דפוסי אכילה.....
שמתי לב, שבמהלך הניתוח של T וביום השחרור (ןלמחרת) שלו מבית החולים, כמעט שלא אכלתי.
הייתי בסדר דווקא כי הכנתי לי אוכל בתיק, ואכלתי אותו שם כשהמתנתי....אבל זה היה רק כי צריך
וכדי לא להיות כל כך רעבה פתאום שארד לקניון ואטרוף משהו באחד מבתי הקפה....
אבל אז שמתי לב, שכאשר חזרנו מהמיון, אחרי ש-T פיתח תגובה אלרגית למשככי הכאבים וכמעט נחנק למוות....לא יכלתי לסתום את הפה.
ולא במשך יום או יומיים....
זה נמשך כחמישה ימים.
כל הזמן הרגשתי צורך לאכול.
ובעיקר מתוקים.
ואפילו אם אכלתי כבר, ואז הכנתי ל-T אוכל - אכלתי שוב איתו.
ושעה אחרי האוכל פתאום רציתי שוקולד (מריר אומנם אבל בכל זאת....)
ואפילו אם לקחת רק פרוסה של גבינת עיזים - מרחתי עליה ריבה (קטע ארגנטינאי) ...
באימון השבוע סיפרתי את כל זה למאמן שלי כמובן, כי אני מכירה את התופעה הזאת אבל לא באמת מבינה את המנגנון המפעיל אותה.
הוא שאל אותי כמובן מה התחושה הפיסית. והבנתי שזה לא רעב. זה חשק. זה צורך. זה חור בחלק העליון של הבטן שצריך למלא.
ותוך כדי תיאור התחושה נהייה לי חם והייתי צריכה להוריד את הפליס שלבשתי.
והוא שאל איזה זיכרון עולה, ולא ממש עלה זיכרון. כלומר - עלו זכרונות של מצבים דומים...אני כבר מבוגרת, ילדיי בוגרים - אחת בהודו, אחד בצבא...T בעבודה (באותן שנים הוא היה כל הזמן כמעט בעבודה)....ואני בסלון מול הטלוויזיה או עם ספר....וקופסא של ממרחית של עלית או משהו כזה בידי, ואני אוכלת ישר מהקופסא, עם כפית, וכל ביס מתוק ממלא קצת את החור הזה שדורש מילוי....ואחרי כל ביס אני מחכה לראות האם זה מספיק להיום.
האם הצורך נרגע.
אז למה זה קשור? לבדידות? לדאגה?
ואז התחלתי לדבר על זה שלא הייתי אמא דאגנית. לא הייתי חרדתית. שחררתי.
לא מנעתי מהילדים ללכת לבד גם בגיל צעיר....לא דרשתי שיתקשרו כל הזמן לדווח היכן הם ומתי הם חוזרים, אלא אם עומד לחול שינוי במה שתוכנן מראש. לא היו ניידים חלק גדול מהזמן, נדמה לי שקנינו להם ניידים רק בגיל העשר'ה, ולפני כן היה טלקארט ולפני כן שיחות גוביינא מטלפונים ציבוריים...
בתקופות הפיגועים הגדולים באוטובוסים הם המשיכו לנסוע לחוגים ולפעילויות...לא הלחצתי אותם ולא סגרתי אותם בבית. כשבתי יצאה לטיולים של התנועה או בית הספר לא שמעתי ממנה עד שחזרה.
וגם אני עצמי - הייתי נוסעת בלילות לעבודה כאשר הזעיקו אותי עם תקלות (בתקופות שלא היה עדיין חיבור אינטרנט לעבודה מהבית)...בתקופה ש-T פתח את המסעדה הראשונה שלו ומילצרתי עבורו הייתי חוזרת לבד הביתה ב-1:00-2:00 בלילה....
ואז נזכרתי מתי הפסקתי לפחד. כתבתי על זה כאן ותיארתי את התקופה ההיא של רעידת האדמה בגיל 12 בפני המאמן שלי.
