הגעתי לאימון היום עם ההתלהבות של פריצת הדרך שהתרחשה בי מאז האימון הקודם.
דיווחתי על השחרור שחשתי, על השינוי שחל בי - איך שפתאום זה פשוט : להביע או לבצע את הרצון שלי בלי כעס ובלי לדאוג שאולי זה יבוא על חשבון מישהו אחר. תיארתי לו כמה דוגמאות - גם מול T וגם מול הנכדים ובכלל...כמה שזה רוחבי העניין הזה וכמה שזה משהו מאד מאד בסיסי בחיים שלי.
וחשבתי על זה שבטח יש עוד מתחת לפני השטח, אבל לשכבה הבאה כבר נגיע כשיגיע הזמן...תוך כדי שאמשיך להתבונן בי ואמשיך להתפתח. וזה יעלה.
וסיפרתי גם על האימון המוצלח שעשיתי ביום ראשון, ובכלל - דיווחתי על תחושה טובה. ואמרתי שאין לי מושג על מה אני רוצה להתאמן.
והוא אמר שזה נהדר שבאתי עם פריצת דרך ועם שמחה גדולה ושאפשר לעבוד גם מתוך זה.
אגב זה לא משהו שלמדנו באימושיין, זה פיתוח ייחודי של המאמן המדהים שלי. לעבוד ולהעמיק את פריצת הדרך.
אוקיי, אמרתי, איך עושים את זה? והוא ביקש ממני לשים לב לתחושות הגוף ולנשימה.
שמתי לב שכל בית החזה שלי מלא בפרפרים כאלה של שמחה והתרגשות, וזה אפילו מגיע עד ללסתות.
שמתי לב גם שהנשימה שלי מגיעה עד לפרפרים ונתקעת, לא מסוגלת להגיע עד הסוף.
וישבתי בתוך התחושה הנעימה הזאת, והוא ביקש ממני לראות איזה זיכרון עולה.
והאמת שקפצו לי בבת אחת המון זיכרונות - כמה קל היה להעלות זיכרונות נעימים שקשורים לתחושת השמחה וההתרגשות הזאת - אבל זאת שבלטה לי פתאום היתה הפעם הראשונה ש-T אמר לי שהוא אוהב אותי.
והמאמן ביקש שאתאר את הזיכרון.
הייתי בת שש עשרה וחצי, היינו יחד רק מספר שבועות, פחות מחודש אולי טיפה יותר מחודש...
היינו אחרי דייט (לא קראנו לזה דייט אז - סתם "יצאנו") והוא (ג'נטלמן אמיתי) ליווה אותי לדלת בבית הורי. ואז הוא אמר לי.
והמאמן מתעקש על פרטים. איפה עמדתם בדיוק? מה הוא אמר? מה את אמרת לו?
עמדנו בכניסה (הדלת הייתה פתוחה או סגורה?) - הדלת הייתה סגורה. היינו בפנים.
(הוא נישק אותך?) לא היינו עדיין בשלב של נשיקות, לדעתי. אולי ברפרוף כזה, על השפתיים...
(ואיך הוא אמר?) הוא אמר באנגלית. I LOVE YOU.
(ומה הרגשת?) בדיוק את התחושה הזאת של הפרפרים האלה שממלאים את כל חלל החזה ועולים עד הלסת.
(ומה אמרת? מה עשית?) כלום, האמת. לא יכולתי לומר כלום. או לעשות כלום. נאלמתי דום. הייתי מאושרת אבל גם הייתי מופתעת.
(ומה קרה אחר כך?) לא ממש זוכרת, הוא הלך. הכל די מטושטש לי. לא חושבת שנאמר משהו לפני שהוא הלך. כן זוכרת שבדיעבד הוא סיפר לי שהוא היה מאד לחוץ כי הוא בחיים לא אמר לאף אחת שהוא אוהב אותה, ואני לא עניתי, והוא לא ידע אם זה הדדי...
