ביום שלישי כמו שהייתי בסערת רגשות עם המצב של T הגעתי לאימון אצל למאמן שלי.
אני מתיישבת ומספרת מה קורה, ומתארת גם את היד, שכמו לופתת את צווארי ואת מפתח הלב ולא מרפה. הפחד המשתק...הכאב של T, הסבל שלו...אבל יותר מזה: פחד על החיים שלו. ופחד עלי...לאבד אותו. חידק טורף אחד קטן עלול לקחת לי אותו...ואני מתארת את התחושות והן מתגברות. הלסת ננעלת. אני מרגישה שאני מתחילה לנשוך את פנים הפה ופנים השפתיים...לחץ, עצבים, פחד.
וגם כעס. כעס על הרופא שלא הביא בחשבון זיהום ולא נתן מראש אנטיביוטיקה...ולא התרגש מהזיהום ועוד אמר להפסיק את האנטיביוטיקה למרות שבדיקת הדם הראתה שהגוף עדיין נלחם במשהו...שלא ענה לטלפון או ל sms יממה שלמה עד שניג'סנו לאשתו...כעס ותסכול. וחוסר אונים. מול המצב. מול הפחד לאבד את T לחידק טורף קטן ורופא אדיש ומעצבן.
ומייד, כמו בלחיצת כפתור, עולה זיכרון. אני בת שבע או שמונה. הבטן כואבת, יסורי תופת, ואני מקיאה ללא הפסקה. אמא שלי איתי במיון בבית חולים. אני מתפתלת מהכאבים ואמא שלי נלחצת ומבקשת מהרופא, שעורך בדיקה מקיפה בגופי, שייתן לי לפחות משהו נגד הכאב.
והוא עונה לה: "אני צריך את הכאבים שלה".
אמפי בת השבע חווה בגוף את אותה התחושה כמו עכשיו. ועולה גם כעס על הרופא. מה זה "צריך את הכאבים"? כמובן שהיום אני מבינה שכדי לאבחן הוא היה חייב להעזר בכאבים שיכוונו אותו, בנוסף למדידת החום ולקיחת הדם...אבל אמפי הקטנה לא הבינה ולא שמעה כל הסבר (אולי הוא הסביר לאמא, לא שמעתי, אבל גם היא התרגזה). אני סובלת, וזה טוב לו. הוא בטח איש רע, אם זה מה שהוא צריך, כאבים של ילדה קטנה.
ואני כאילו מקבלת על זה "חיזוק" מאמא שלי, שבמקום להרגיע אותי גם היא כועסת.
(בסוגריים אומר שלאמא שלי אין יכולת להרגיע מישהו, אם הוא כועס גם היא מתרגזת, אם הוא סובל גם היא מייד סובלת)
והמאמן שואל אותי שאלת תם: "אז מה היחס שלך לרופאים?" ואני מבינה שאני לא סומכת עליהם. והוא שואל אם אני רואה את ההקשר למה שקורה היום עם T והרופא.
ואני מבינה שמאז ילדותי (לא יודעת אם מאז המקרה הספציפי הזה, אולי עוד קודם) אני דואגת לאסוף כמה שיותר ידע בתחום הרפואי - כדי להבין לבד, כדי להתמודד לבד, כדי להיות צעד אחד לפניהם, כי אם קורה משהו - לא תמיד אפשר לסמוך עליהם. פיתחתי מנגנון הישרדות שכזה.
וכמובן המאמן שואל אותי מה הייתי אומרת לאמפי הקטנה לו הייתי שם בתור המבוגר המיטיב.
ואני מבינה שבאותה נקודה אי אפשר היה לומר לה שהכל יהיה בסדר, כי לא ידעתי מה יהיה. ולא ידעתי מה יש לה.
וכל מה שיכולתי לומר לה הוא שאני רואה שהיא כואבת וסובלת ומקיאה בלי הרף,
ולחבק אותה
ולומר לה שאני רואה שהיא פוחדת ולא יודעת מה קורה לה ומה יהיה
ולומר לה שאני רואה כמה שהיא כועסת על הרופא ועל מה שהוא אמר, ולהסביר לה כמה שהכאב שלה נורא, הוא נותן לרופא סימנים כדי להבין מה לא בסדר איתה, וכך הוא יידע טוב יותר ומהר יותר מה יש לה ואיך לרפא אותה.
מה ששכחתי לציין קודם זה, שברגע שעלה הזיכרון - נעלמה הלפיתה בגרון ובחזה, השתחררה הלסת, נעלמו התחושות הפיסיות. זה היה ממש מוזר.
ואחרי שעשינו את התהליך (מה שנקרא בסאטיה: "פירוק זיכרון והבנייה מחדש") סיפרתי למאמן על הדרך שלי להתמודד עם חוסר האמון ברופאים.