מעולם לא היה לי ברור איך דווקא אז ואיך בכלל - הפסקתי לפחד. והבנתי שלא באמת הפסקתי לפחד, פשוט כיסיתי את זה. היטב.
מעצמי. ומהעולם. הייתי מאד משכנעת. מנגנון הגנה נולד, חוזקה נולדה - אני לא מפחדת מכלום ומאף אחד. אין עוד חוסר אונים מול מה עלול לקרות ומה עלולים לעשות לי. וכשבכל זאת הגוף נכנס לסטרס - אני אוכלת. בעיקר מתוק.
ובשנתיים האחרונות (מאז "נקודת מפנה" ומאז שאני מסכימה להתבונן פנימה יותר) אני מבינה שהפחד קיים שם עמוק בפנים.
היו תקופות שכעס כיסה עליו. בכל התקופות האוכל מרגיע אותו.
והתחלנו, המאמן שלי ואני, למצוא הקשרים בין מה שקרה בשבוע האחרון לבין אותה תקופה של רעידת האדמה, בגיל 12.
בשניהם היה מדובר בפחד מוות. אז - המוות שלי, של המשפחה שלי. עכשיו - של T.
בשניהם היה חוסר אונים מאד גדול - ובשניהם תיפקדתי כמיטב יכולתי. אז - על ידי מילוי הוראות החירום, עמידה מתחת למשקוף או יציאה מהבית.
עכשיו - על ידי הזעקת מד"א מיידית וקבלת טיפול חירום מציל חיים.
ובשניהם "המקום הבטוח" שלי היה הסלון. אז ישנתי בסלון, לבושה לגמרי, ערוכה לזנק במקרה של הרעידה הבאה. לבד.
מאז ועד היום - כאשר אני אוכלת, זה בסלון. לבד.
והמאמן שאל אותי מה הייתי אומרת היום, אני הבוגרת, לילדה בת ה-12 שהייתי, מה היא היתה צריכה לשמוע.
ונהיה לי עצוב באותו רגע כי באמת אין מה לעשות נגד רעידת אדמה, והסכנה אמיתית, ואין לי שום דרך למנוע אסון או באמת להגן עליה.
ונזכרתי בילדות של בתי, שגם היא פחדה כל הזמן. וגם הפחדים שלה היו מדברים לגמרי מציאותיים - מחבלים, אנסים, פורצים...
וגם אותה היה לי קשה להרגיע, כי לא יכולתי לומר לה שדברים כאלה לא קורים, ושתמיד אוכל להגן עליה מפניהם...
והבנתי שכל שיכולתי לומר לאמפי הקטנה הוא שאני רואה אותה, שאני רואה שהיא פוחדת, ואני מבינה שהיא פוחדת, וגם אני בעצם פוחדת כי זה מפחיד. מאד. והסכנה אמיתית. ואין באמת מה לעשות, אבל אני כאן איתה, אם היא רוצה. היא לא לבד. אנחנו יכולות לפחד ביחד.
העיקר לא להתעלם מהפחד, לתת לו תוקף - להסכים לחוש אותו.
זה לא פתר שום דבר, כמובן, אבל זה קירב אותי קצת לעצמי. למי שאני, למי שהייתי, למה שמנהל אותי.
וזו כל המטרה באימון הזה.
ואולי זה גם קרב אותי קצת לפוגג את המנגנון הזה....של האוכל כהרגעה, של המתוק כניחום.
אבל ברור לי שישנן עוד שכבות רבות למנגנון הזה...והדרך עוד ארוכה.
כרגיל, ישר במרכז הבטן...
השבמחקאני יודעת שאת היית ילדונת רזה, אבל אני תמיד הייתי דווקא ’שמיימונת’, כמו שסבתא שלי היתה אומרת, אמנם בחיבה רבה. כשאני מביטה בתמונות שלי אני לא מבינה למה הרגשתי ככה, אבל עובדה. זה תמיד היה שם.