(וזה היה הדדי? ) כן - אהבתי אותו. אבל לא אמרתי כלום. אני די בטוחה שעליתי לחדר וכתבתי ביומן. אני יכולה לחפש את זה...תמיד כתבתי ועיבדתי את הרגשות שלי דרך היומן.
(ומה עוד הרגשת?) הייתי שמחה והייתי מופתעת, כי הייתה לי שנה די חרא. נפרדתי מהחבר הקודם שלי בקיץ הקודם (כמעט שנה קודם) ובמהלך כל השנה ההיא אף בן לא הסתכל עלי כעל אובייקט רומנטי, כולם היו ידידים שלי. הייתי כבר בטוחה שלעולם לא יסתכל עלי בחור בצורה כזאת. ופתאום T.
והמאמן שואל אותי, אם הכל היה אפשרי אז מה היית אומרת או עושה שלא עשית ולא אמרת?
מה באמת?
הייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו גם. הייתי מחבקת אותו. נראה לי שאז עוד לא התנשקנו (מעולם לא התנשקתי עד אז) אבל הייתי מחבקת אותו ומראה לו שאני אוהבת אותו.
(ומה עוד היית עושה או אומרת?)
אני נושמת לתוך התחושה והיא קצת מתפוגגת לי...ופתאום אני חושבת שאם הייתי חיה בבית אחר עם הורים אחרים ויחסים אחרים עם ההורים, הייתי רוצה לרוץ למעלה להעיר את אמא ולספר לה בהתרגשות ש-T אמר לי שהוא אוהב אותי.
ואז מציף אותי עצב - עולות דמעות - ואני מבינה שלא היו לי יחסים כאלה עם אמא, למרות שמאד רציתי, למרות שפעם כשהייתי קטנה כן הייתי רצה לספר לה הכל, אבל ממש הכל בפרטי פרטים. ובמהלך השנים בכל פעם הייתי חוטפת - תגובה או מבט או טון דיבור שפגעו והכאיבו לי, מעולם לא ידעתי למה לצפות. או שאחר כך היא הייתה מצטטת אותי בהקשרים הכי לא קשורים - מזכירה לי את מה שאמרתי כל החיים...פוגעת.....ולמדתי לשתוק. לסנן. לחשוב אלף פעם לפני שאני אומרת משהו וגם אז - מנסחת היטב לפני שזה יוצא.
והמאמן מבקש ממני לשהות בתוך הדמעות ובתוך העצב... ואז הוא שואל מה עוד הייתי עושה או אומרת ל-T שם ליד הדלת כשהוא אמר I LOVE YOU לו הכל היה אפשרי.....ואמפי בת ה-16 שבתוכי לא יכלה לחשוב על שום דבר.....
והמאמן מציע לי בעדינות, האם אני יכולה לומר לו כמה זה מרגש אותי שהוא אמר את זה, כמה זה משמח אותי? האם אני יכולה לתקף לו את מה שהוא אמר, לחשוף בפניו מה קורה לי בפנים? מופלא, לא הייתי חושבת על זה אז וכנראה גם היום זה לא עלה בדעתי.
בטח - זו בדיוק התקשורת שחסרה לי, זה בדיוק מה שהתחלתי לשחרר בשבוע שעבר בעקבות האימון הקודם...גם בטוב - לומר מה אני מרגישה. לחשוף. לסמוך על השני שאני יכולה לומר לי את אשר על לבי בלי לחשוש. כן - זה קשור בחשיפה. גם חשיפה של הרצון שלי, בלי לחשוש שהוא יהיה "על חשבון" הרצון של מישהו אחר. לסמוך על האחר שגם אם זה כן "על חשבונו" כביכול, הוא גדול ויכול להתמודד עם זה, וזו לא האחריות שלי להחליט בשבילו ולהתאים את הרצון שלי תמיד לרצון שלו. וגם - במקרה טוב - לחשוף את הרגשות שלי בלי לחשוש מהתגובה. שוב - לסמוך. קטע קשה אצלי...לסמוך.
