצבע גוף בארון
היום אני אוהבת גם צבעוני
(צבע גוף הוא עדיין הצבע הכי שמיש)
אני מידה 85GG או 85H תלוי בחברה
אבל בארץ כל דבר שהוא יותר גבוה מD זה יקר יותר
את עדיין נמצאת באיזור של המידות השפויות
ליה לונדון ששם הייתי קונה בעבר, הפסיקו להביא חזיות מעל מידה G
אחרי שתתחילי להזמין חזיות מחו"ל לא תביני איך הוצאת כל כך הרבה כסף על לקנות אותן בארץ
נכון שזה אחרת ללכת לחנות ולמדוד
אבל המחיר... פשוט לא שווה את זה
לי לא מפריעה היד שלי
השבמחקאבל זה עניין מאוד אישי
ויש לא מעט נשים שיש להן issue עם זה
השמלה שקניתי לחתונה של אחי הייתה עם שרוול קצת מעל המרפק
וקיצרתי את השרוולים כי לי זה לא נוח ללכת ככה
אצלי זה או גופיות או חולצות עם שרוולים קצרים שמכסים ממש את הכתפיים ועוד קצת
ככה נוח לי בקיץ
שובל השמן על הרצפה... מטאפורה לסמל שמשנה את המשמעות שלו. מנצחון להשפלה. מגאווה לבושה. מתחושת מסוגלות לתחושה של חוסר מסוגלות. בעיניי זה כמעט כמו חלום בלהות: משהו שמסיר את המסכה ויש מפלצת מתחתיו.
השבמחקוהסיפור עם מלכת הכיתה כמעט הפוך: מפלצת שמסירה את המסכה ומתחתיה נסיך...
אני בטוחה שאת יפה. כי את בנאדם יפה. ובגיל 56 האופי חרוט על תווי הפנים.
יקירה, לא הבנתי את התגובה הזאת עד שקראתי את הפוסט שלך. כי תחושת ההשפלה, חוסר המסוגלות, המפלצת - לא קיימות בכלל בפוסט שלי. להיפך - יש שם ילדה קטנה בת 3 או 4 שאמנם "פישלה" אבל הרגישה על גג העולם, ואף מבוגר לא גרם לה להרגיש אחרת. לא אז, לא באותו גיל באותה סיטואציה.
השבמחקאת כנראה הבאת את זה איתך....
גם מלכת הכיתה מעולם לא היתה מפלצת - אני אמנם הרגשתי קטנה וחששתי מהמפגש איתה, אבל היא מעולם לא התייחסה אלי בשום צורה פרט לחביבות (מעולם לא ידעתי אם זה אותנטי או לא, אבל זה לא רלוונטי לצורך העניין).
תודה על שאת בטוחה שאני יפה - גם זה בעינייך המתבוננות - אבל את זה אני מקבלת בברכה ובחיבוק. כי בלי לראות ובלי להכיר גם אני מרגישה אלייך אהבה....וחמלה רבה. המשך בפוסט שלך...
איזה יופי שיטת האימון הזו שלך, שמוציאה דברים כל כך עמוקים, כל כך חשובים. אני חושבת שהייתי רוצה לנסות להתנסות בה.
השבמחקבאמת שיטת סאטיה שונה ומיוחדת. ממליצה בחום. המאמן שלי באמת השרון, אמנם יקר אבל שווה כל אגורה. יש מאמנים טובים בתעריפים שונים ויש כמובן גם מתמחים. אותה שיטה, פחות ניסיון, תעריף נמוך יותר. יש עכשיו גם מתמחים חדשים שסיימו את הקורס של 2015. אםשר להתקשר לאימושיין ולקבל הפניות או שאפנה אותך לכמה שאני מכירה
השבמחק