אחותי אומרת שמתוק קשור ישירות לרגש. ולתאווה למתוק (המילה באנגלית craving מבטאת את זה הרבה יותר טוב, אני לא בטוחה שתאווה זה בדיוק אותו דבר) יש גם פן פיזיולוגי, משהו עם סרטונין, מן הסתם הקנקן ידע להסביר טוב ממני. בכל מקרה, היחס שלנו לאוכל הוא סימפטום לכל כך הרבה דברים. מעניין אם תצליחי להפריד בין הדבקים, ולפורר את הרקמה לחוטיה.
אחותך צודקת כמובן. אני גם סקרנית לראות מה יותר (מלשון להתיר) ומה יתפוגג ...עכשיו ועם הזמן...ואני מאד מזדהה עם תחושת השמנמונת כאשר במבט לאחור בתמונות אין לזה בסיס. הייצי ילדה רזונת וגם די חולנית עד גיל 10. אז, כשהגענו לארה"ב, התחלתי לאכול. וכשאמא העירה על זה, התחלתי לאכול יותר. יש בזה כנראה כמה מנגנונים משולבים. אבל בפירוש רק בגיל 12 (בו גם קיבלתי מחזור לראשונה) התחלתי לקבל בטן קטנה...וכבר היה לי ציצי מגיל 11...אז עדיין לא היתה לי מודעות לאיך אני נראית. זה הגיע בהדרגה, בעיקר כתוצאה מתגובות והערות של אחרים...אגב שכחתי לכתוב שפרט לאכילה השבוע גם ישנתי יותר (לא ישנתי טוב כי התעוררתי כל הזמן לבדוק מה עם T אבל ישנתי יותר) וגם זה חלק בריחה מהמציאות וגם התגובה הסטנדרטית שלי אחרי אכילת מתוק...זה מרדים אותי.
השבמחקשוקולד, הנחמה הקטנה והמתוקה לנפש המוטרדת.
השבמחקלא רואה מה הבעיה בזה, עדיף שוקולד על אלכוהול או תרופות הרגעה. דאגה ופחד צורכים המון אנרגיה, שוקולד ממלא את הצורך הזה יפה מאוד
אחרי שהמצב יתייצב תוכלי לעשות דיאטה, אם יהיה בכך צורך.
חחחח ברור שעדיף שוקולד על אלכוהול או סמים....
השבמחקאבל שוקולד לא באמת ממלא את הצורך, זו אשליה של הרגע.
זה נכון שדאגה ופחד צורכים אנרגיה - אבל ההדחקה שלהם דורשת הרבה יותר אנרגיה. עדיף להסכים לחוש אותם, ואז הם ישתחררו באמת.
וההשלכות הפיסיות - גם מבחינת רמת הסוכר בדם (טיפה מעל לגבול העליון) והכולסטרול (גם כן קצת מעל לגבול העליון) וגם המידות / משקל שאני כבר מזמן לא מרוצה מהם...
אבל זו לא הפואנטה כאן. הפואנטה היא שאם יש לי מנגנון אוטומטי שמנהל אותי במקום שאהיה חופשיה לחוש....אז יש עדיין אחיזה רגשית. אין חופש. בהחלט אני רוצה להיות חופשיה לבחור אם בא לי שוקולד בשביל הכיף, ולא מתוך צורך בלתי נשלט...
מצד אחד אין טעם בפחד מדברים שאין לנו שליטה עליהם, מצד שני אלה הדברים שהכי מפחידים. אולי דווקא ההכרה בהם היא מה שמאפשר איזו שליטה עליהם.
השבמחקוד"ש לילדה שהיית :)
תודה על הד"ש לילדה שהייתי.
השבמחקאני מתחילה להבין שהעניין הוא בהסכמה להרגיש את הדברים. את הפחד, במקרה הזה. להסכים לחוש את מה שהפחד מעורר בגוף. לא לברוח לפעולה או לעשייה...פשוט להתבונן בתחושות ולנשום...ובסוג של הפוך על הפוך ההסכמה לפחד מפוגגת את הפחד...ובעיקר את הדפוסים האוטומטיים שנוטים להיכנס לפעולה עם תחילת התחושה...זה חדש לי עדיין ועדיין לומדת את זה אבל זה מרגיש לי נכון
אני מזדהה לגמרי
השבמחקועם כל פוסט ופוסט שלך, אני מרגישה צורך חזק יותר, לעבור את הטיפול הזה בעצמי.
