האצבעות דואבות, הצוואר תפוס - והלב מתרונן ושר 
כבר שעתיים שאני יושבת כאן ומנגנת על הגיטרה את השירים שלי,
אחרי שכבר שבועיים אני מעלה על מסמך word את כל המילים והאקורדים מבין הדפים המצהיבים הישנים בקלסר החום והמרופט בו צברתי במהלך השנים את כל שירי.
שלושים ושבעה שירים - וחוץ מאחד או שניים יש לי אקורדים לכולם, זוכרת אותם וזוכרת את המנגינה שלהם.
תחושה מופלאה של יצירה - זה שלי. אני כתבתי. אני הרגשתי ושפכתי על הנייר.
אני הלחנתי להם מנגינה. אני מנגנת. אני שרה.
וחלקם לא רעים בכלל. נכון פה ושם אילצתי איזה חרוז, ונכון - ברובם אין הרבה גיוון של סולמות ואקורדים. אבל מה? הם די יפים.
הקול חלוד והאצבעות מחוסרות תרגול (וכבר שנים מחוסרות אותן שכבות עור עבות שפיתחתי בזמנו בעיקר בזכות הנגינה בצ'לו אבל גם בזכות הגיטרה).
אבל אני מאושרת.
גיליתי אותם מחדש, גיליתי את עצמי מחדש.
את האהבות, את האכזבות, את הטיולים על שפת הים, את הגעגועים - אותי.
שירים שלי....חזרתם אלי 
כל שנשאר לך זה להמשיך ולהתאמן בשירת השירים ולבסוף לבקש שיצלמו אותך מנגנת ושרה, להעלות ליוטיוב ולתת לנו קישור..
השבמחקאיזה יופי!
השבמחקאיזה כיף לך
השבמחקנשמע כמו הנאה צרופה
השבמחקאין הרבה אנשים שמגלים את עצמם מחדש
שנהנים מדברים שהם עשו בעבר
רוב האנשים משאירים את העבר - בעבר
בעיקרון גם אני משאירה את העבר בעבר.
השבמחקאבל שיר זה קצת כמו ילד....
לצלם אותי מנגנת ושרה? לא נראה לי.....
השבמחקאבל בהחלט אמשיך להתאמן
לגמרי
השבמחקלי זה דווקא נראה מאוד טרביאלי להקליט ולהעלות ליוטיוב
השבמחקהמשך יומקסים לך אמפי
הנה אני חוזרת על התגובה מהפעם הקודמת: פה זה ברור לי, שהאימון שלך בנושא מלכת הכיתה נשא פרי, ואיזה פרי מתוק :)
השבמחקזה אדיר. איזה כיף זה קול ויצירה משלך!
השבמחקוואו כמו נחל שמפשיר באביב
השבמחקיפה מאוד. זכרונות כאלו עושים טוב.
השבמחקתשמעי, תשמעי!!
השבמחקאת נהדרת!
כמה כיף לשמוע
ברוכים השבים :)
השבמחקטריוויאלי לגמרי: למי שמוכנה להיחשף
השבמחקתודה רון, שיהיה גם לך יום מקסים
בהחלט אדיר צ., תודה רבה
השבמחקושוב - את לגמרי צודקת
השבמחקמדהים איך כמה שכבות שהוסרו, דפוסים, אמונות, הרגלים, מנגנוני הגנה - עושים כזה הבדל ב-well being .....
איך המאמן שלי אמר לי : אני ממש דוגמנית של שיטת סאטיה
אהבתי את הדימוי, אמבטיה
השבמחקיש לי אפילו שיר אחד כזה (על אביב שמפציע מתוך החורף הקודר....)
האמת שיש הרבה מתיקות teenager-ית בחלק מהשירים, אבל זה ממש לא משנה. הם שלי ואני נהנית מהם....
לגמרי
השבמחקתודה רבה רבה רבה קורדליה
השבמחקחיבוק
זה כיף להיזכר מתי ובאיזה הקשר נכתב כל שיר...
השבמחקאבל הכיף הגדול הוא שזו יצירה שלי
כמו מישהו שצייר ציור, או בנה פסל, או עיצב בגד - יש משהו שמחמם את לבי עם כל שיר....כאילו הם כולם ילדים שלי
למדת לנגן בצ’לו?