והמאמן שואלי אותי אם אני רואה את הקשר - בין מה שהשתחרר, בין פריצת הדרך שהייתה לי השבוע, לבין הזיכרון הזה. וכן - כמובן - זה שחרור נוסף. זו היכולת לבטא את הרצון שלי והרגש שלי בפשטות ובלי חשש לא רק כשקשה אלא גם כשטוב.
תחושת השמחה והפרפרים האלה - מצד אחד ממלאים את הלב אבל מצד שני נועלים את הלסת - אני נאלמת ולא זוכרת לתת תוקף מילולי למה שאני מרגישה. אז היום אני כן מדברת, וכן מתקפת, וכן מביעה את הרגשות שלי - אבל כנראה במצבים בהם נכנס לפעולה המנגנון האוטומטי, הילדה ההיא עדיין נועלת לסתות.
ואני יושבת בפליאה בחדרו של המאמן ומבינה שלמדתי עוד טכניקה - להעמיק ולהעצים את ה"הישג" של פירוק תחושה והמסת דפוס התנהגות אוטומטי...על ידי "פירוק" תחושה נעימה. וכל הזכויות שמורות כמובן לג' המאמן הנהדר שלי 
זה מאוד מעניין מה שאת מספרת כאן, כי מפעם לפעם אני ’מאמנת’ את עצמי, כמו שלימדת אותנו כאן, להשאר בתחושה, לראות מה עולה. ואחת לשתיים אלה תחושות טובות דווקא, לא ידעתי שזה ’מוכרח’ להיות הרעות.
השבמחקטוב לשמוע שטוב לך. (וידעתי שגם אצלך זה מגיל צעיר מאוד, אבל כיף לשמוע פרטים).
וואו. שיטת ההישארות בתחושות, והקשה לתקופה אחרת דרכן. העמקה. נפלא. אבל ההבנה, פריצת הדרך, ההצעות של המאמן, הכל מאוד מרגש ומאוד חשוב בעיני. נפלא. והעיקר לא לפחד כלל. מלהביע, מלתקשר, מלבצע, מלחוש. מלאפשר לעצמנו. לתת לעצמנו דרור.
השבמחקאיזה יופי זה להצליח להתקדם , שומעים את השמחה שלך דרך המילים
השבמחקמקסים, ואת ו - T הנכם זוג נדיר ביותר
השבמחקאנינ מדזהה עם הפחד שלך שדברייך ישמשו נגדך או לא יובנו כהלכה, הצורך להסביר ולהצדיק ולדייק. בשלב מסויים כששמו לי יותר מידי אקדח מול הרקה זה פשוט השתחרר, החלטתי שאני לא שמה על זה יותר, זה קרה פעם אחת עם ההורים ופעם עם בן זוג. בשני המקרים שילמתי מחיר כבד אני חייבת לומר, אבל אין בי חרטה. תחושת האסירה בתוך הראש והפה והגוף שלי לא יכולתי לשאת יותר.
השבמחקלא שההרגל או הצורך לא קיים עדיין, אבל אני משתדלת להוכיח לעצמי שאני יכולה לשחרר והכל בסדר, בכל אופן אני מודעת לזה.
מרתק לקרוא את התהליכים, גם כי זה מרתק נטו, חושף עולם חדש, דרך מחשבה והתייחסות חדשים ומחצין התמודדויות חדשות, אבל גם כי בכל קטע כזה מצטיירת אמפי בחלק נוסף שלה. הבלוג שלך כמו ציור של צייר איטי שמצייר בכל פעם חתיכה זעירה של המודל.
השבמחקאת הולכת ושתחררת ומשילה הגנה אחרי קו ביצורים ו...זה לא מפחיד לפעמים? שנים פיתחת את ההגנות האלה ועכשיו ככה לוותר עליהן ...?