תודה ליבי, ממש ריגשת אותי עכשיו. 💜
השבמחקלא רק אותך הוא מרדים. התהליכים שהגוף עובר אחרי אכילת סוכרים זמינים מרדימים את כולם. בהתחלה יש פרץ של אנרגיה כי מדובר בגלוקוז זמין אפילו יותר מהפרוקטוז שקיים בפירות, אבל אחר כך מתרחשת ירידה דרסטית בערנות וביכולת פיזית. לגבי שאר הדברים - מניפה כבר אמרה את הכל.
השבמחקאגב, גם אני הורה הרדתי ובכלל אדם חרדתי בכל הקשור ליקרים לי ולמרות שלא אחת ניהלתי על הנושא הזה שיחות עם הורים/אוהבים אחרים, מעולם לא הצלחתי למצוא את דרך המלך או לקבוע היכן הגבול ה״נכון״, ובסופו של דבר החלטתי להיות מי שאני. אני אמנם מתבדח על חשבוני ומודיע מראש שאני ״פולני״ ולכן הסביבה אמורה לסלוח לי, וילדים תמיד מחזיקים לי את היד כשאנחנו חוצים כבישים כדי שלא אפחד עליהם (למרות שהם חוצים את אותו הכביש פעמיים ביום לבד) ואחר כך מסבירים לחבריהם שאבא עושה להם פדיחות כי הוא פולני, אבל בגדול אני שלם עם המודאגות שלי ורק מפעם לפעם בועט בעצמי כשבא לי לאסור על יקרים לי דבר-מה שעשוי לסכן אותם וסותם את הפה.
וואלה !! פוסט חזק ומעניין,שוב פוסט בסריית ה"הסתכלות הפנימית" שאנחנו "לוקים " בה,את מניפה קורדליה ואני
השבמחקפתאום 4 אנשים כותבים על תחושותיהם הפנימיות בגלל טריגקר כזה או אחר
מדהים
תודה טליק.
השבמחקאז אצלי הגוף מדלג על פרץ האנרגיה וישר נרדם. וזה דווקא מקשר אטתי למשהו שאמרה צופה מן הצד. ייתכן שכאשר "בא לי מתוק" אני כבר בחסר אנרגיה ולכן אין לי את התגובה הנורמלית של היי ואז התרסקות...
השבמחקומה זאת אומרת "גם אני הורה חרדתי"...? אני לא הייתי אמא חרדתית או דאגנית בכלל. וגם היום לא, אגב. אולי זה חלק מהעניין של ההסתרה של הפחד כל השנים מפני עצמי ואולי פשוט סמכתי עליהם, על החינוך שלנו שיעשה את העבודה, על היקום שישמור עליהם...או שכמו בגיל 12 הבנתי שלא יעזור לדאוג כי יקרה מה שיקרה...
יכול להיות באמת שאת מגיעה לשם כבר כה סחוטה רגשית ונפשית (עם השלכה פיזית) שאפילו פרץ האנגיה אינו מצליח למלא את המצברים שלך. ולגבי חרדית, הבנתי ( גם בקריאה שניה) שאת טוענת שהפחד קיים בך, אבל את מכסה עליו ומפצה עליו כחלק ממנגנון הגנה.
השבמחקכן, כנראה שהאנרגיה נבלעת מיידית אצלי...כי מלכתחילה אכלתי את המתוק ממצב של חסר...
השבמחקלגבי הדאגה והחרדה...הפחד היה כנראה מוסתר כל כך עמוק כל השנים שכלל לא ידעתי שהוא שם. ילדיי כנראה הרוויחו מהמנגנון/חוזקה הזה שלי...