השבמחקכל פעם מתגלה עליך עובדה חדשה ומדהימה. טוב שחזרת לנגן ולשיר.
וואו! מדהים!
השבמחקהלב מתרונן איתך גם פה, השמחה עוברת את המסך ונוגעת ממש בלב, מורחת חיוך על הפנים.
השבמחקאיזה כייף!
שירים הם לפעמים געגועים ל...
השבמחקמבין השורות חשים את האושר שלך
נפלא!
מקסים, אמפי!
השבמחקגם בפוסט הקודם לא התכוונתי להמטיר על המצעד שלך (כמו הביטוי שאת מכירה, כמובן, באנגלית) אלא לקחתי את מה שסיפרת למחוזות אחרים... כמו שכתבת, שלי כנראה.
השלב הבא המתבקש (נראה לי) זה שיר חדש...
לגמרי כיף גדול
השבמחקכן, נראה לי שכבר הזכרתי את זה פעם. לזכותם של הורי ייאמר שהם באמת נתנו לנו חינוך מוזיקלי ותרבותי מגיל אפס. ניגנתי במלודיקה כבר בגן, למדתי שנתיים חלילית בחוגים לילדים באקדמיה למוסיקה בירושלים ובמקביל למדתי מחול מודרני - גם שם, אצל חסיה לוין. אחרי כן למדתי פסנתר אבל לא היה לנו פסנתר (או מקום לפסנתר) בבית, תירגלתי אצל שכנים, ובמלחמת ששת הימים המורה שלי (שהיה עולה חדש מארה"ב או אנגליה) ברח מהארץ אז זה נפסק. כשנסענו לארה"ב התחלתי <a target=_blank href="http://www.nytimes.com/1995/12/28/nyregion/gretchen-geber-cello-instructor-81.html">שיעורים פרטיים בצ’לו, והמשכתי גם בארץ, השתתפתי בתזמורות נוער - סה"כ נגנתי בצ’לו 7 שנים - והפסקתי בבת אחת כחלק ממרד כולל נגד הורי, בגיל ההתבגרות. אחי למד גיטרה מגיל 5 ועד הצבא והיה ממש וירטואוז, ואני לימדתי את עצמי לנגן (בעיקר אקורדים, בשביל החבר’ה מסביב למדורה).
השבמחקשמחה שהשימחה שלי עוברת מסך ונוגעת....
השבמחקתמיד אני מספרת לעצמי שאני כותבת בעיקר בשביל עצמי, לתעד את הרגשות, את התהליכים שאני עוברת
אבל עם תגובות כאלה אני מבינה כמה שהיחסים האלה הוירטואליים שנוצרו כאן בבלוגיה הם חלק בלתי נפרד מהעניין
תודה פועה
עכשיו הזכרת לי את הערבים הארוכים עם הגיטרה בטיולים, בקומזיצים, בפעולות של התנועה, במפגשים של החבר’ה .....רוב הזמן כמובן ששרנו שירי ארץ ישראל וניגנתי....
השבמחקהיתה לי אז "גיטרה לטיולים" - כבר שרוטה וחבוטה אבל נאמנה....
תודה נ*גה, חיבוק
חחחח להמטיר על המצעד, ענק
השבמחקיקירה מייד הבנתי שהבאת משהו שלך - וכאבתי את כאבך - אבל בסוף גם חשתי אופטימיות זהירה....
כל פוסט הוא טריגר - ואני מאד שמחה שכתבת מייד את אשר על ליבך בלי לסנן ובלי לצנזר. תמשיכי ככה
לגבי שיר חדש - זה כבר סיפור אחר. מבחינתי עצם העובדה שהצלחתי בשלוש השנים האחרונות לכתוב בלוג - אחרי שנים של אלם ומבקר פנים רודני - זה כבר הישג. לכתוב שיר (וגם לחן) זה אולי השלב הבא אבל הוא עדיין לא נראה באופק
האמת היא שלא תמיד, אבל זה שאת חווה את זה מזכיר שאם עובדים על זה, היכולת הזאת חוזרת.
השבמחקתודה על זה שאת חולקת את זה איתנו ומשפיעה עלינו מההתחדשות שלך.