השבמחקאז זהו, שזה לא מוכרח להיות תחושות רעות (אין באמת תחושות רעות - תחושה היא תחושה, רע או קשה או לא נעים זו הפרשנות שאנחנו נותנים לזה) - אבל כיוון שברוב המקרים עולה תחושה קשה, בזה בעיקר תמיד נתקלנו. והמאמן שלי השתמש בדוגמא הזאת כדי להראות מה לעשות אם עולה תחושה טובה. כי למרות שהתחושה היתה טובה, עדיין המנגנון הפעיל אותי. האלם, חוסר האונים - הופעל גם מתוך התחושה הטובה. והפירוק הזה, הפעלת "הילדה הפעילה" - עזר בעצם לבסס את השחרור, לתקף תוקף לחוסן החדש שנולד כאשר המנגנון החל לפנות מקום בגוף. כן - מגיל צעיר מאד....ממש גדלנו וצמחנו יחד.
השבמחקבהחלט הכל חשוב ומרגש מאד. יש משהו מאד מעצים, מאד נותן חוסן - ביכולת לזהות את פריצת הדרך ולהעמיק אותה עוד יותר. סוג של הכנה לרמת הבאה (כי ברור שזה רב שכבתי - ואני אתקל בזה שוב בצורה כלשהי, אולי עדינה יותר אבל אולי מכאיבה יותר)....אז הפירוק הזה גם של התחושה הטובה, מחזקת ומבססת את החירות החדשה הזאת שנולדה. תענוג.
השבמחקשמחה שהצלחתי להעביר את זה. שיתפתי את זה בקבוצת המנטורינג היום - וראיתי שמעבר לתגלית של ה"פטנט" החדש - פירוק של תחושה טובה - הבנות מאד מאד שמחו איתי וזיהו איזה ביטחון חדש אצלי. איזו יכולת לבטא יותר את מה שאני חשה - גם כשאני מתביישת או חוששת קצת. מקווה שזה ימשיך להתבסס ולהתחזק...
השבמחקתודה צופה, תודה גדולה וחיבוק גדול
השבמחקזה הסבר חשוב, שהתגובה (וניטרולה) הם העיקר, ופחות התחושה שטריגרה אותה. תודה.
השבמחקממה שהספקתי להכיר אותך, אי אפשר היה באמת לשבור אותך, להשתיק אותך. וזו סגולה נהדרת, אמרתי לך כבר. הלוואי והיה לי קצת מזה בשנות נעורי וגם בהמשך האמת...נכון שמשלמים על זה מחיר אבל זה עדיף מאשר להשתיק את הרצון שלך...
השבמחקתודה. חיבוק.
השבמחקיפה, אמבטיה - תמיד את מצליחה להביא לי נקודת ראות מקורית ואמיתית לדברים שאני חושפת כאן. כן - זה מפחיד. אבל אני לא סתם משילה את ההגנות, במקומם נבנה חוסן חדש....שום ריק לא נשאר ריק, וברגע שמשתחרר דפוס כלשהו, מייד מתחיל להיבנות משהו חדש - על סמך מי שאני באמת, על סמך מי שאני היום, על סמך מה שאני כבר יודעת על חיי ומה אני רוצה לחיי. אין לי כל רצון להאחז בהגנות שפותחו לצורך השרדותי כלשהו בעבר והיום רק מגבילות אותי ואת החופש שלי לבחור אינסוף אפשרויות חדשות....
השבמחקנכון, התחושה היא שער דרכו ניתן להיכנס לקפסולת הזיכרון, ומה שנעשה בקפסולת הזיכרון - התיאור האונטולוגי תחילה ואז הבאת המבוגר שאני היום להיטיב עם הילדה או הנערה או אפילו האישה הצעירה שהייתי בזיכרון, והפעלת הילד - שיגיד או יעשה מה שאז היה בלתי אפשרי - זה מה שמפרק את הדפוס ומאפשר לתגובות להשתנות, להיות לא אוטומטיות, לפנות מקום לאינסוף אפשרויות חדשות....לחופש
השבמחקאמפי את מקסימה .