זהו, שזה מה שאמרתי, אני אפשר להגיד עשיתי סקר על ״מהי חרדתיות סבירה״ ועד לאן אני יכול להביע את חששותיי מבלי לפגוע בחופש פעולה של אלה שאני אוהב, ולא הצלחתי להגיע לשום מסקנה. ולכן גם אני, כמוך, בחרתי ליצור מנגנון הגנה: חוש הומור. אני מתבדח על חשבוני ביני לבין אלה להם אני דואג או ביני לבין עצמי. אבל להבדיל ממך, לא כיביתי בי את המודעות לחרדתיות שלי, למרות שהיא מביכה אותי מאוד. ואגב, למדתי את הפוסט הזה שלך בעל פה מרוב הפעמים שקראתי אותו כשניסיתי להבין מה הבנתי לא נכון. את מוזמנת לתבוע אותי על גניבה ספרותית 😎
השבמחקלהיפך. מצטיין דיקן 😊
השבמחקבהחלט אם הבנתי נכון ההבדל ביננו הוא שאת החרדתיות המאד מאד קיצונית שהיתה לי עד גיל 12 קברתי עמוק כל כך שהיא כלל לא נכחה בהמשך חיי ולא נגלתה לא לי ולא לסובבים אותי. עם הגיל ועם ההתבוננות המתמדת פנימה אני מתחילה לזהות קיום של פחד ומתחת למה הוא מוסתר (לפעמים כעס, לפעמים חשק למתוק, ויש בטח עוד) אבל עדיין ביום יום הוא לא נוכח אצלי.
אני אשאל אותך משהו אישי אבל את לגמרי לא חייבת לענות. את כבר יודעת שאני מתלהב מאוד מהאימונים ומהקורס שלך, אבל האם את לא חוששת שהחפירה שהם מחייבים עלולה לזעזע את עולמך? (אני בכוונה לא מביא דוגמאות כי בנושא אישי כל כך איני מוצא לנכון לשחק עם ספקולציות).
השבמחקלהודות בכך שאנחנו מפחדים ולבטא את הפחד זה משהו חשוב שלמדתי מהמטפלת של שיטת גרינברג. זה כמובן לא תמיד אפשרי...
השבמחקואני חושבת שאם לפעמים הגוף רוצה את המתוק כי זה עוזר מבחינה רגשית, אז כל עוד זה לא קורה כל הזמן, אפשר לתת לעצמנו קצת ללכת עם הרצונות של הגוף, לא?
הסתכלות כזו וחפירה בעבר יכולה לעזור אני מכיר אנשים שעשו היפנוזה כדי להשתחרר מדברים שקרו להם בילדות, לא תמיד זכרו מה קרה באירוע אבל משכו את זה הרבה שנים וזה השפיע על כל מהלך חייהם. שחרור של דבר כזה יכול החלט לתת שקט נפשי שבטוח נותן גם שקט פיזי.
השבמחקנכון, כדי להודות בפחד צריך להיות מודע אליו....פיסית. ולפעמים הוא קבור כל כך עמוק.. שאין כלל מודעות שהוא קיים.
השבמחקלגבי המתוק: אני מבדילה בין חשק לבין צורך עז ובלתי נשלט. כל המטרה באימון הוא להשתחרר מאחיזות רגשיות שמנהלות אותי ומונעות ממני חופש. אם איני אחוזה רגשית, ובא לי מתוק, סבבה.
בדיוק, הראש לא תמיד זוכר. השכחה גם היא מנגנון (בריא) להשרדות. אבל הגוף זוכר ומשכפל דפוסי התנהגות ותגובות אוטומטיות שנולדו כתוצאה ממשהו. לפעמים טראומה ולפעמים זה משהו זעיר..וברגע שלומדים להכיר אותו, הוא מתחיל להשתחרר. גם אם אין לנו זיכרון ממש (למשל מהינקות) התמקדות בתחושה הפיסית שעולה בגוף כשהמנגנון מופעל, גם זה עוזר לפוגג אותו
השבמחקאין ספק שהיכרות עצמית עמוקה עלולה לזעזע ולהוציא אדם מהשלווה שלו..לפני שהיא מביאה את הרוגע והשלווה האמיתיים. באימון כמו בטיפול פסיכולוגי, יש שלבים שקשה לחיות איתם, קשה לחוות אותם. לכן כדאי להקשיב לגוף גם לגבי הקצב שבו נעשית ההתבוננות, לגבי הנושאים שאתה מרגיש מוכן לגעת בהם, וגם לגבי תקופות בהן אתה צריך הפסקה מהאימון...