השבמחקהמסע שלך מקסים ומעורר השראה, במיוחד לאור מה שכתבת בתגובה מעלי, שהתקופה הזאת באה אחרי תקופה לגמרי אחרת.
תמיד אפשר לפרוח מחדש ולהסתכל אחורה ולחייך. ולחבק את עצמך של פעם ולראות את היופי והטוב שהיה תמיד, ולסלוח על חוסר המושלמות ופשוט להנות מהשירים ומהיצירה שבאה ממך.
הכאב בקצות האצבעות ! זה כאילו הגיטרה מענישה אותך שלא התאמנת מספיק :).
השבמחקמה עם הצ’לו, את יכולה לנגן היום את חושבת? אחד הכלים האהובים עליי.
אוי איזה כייף. אני זוכרת לפני הרבה הרבה שנים , בהתקף של זעם כלשהו קרעתי את כל השירים שאי פעם כתבתי.
השבמחקהיום, חוץ משנים שצרובים לי בזכרון, לא נשאר כלום. וזה מאוד עצוב לי.
אוי, פגשתי מישהו שהיה איתנו בצבא... תיכף אשלח לך וואטסאפ.
איזו שמחה. מעולה!
השבמחקתודה אמא’לה. תודה שאת כאן, איתי, עם כל מה שעובר עלייך, זה לא מובן מאליו.
השבמחקונכון - היו תקופות פחות טובות אבל בעיקר היו תקופות שבהן גם אם היה לי טוב - לא היו לי תמיד כלים לבטא את זה, או ממש לחיות את זה
אני חושבת שכאן שמתי אצבע על הנקודה - לא תמיד ידעתי לחיות את הרגע, למצות אותו, ליהנות ממנו עד הסוף. הרבה מאד מצאתי עצמי צופה ברגעים מהצד. זה משהו חדש, יחסית - ואני מודה יום יום על שאני לומדת לעשות את זה. וגם לבטא כאן את מה שאני חשה. ותגובות כמו שלך - הן חלק ממה שעוזר לי, מאשפר לי. אז שוב - תודה שאת כאן.
נכון, לא תמיד. וגם זו לא המטרה. אם קשה להביט אחורה ואם זה לא משרת מטרה כלשהי - אין זו מטרה בפני עצמה. המטרה היא להרגיש כל כך נינוחה ושלווה ו"חיה ברגע" שמגיע החיוך, מעצמו.
השבמחקואני יודעת שעוד יהיו תקופות קשות, או לא נעימות - זה חלק מהחיים. וגם אותן ארצה לחיות ולחוש. לעבור את הקשה - להסכים לחיות אותו - כי רק דרכו ניתן להגיע לצד השני.....
חחח איזה עונש
השבמחקאני בהחלט עדיין יכולה לנגן בצ’לו, למרות שלחזור אליו זה הרבה יותר קשה והצליל רחוק מלהיות זך וצלול עד שאני לא מתאמנת לפחות שבועיים רצוף. לקראת יום הולדתה ה-70 של אמא שלי הכנתי קטע של באך - לקחתי כמה שיעורים עם מורה לצ’לו ולמרות שלא היה מושלם, היה סבבה והורי כמובן התרגשו נורא. תכננתי לחזור גם לזה (כשעזבתי את העבודה) וכרגע אני סתם תקועה כי אני לא מצליחה לכוון אותו. דבילי, לא? נראה לי שאסנג’ר את אבא של כלתי בביקור הבא שלהם כאן, הוא מורה לכינור (וגבר!) ובטוח יצליח לעזור לי לכוון....
הצ’לו באמת כלי מיוחד. יודע לצחוק ולבכות, לשיר ולצייר ציור...היה לי קשה לנגן בו כי יש לי יד קטנטונת וזו לא באמת היתה בחירה נכונה, אובייקטיבית, עבורי - אבל הייתי טובה, ולולא זה הפך לקטע מול הורי - אולי הייתי ממשיכה עם זה. איזה נזקים יכול ה"דווקא" לחולל בחיינו!
אכן אושר גדול
השבמחקתודה
איזה באסה! גם לי היה התקף כזה בגיל העשר’ה, זרקתי סיפורים שכתבתי (אוף!) ומכתבים מכל מיני חברים וחברות. אידיוטי לגמרי. למזלי לא את השירים, והאמת שאת רובם כתבתי אחרי זה.....