השבמחקאת מרגשת אותי בכל פעם מחדש voyager אהובה
השבמחקאני חושבת שזה אמיץ. אני לא בטוחה אם יש בי נכונות לוותר על ההגנות שלי ולהחשף ככה...זה דורש אומץ וביטחון עצמי ושלמות עצמית, תשמעי, את באמת עושה דרך.
השבמחקנכון, כשלוחצים עליי אני הודפת. אבל תראי, יש לי עוד רכיבים באופי שגרמו לי להשתתק שנים ואנשים דרכו עליי. פשוט אני לא נותנת לאחרים להגיד לי מי אני. אולי אני מצתיירת חזקה יותר מהמציאות, או אולי הצדדים האחרים בי פשוט לא עוברים כ"כ בקלות, לא יודעת.
השבמחקוואו, הזדהיתי לגמרי עם הקטע הזה של נעילת הלסתות כדי לא לחלוק דברים עם אמא. גם אצלי יש מצב דומה. אבל אני כבר לא נועלת. חולקת הכל עם הילדים. עם בן הזוג. עם חמותי. עם אחותי. מצאתי לעצמי תחליפים.
השבמחקמקווה שתלמדי לשחרר את הלסתות ולתת לפרפרים למלא אותך :)
תודה אמבטיה. אומץ - אולי יש לי. ביטחון עצמי ? לא כל כך. אבל זה כל הקטע - כי לאמפי האמיתית, עמוק בפנים, יש ביטחון עצמי. אני בטוחה בזה. הוא רק מוסתר מתחת לשכבות על שכבות של מנגנוני הגנה, הרגלים, דפוסים, תבניות מחשבה....אז כן - יש לי עכשיו את האומץ להתבונן בהם כדי למוסס אותם, כדי לזכות בחזרה באני האמיתית, החופשית, הבטוחה בעצמה בלי קשר לנסיבות שמסביב....לא בטוחה שאשיג את זה באמת ולגמרי אבל אשיג חלק...וזה לגמרי שווה לי את המאמץ. כמובן שקשה לעשות את זה לבד וקשה לסמוך על מטפל/מאמן - כרגע יש לי שיטה שאני סומכת עליה ומאמן שאני מאד סומכת עליו. זה באמת נדיר ואני אסירת תודה על כך
השבמחקזה יופי שאת לא נועלת - אצלי זה עדיין לא השתחרר לגמרי, מסתבר, אבל אני עובדת על זה
השבמחקכיון שלא נפגשנו אין לי מושג איך אנשים חווים אותך במציאות.
השבמחקברור לי שגם אם יש לך צדדים שלא מוכנים לההדף בקלות, עדיין אפשר להשתיק אותך ולדרוך עלייך - זה לא סותר
וגם אנשים שהם כביכול מאד אסרטיביים בעצם מפעילים מנגנוני הגנה....
בקיצור - התבוננות עצמית והתקרבות עצמית לצורך השלת ההרגלים ההשרדותיים ומציאת האני האמיתי החופשי שלך - תמיד יכולה לעזור, להיטיב, לשחרר. מומלץ
אני לא חושבת שזה מנגנון הגנה, פשוט אופי.
השבמחקאבל זה בעיקר לא אומר שאי אפשר לפגוע בי. על רוב האנשים זה מאיים והם מנסים, כי זה משום מה משפר את הרגשתם.
אכזבה יכולה לגרום לי להשתתק.
לאנשים קשה להכיל את התחושות שלהם ומגיבים לאיום באופן אוטומטי...ופוגעים באחר. זה לא באמת גורם להם להרגיש טוב יותר, זו אשליה.
השבמחקעצוב שאת משתתקת מאכזבה...אבל מוכר
העיניין הוא שאני די גמישה דווקא עם אנשים, מאוד משתדלת לפחות להיות רגישה לסביבה. אבל אולי דווקא בגלל זה אם אני מתעקשת על משהו שחשוב לי זה מפתיע ומרגיז יותר. אני דווקא חושבת שהרווחתי את הזכות :)
השבמחקזוכרת שאמרת לי לנשום? לפעמים אני מצליחה, במיוחד עוזר לי ללחץ נשימות מאוד עמוקות עם הסרעפת(הלחץ הוא תמיד בבטן, במפגש הצלעות) אבל רוב הזמן אני שוכחת... :) יש לך טריק לזכור לנשום?...