השבמחקאתה וודאי מתכוון שאני עלולה לגלות דברים כמו התעללות וכדומה.. וזה קורה בהחלט. טראומות שהודחקו בילדות או אחר כל גם...ההדחקה היתה צורך השרדותי. אז. אבל לעיתים קרובות מדי המשך ההדחקה מפסיק לשרת אותך ודווקא גורם נזק..מעכב אותך בחיי היום יום. ואז ההתבוננות מביאה להיכרות מביאה לשחרור. זכור שכאשר אתה נזכר בטראומה בעצם זו לא הפעם הראשונה שחווית אותה. וכבר שרדת אותה. אז בעבר
לא העזתי ללכת לכיוון התעללות, אבל כן, בהחלט, חשבתי על מצבים קשים שהשאירו חותם על חייך. חותם לא רצוי. מצבים שעלולים להפנות תחושות קשות כלפי האחראים עליהם או אפילו כלפי עצמך. ואת קלעת בדיוק לנקודה אליה כיוונתי. השוויתי את מה שאת עוברת למפגשים שלי עם המטפלת שלי ולניסיון האישי שלי עם טיפול כזה. נכון שבסופו של דבר התהליך מביא להקלה, אבל בדרך יש לא מעט מהמורות לכן שאלתי אותך אם את לא חוששת מהן. אני פולני, מותר לי להיות חרדתי ולדאוג לך, לא? אחרת איך אצדיק את פולניותי?
השבמחקהבנתי שאתה משווה לטיפול שאתה עובר....
השבמחקזוכרת היטב שבגילך, כאשר עברתי טיפול פסיכולוגי לראשונה, לא תמיד יכולתי להכיל את הדברים שגיליתי על עצמי ועל חיי, ובאמת היו אנשים שנפגעו ממני באותה תקופה. דרך אגב זו אחת הבעיות בטיפול שלא מתייחס כלל לגוף, אלא רק לרגש ולמחשבות. אני חושבת שאחד היתרונות (אם לא ה...) של סאטיה (שיטת האימון שלי) הוא שמתעקשים לעבור את החוויה הפיסית - התחושות הלא נעימות שמתלוות אירוע, רגש, דפוס....לחוש אותן שוב, לנשום לתוכן...ובכך משהו באמת משתחרר בלי קשר למה שהבנת בראש או הצלחת להכיל ברגש...אבל גם בסאטיה כמובן יש תקופות באימון שאתה מסתובב עם תסכול וזעם על מה שעשו לך (על מה שעשו ואיך שהגבת לזה). המשך...
מה שמלמדים בסאטיה זה שאין טעם להטיח את זה ב"אשמים" כמו הורים, מורים, או חמאס, נאצים (לצורך העניין) שעשו משהו שהוליד את הכאב המקורי. גם כי את הנעשה אין להשיב, גם כי הם לא יבינו (במקרה של הורים) או סתם ירגישו חרטה עמוקה על משהו שכבר קרה בעבר ולא ניתן לתקן, או לא יזכרו כמו שאתה זוכר אלא אחרת...מה שחשוב הוא לרפא את זה אצלך. חד צדדית. אם זו מערכת יחסים שעדיין קיימת, כמו הורים או אחים, השחרור בצד שלך יעשה הרבה פעמים גם שינוי במערכת עצמה...
השבמחקואולי אם האוכל זמין ומנחם בעת צרה, לא צריך לוותר עליו? שינחם, שירגיע. אחר כך נדאג לדיאטה.
השבמחקברור שלא אמנע מעצמי את הנחמה כל עוד קיים הצורך. האימון נועד לפוגג את הצורך......יש כל כך הרבה שכבות שספק אם אצליח להמיס את כולן בגלגול הזה אבל חשוב לי להכיר את זה, לעבוד על זה, ואולי אולי קצת להיפטר מזה....
השבמחק