השבמחקעדיין ממתינה לווטסאפ שלך
מאפשר! אוף השגיאות האלה
השבמחקבקשר אלי - התגובות שלכם נתנו לי פרופורציה ועוזרות לי לכוון את עצמי מחדש, ואולי מעז יצא מתוק ואני אשתחרר ממחסומים מחשבתיים וריגשיים בזכות האתגר שעומד בפני. קשיים סודקים את חומות ההרגל ומאלצים אותנו לשנות את התגובות האוטומטיות כדי להמשיך וללכת. אני חושבת שאין כמוך להבין את זה.
השבמחקשמחה מאוד להיות כאן איתך, לומדת הרבה מאוד מהמסע שלך. לחיות את הרגע היה לי הרבה יותר קל כשהייתי יותר צעירה. זה משהו שנחלש אצלי עם השנים והדאגות והאחריות. אני רוצה ללמוד אותו מחדש, כי למעשה אנחנו יכולים לחיות רק את הרגע הזה, כל השאר כבר עבר וכבר לא בידיים שלנו, או עוד לא קרה ואין לנו דרך לדעת אם יקרה.
שמחה שאנו, קוראייך, עוזרים במשהו. מאד קשה כשנתקלים במשהו כזה - שעד היום חשבנו עליו X, התייחסנו אליו Y ובסך הכל לא היה קשור אלינו....אבל ברגע שמפנימים - עושים סוויץ’ בראש - ההרגלים הישנים כבר לא רלוונטיים, ומפנים מקום להתייחסות חדשה
השבמחקסומכת עלייך (ועליה) שתדעי איך להיות ומה לעשות. בעיקר - מי להיות עבורה.
מאד נכון מה שכתבת על האתמול הלא רלוונטי והמחר הלא ידוע. קשה יותר לחיות את זה ביום יום.....
אני ממליצה לך לקנות טיוּנר, מאוד שימושי לכלי מיתר שצריך לכוון בלי סוף, כך הכיוון לא יהוה יותר בעיה. זה נהדר בעיני שבכל זאת לא זנחת אותו לגמרי, איזה קטע של באך בחרת??
השבמחקאני כל חיי מנסה להיגמל המדווקא ומלהיות צודקת(כלומר לפעמים עדיף לוותר, במקום להענש על היותך צודק, אולי...), האתגר של חיי מול עצמי.
לגבי באך - יש לי כמה יצירות של באך בין חוברות התווים שלי, לא זוכרת איזו מהן בחרתי. הוא המלחין האהוב עלי - וכמובן הכי קשה לניגון.
השבמחקאני התגברתי על ה"דווקא" כבר בסוף שנות העשר’ה של חיי...זה לא משרת אף אחד. אבל כל ילדותי הייתי כל כך תחת המשמעת של ההורים, שכנראה המרד של גיל 16 התבקש. הוא פרץ כאשר הם אסרו עלי להיפגש עם T...
לגבי באך - יש לי כמה יצירות של באך בין חוברות התווים שלי, לא זוכרת איזו מהן בחרתי. הוא המלחין האהוב עלי - וכמובן הכי קשה לניגון. אני התגברתי על ה"דווקא" כבר בסוף שנות העשר’ה של חיי...זה לא משרת אף אחד. אבל כל ילדותי הייתי כל כך תחת המשמעת של ההורים, שכנראה המרד של גיל 16 התבקש. הוא פרץ כאשר הם אסרו עלי להיפגש עם T...
טיונר? או שאני לא הבנתי או שלא הסברתי את עצמי כראוי. אני יודעת לכוון את הצ’לו כמובן (והאמת שיש לי אפליקציות טיונר גם לצ’לו וגם לגיטרה) - אבל כיון שהצ’לו היה ללא שימוש כמה שנים, קשה פיסית לגרום לפיניםלהישאר במקום. הם מחליקים לי. כלתי הציעה למרוח שרף מהסוג שאיתו משפשפים את הקשת כדי לקבל חיכוך וצליל טוב יותר. האמת מזמן לא ניסיתי....