איזה הסבר יפה. ואיך זה מתקדם בצורה ברורה והגיונית כל כך.
השבמחקאוקיי הבנתי. כמוני - את נוחה ומתחשבת וקשובה לצרכי הסובבים אותך, אבל אם יש משהו שהוא ממש ממש חשוב לך את מתעקשת. וזו לגמרי זכותך. השאלה היא (וכאן זה מתקשר לנשימה) - איך את מתעקשת? באיזו הווייה את מתעקשת? את מי הם פוגשים כאשר סוף סוף את עומדת על משהו אחד שחשוב לך אחרי שוויתרת בקלות על דברים אחרים? זה הדבר היחיד שחשוב. ההווייה. האם את רגועה, נינוחה, עניינית, החלטית אבל נעימה? או שאת כועסת? לחוצה מזה שפתאום את מתעקשת על משהו ומהתגובה של אחרים? האם את מתנצלת (בתוכך) שפתאום את לא מוכנה להתחשב? בדקי את עצמך - דרך הנשימה. עצרי לפני שאת פועלת/מדברת/מגיבה - שימי לב לנשימה כמה שניות - ושאלי את עצמי מי את רוצה להיות עכשיו. איזו הווייה מפעילה אותך .....כאשר את רוצה אבל נינוחה, ישירה אבל לא פוגעת, עומדת על שלך אבל בנועם - אחרים מתיישרים מייד בדרך כלל....
השבמחקזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש, והדבר האחרון שהייתי מצפה מהתהליך שהוא יהיה הגיוני - והנה גם זה יכול לקרות
השבמחקאני משתדלת להיות אותה אחת, כלומר כנה.
השבמחקאבל יש לי צורך לאותה הבנה כלפיי מהסובבים אותי שאני מפגינה כלפיהם.
וחסר לי אנשים כאלה בחיי.
אני לא דורשת כלום מאנשים שאני לא רואה כקרובים אבל מהקרובים אליי אני מצפה שיסתכלו לי בעיניים. זה מעל הכל אצלי.
הנשימה זה משהו נפרד, אני סובלת מלחץ ביני לבין עצמי ודווקא אינו קיים כמעט באינטרקציה עם הסביבה.
כנה זו אחלה הווייה, אבל היא תמיד מלווה בעוד הוויות, ובאמת רצוי לעצור ולהתבונן על עצמנו בכל מיני אינטראקציות עם אחרים ולראות מה עוד אנחנו מביאים, מי אנחנו בכל מפגש ומפגש. כאשר מתאמנים לשים לב לזה, מדהים מה אנחנו מגלים על עצמנו. את יכולה להיות כנה אבל גם חוששת. כנה אבל תוקפנית. כמו שאמרת: יש לך ציפיות מאחרים על סמך מה שאת מפגינה כלפיהם. מצפה זו גם סוג של הווייה שלפעמים האחר (בגוף) קולט כמשהו שמעורר התנגדות אוטומטית. את יכולה להיות כנה ונדיבה או כנה וקצרת רוח - אנחנו כל כך לא מתורגלים בלשים לב לנשימה שלנו ולהוויות שלנו שאנחנו לא מבינים איך אחרים תופסים אותנו. זה הגוף שלהם מגיב לגוף שלנו ושלנו מגיב לשלהם עוד לפני שאנחנו מתרגמים את זה לרגשות ומחשבות. וגם כשאת בלחץ בינך לבין עצמך זה משודר איכשהו החוצה, בלי שתרצי. בשלב ראשון לפני הכל נסי לשים לב לדברים האלה - ובעיקר לשינויים בנשימה.
השבמחקאני לא בטוחה אם זה התפרש נכון - כנה כלומר כמו שאני תמיד איתם, באוירה טובה. אני משתדלת לגשת לאנשים בגישה חיובית, תמיד נותנת להם קרדיט בלי לדרוש הוכחות(הם יכולים כמובן לשנות את דעתי בהמשך אבל קודם כל יש להם הזדמנות איתי) וגם הגמישות והסבלנות זה לא משהו מעושה אלא נובע מעיניין אמיתי, אני רוצה לראות ולהכיר את הפנים האמיתיות של האדם, שיחוש איתי בנוח להיות עצמו, אבל אני רוצה הדדיות כי אי אפשר לתת ולתת ולתת לנצח בלי שזה מרוקן, אני צריכה לחוש רצון טוב מהצד השני להכיל ולפחות לנסות להבין אותי ולהיות קשוב אליי בלי להטיל עליי קביעות מעולמו או לדרוש ממני להתאים את עצמי אליו.
השבמחקהלחץ ממש מופרד, אני גם בוחרת להיות איתו לבד ולהתמודד לבד כי אין לי אנרגיות באותו רגע להתמודד עם העולם וגם כי יש לי ספק אם אני יכולה לבטא או להסביר את עצמי.
I LOVE YOU ALSO!
השבמחקהפוסט הזה כל כך מרחיב לב, כל כך מרגש שבא לי לחבק אותך!
הסיפור הזה שלך, שבא מהלב, ומדבר על העצב, השמחה, השיתוף והקירבה הריגשית נכנס ישירות אל הלב.
ממיע כמעט אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי וזה מאוד חסר לי. גם אצלו הלסתות חשוקות, ואני עדיין לא יודעת, אחרי 16 שנים ביחד מה סגר לו את המילים וכלא אותם בפנים. (את כל כך מרגישה לי מקום בטוח שהנה אמרתי את זה :-)). אף פעם לא חשבתי עליו ככה, שהמילים לא יוצאות לו מהפה כי משהו עוצר אותן. אני חושבת שזה נכון. עכשיו הוא מדבר המון על לשבור את המחסומים שעוצרים אותו, מול אנשים אחרים. הוא מרגיש שהוא יודע ורוצה לעשות כל כך הרבה ולא מעז. מכירה את זה מעט מאוד מעצמי. בדרך כלל אני עושה ואומרת מה שאני מרגישה וחושבת ואם לא, מבינה ומקבלת את הסיבות שלא...
איזה תהליך מקסים את עוברת יקירתי. גאה בך מאוד.
תודה אהובה, הרחבת לי את הלב בחזרה. אמרתי לך כבר איך התגובות שלך מרגשות אותי.
השבמחקתודה.
לא הזכרתי את זה בפוסט כי זה לא היה רלוונטי אבל T אמר לי שהוא אוהב אותי בערך פעמיים (אולי טיפה יותר). אז - כמו שמופיע בפוסט - וביום הולדתי ה-50 , מול ששים בני משפחתנו וחברינו הטובים ביותר. בנאום שלו הוא צחק על עצמו שאני תמיד אומרת לו שאני אוהבת והוא "מהנהן כמו אידיוט". ואז הוא אמר אני אוהבת אותך, אני לא יכול בלעדייך...לא זוכרת רגע מה אבל לא היתה עין יבשה בכל הקהל. זה אמור להספיק לי ל-50 השנים הבאות
הוא אמר אני אוהב אותך כמובן , לא אוהבת : שגיאת דפוס
השבמחקברור לי למה כתבת אוהבת, כי זה כל כך טבעי לך. :-)
השבמחקנפלא בעיני שהמשכת להגיד לו שאת אוהבת אותו למרות שהוא רק הנהן כמו אידיוט. אני הפסקתי באיזה שהוא שלב. אתמול סיפרתי לו על הפוסט שלך ואמרתי לו שאני רוצה שהוא יגיד לי, וזה עבר בשלום! כלומר, לא כעסתי או דרשתי, פשוט סיפרתי לו על מה שכתבת ואמרתי לו שאני מבינה שהלסתות שלו חשוקות ואני אשמח אם יפתחו אלי. :-) הוא אמר שהוא מסוגל להגיד את הדברים האלו אבל הוא חייב להרגיש בטוח ושאני צריכה להיות עדינה אליו ולא לצעוק עליו. אמרתי לו שאני רק עדינה אליו ואף פעם לא צועקת עליו ואז שנינו צחקנו והתחבקנו.