השבמחקהמשך
טיונר? או שאני לא הבנתי או שלא הסברתי את עצמי כראוי. אני יודעת לכוון את הצ’לו כמובן (והאמת שיש לי אפליקציות טיונר גם לצ’לו וגם לגיטרה) - אבל כיון שהצ’לו היה ללא שימוש כמה שנים, קשה פיסית לגרום לפיניםלהישאר במקום. הם מחליקים לי. כלתי הציעה למרוח שרף מהסוג שאיתו משפשפים את הקשת כדי לקבל חיכוך וצליל טוב יותר. האמת מזמן לא ניסיתי....המשך
אני לא הבנתי אותך נכון, חשבתי שבגלל שלא ניגנת מזמן את לא מצליחה לדייק בכיוון. אני לא מבינה בתחזוקת צ’לו אבל מקסימום בטח אפשר להחליף מפתחות, אולי זו סתם שחיקה... באך גם אחד האהובים עליי, חבל שאת לא זוכרת, ממש מסקרן אותי מה אנשים אוהבים לשמוע/לנגן :)
השבמחקגם אצלי הדווקא מזמן בשליטה אבל זה דרש הרבה ריסון עצמי(אני תמיד אומרת שאני נורא רגועה...עד שמרגיזים אותי באמת חח) וגם כיום מסוגלת לנשוך אם אני במצברוח משועשע, אבל זה לגמרי מבחירה ובהומור.
ויתור על הצדק שלי באיזה עיניין לעומת זאת, גם אם זה עלול לעלות לי בעריפת ראש אני לא אעמוד בפיתוי. אני לא יודעת לשקר(מוסרית לא מסוגלת, לפחות לא בדברים החשובים) לכן אולי כאן דווקא איפוק שקט, או במילים פשוטות אדישות זו דרכי.
למה בעצם אסרו עלייך להיפגש עם T?...
השבמחקאין לי אייפון אבל מגניב לגלות שיש אפליקציות. אני אובססיבית, גם אחרי שאני מכוונת אני חייבת לבדוק עם הטיונר שהכל 100%. ואז מתלהבת כמו מפגרת שכן (יוּפייי! לא ורבלי שכזה :))
השבמחקעכשיו ממש עשית לי חשק לנגן שוב גם בצ’לו - כמו ש"מלכת הכיתה" עשתה לי חשק לנגן בגיטרה
השבמחקמאד שמחה לשמוע שאינך מוותרת על הצדק שלך, זה מאד מסתדר לי עם התמונה שמצטיירת לי ממך בין השורות. וכמובן שאיפוק שקט ואדישות זה לא ממש אותו הדבר
לא כתבתי על זה כאן? נדמה לי שזה עלה באחד האימונים. אנסה למצוא את זה. T גדול ממני בשנה וחצי (שנתיים מעלי בבית הספר) והוא כזה שקט וביישן ומנומס ו...רומני - בטוח הוא מסתיר משהו. בטוח הוא מנסה לנצל אותי (אמא שלי בטוחה שכל העולם רוצה רק לנצל אותנו, את כולנו)....והיא ראתה שאני מתאהבת ונבהלה מזה. היה סיפור - חבל לך על הזמן.
השבמחקאין לי אייפון - יש לי אנדרויד. לקח זמן עד שהסכמתי לעבור לסמארטפון, אבל בהחלט יש לזה כמה יתרונות. אחד מהם הוא שיש כנראה אפליקציה לכל דבר. גם לכיוון של כלי נגינה.
השבמחקמצאתי את הפוסט שכתבתי על זה
השבמחקזה טוב! :)
השבמחקקשה לי להסביר אבל אצלי זה עובד סימולטנית, כלומר אם אני מצליחה להתגבר על המשוכה הראשונה ולשכנע את עצמי שזה לא שוה את זה(בעיקר את הזמן והכוחות שלי) אני פשוט מאבדת עיניין.
אצלי זה לא עקרוני, אני פשוט לא חשה צורך בו וזה גם מרגיש לי פולשני(גם שההתעסקות בנט פולשת לזמן שנועד לדברים אחרים וגם הקלות שבה אפשר לפלוש לפרטיות שלי דרכו).
השבמחקהגבתי לך שם.
השבמחקאיזו התרגשות. איזה יופי!!!!
השבמחקמדהים. היום אולי יהיה לי זמן לבד עם הבן ואשיר לו חלק מהם
השבמחק