אני מרגישה שעובר עלינו שינוי לטובה. לאט לאט, אבל אני מרגישה משהו עמוק משתחרר גם אצלנו. מאוד מעורר השראה לקרוא על המסע שלך.
אני המשכתי להגיד גם כי אני כזאת, אבל גם כי קיבלתי כל הזמן אהבה ממנו בפועל. זה שהוא לא אמר את המלים - היו תקופות שזה הרגיז או עצבן או פגע - כבר לא זוכרת. אבל מעולם, מעולם לא היה לי ספק שהוא אוהב אותי. בהחלט היה לי הרבה מה לומר על איך שהוא התנהל, על סידרי העדיפויות שלו: על זה שהוא נסחף בעבודה ושכח להשקיע זמן ואנרגיה בחיי המשפחה - אבל תמיד הבנתי שאצלו בראש הוא עושה את זה גם עבורנו. גם ובמיוחד עבור עצמו כמובן - אבל גם עבורנו. עבורי. וכאשר זה השתנה והוא התחיל להשקיע יותר, הרבה יותר, בי ובילדים - כבר פחות עניין אותי אם הוא אומר או לא. זה הפך להיות קצת בדיחה ביננו.
השבמחקריגשת אותי מאד ששיתפת את ממיע במה שכתבתי בפוסט. שמחה שהזוגיות שלכם מתפתחת לכיוונים טובים ומיטיבים.
כולנו יודעים שהורים שורטים ילדים, אנחנו יודעים כמובן איך ההורים שלנו "שרטו" אותנו, ואנחנו מקווים שמהנסיון הזה ידענו להשמר עם ילדינו שלנו. ובכל זאת בכל פעם שאני קוראת או שומעת או חושבת על סיפורים שכאלה, אצלי או אצל אחרים, אני מנסה לבדוק את עצמי מול ילדי, נורא מפחיד איזו השפעה יש לטעויות כאלה, או פשוט לכשלים שנטבעו בהורינו בעקבות הוריהם ובנו בעקבות הורנו, וכן.. לעצרי כפי הנראה גם בילדנו בעקבותינו...
השבמחקכיוון שכולנו בני אדם, ברור שגם אנחנו עשינו (ועושים) טעויות ש"שורטות" את ילדינו (את נכדנו) והם בתורם "שורטים" את ילדיהם...אבל: וזה אבל גדול. ככל שאנחנו מודעים יותר, ככל שאנחנו לומדים להתנהל מתוך נינוחות וחופש פנימי, ומנטרלים את הדפוסים האוטומטיים שפיתחנו לצרכי הישרדות מול הורינו ומול העולם בכלל (לא תמיד זה ההורים - ראי את הפוסט המעולה של "כמו מניפה") - כך אנחנו בעצם שוברים את מעגל הקסמים הזה. ויש לרחוש גם מידה של סלחנות כלפי הורינו, שבחלק גדול מהמקרים לא היו מודעים כלל לכך שזה מה שהם עושים. גם הם הגיבו אוטומטית. אנחנו אחראים על עצמנו, על המרחב שלנו, על ההתנהלות שלנו מול ילדינו, מול בני זוגנו, מול חברינו והורינו גם ועמיתנו ומנהלנו...וככל שאנחנו "מתנקים" ממנגנונים אוטומטיים ומפתחים יותר חופש ונינוחות פנימית, יש לזה אפקט "אדוותי" וזה משפיע גם עליהם....
השבמחק