ואז נזכרתי בחמי, ז"ל, שהיה רופא פנימי וגם קרדיולוג. הוא היה הדיאגנוסטיקן הכי טוב שפגשתי אי פעם. נראה לי הוא היה המאבחן הכי טוב נקודה. כל מי שהכיר אותו, כפציינט, כחבר, כבן משפחה - כולם זכו כי כולם קיבלו ממנו את המתנה האדירה הזו, היכולת לשאול את השאלות הנכונות, להקשיב באמת לפציינט, לנתח במהירות בראש את הנתונים ואם צריך - לשלוח לבדיקות הרלוונטיות....ולבצע את האבחנה המדוייקת ביותר!
וכמה שאני מתגעגעת אליו כי הוא היה חמי והיה לי כמו אבא כל השנים, אני עוד יותר מתגעגעת לזה. לעובדה שעליו יכולתי לסמוך, כרופא. תמיד. והוא הציל את חיי בני פעם אחת, והציל את T כמה וכמה פעמים. ועזר לנו על כל צעד ושעל - גם בנושא הרפואי.
ומתוך הזיכרון הזה של חמי התחלתי לבכות, שם בחדר המאמן. בכי חזק ומטלטל, בכי לא עצור, לא מתבייש, בכי אדיר.
אני אפילו לא יודעת מה זה היה החלק הזה של האימון אבל משהו בטוח השתחרר שם.
והלכתי הביתה רגועה יותר, מרגישה בגוף (ולא רק בראש) שאנחנו נתמודד עם כל מה שיגיע.
ואני מבינה שדברים תמיד קורים. מחלות קורות, תאונות קורות, מלחמות קורות ופיגועים קורים...ובתוך כל אלה אין לנו שליטה על מה שיקרה.....יש לנו רק שליטה על איך אנחנו מגיבים להם. איך אנחנו מתמודדים איתם. וכאן - בהתמודדות - אני לא חסרת אונים.
וכבר באותו היום מצבו של T השתפר קצת. רמת הכאב (מהניתוח) ירדה קצת. והאנטיביוטיקה התחילה שוב לפעול על הזיהום וגם בית השחי נרגע קצת...והדרך עוד ארוכה אבל אולי רואים כבר קצת אור...
התחושה שקיבלתי שכאילו השתחרר לך הכל. הגעגועים אל חמך, המתח שצברת מאד הניתוח של T, אפילו זיכרון ילדות עלה מהמצולות. וגם שמשהכל עלה והשתחרר, רפתה הלפיתה שהזכרת.
השבמחקגם לי יש טראומת ילדות שעלתה לי בעקבות הפוסט האחרון שלך דווקא, הודות לו הבנתי שהאמון שלי ברופאים לוקה בחסר. טראומה מילדותו של הבן הבכור. התפרצות של שפעת חזירים ופעוט אסתמטי בידיים שלי ורופאים ששולחים אותי הביתה מהמיון כי זאת סתם הצטננות ואחר כך הוא כמעט מת בידיים שלי. ורק כשהגיע למצב הזה קיבל יחס רציני שכמעט והיה מאוחר מדי. הוא נשאר שבועות בבידוד ואפילו אחרי שהבריא מהמחלה, המשיך עוד לקבל חמצן ואשלגן, כה חמור היה מצבו...
זה כל כך נכון שאין לנו שליטה על מה שקורה, אלא רק על ההתמודדות שלנו עם מה שקורה. ועדיין, גם השגת שליטה על ההתמודדות היא לא עניין של מה בכך...
השבמחקאני שמחה לשמוע שיש שיפור. מחזיקה אצבעות שימשיך להשתפר.
לפעמים אני מודה לאלהים שאנו יכולים לבכות
השבמחקבכי כל כך משחרר
אולי כבר ספרתי פעם שמישהי קרובה אלי מאוד אמרה לי : אני רוצה לבכות ולא מצליחה...
יקירתי ,מקוה שמצבו של T ילך וישתפר וגם את תחושי טוב יותר !
זה שיש קשר בין המצב שלך לדברים ש’נתקעו’ בעבר זה ברור לגמרי. אבל מה שמדהים פה זה שיש כאן קשר (סימביוטי) גם בינך ובין המצב של T. כביכול היה צריך את השחרור הזה כדי שהוא יתחיל להלחם, ולצאת מהזיהום.
השבמחקבכי אצלי לא ממש מכוון - מעין שסתום לחץ כשדברים מגיעים למסה קריטית.
אליפל זה נורא! מה שעברת עם הבן הבכור אני לא מאחלת לאף אחד, ומזל שאתה יכול לספר על זה בלשון עבר וזה עבר בשלום, כי יש המון מקרים שזה לא עובר בשלום!
השבמחקאני רואה שאתה מזדהה עם חוסר האמון ברופאים. מעניין שהיו לי שניים במשפחה - קודם הדוד שלי (שנפטר לפני שנה) שהיה רופא ילדים וגם איש מקסים, וכולנו תמיד התייעצנו איתו בכל דבר רפואי ממש עד שנפטר. והיה כמובן חמי. היתרון של שניהם היה כמובן שהם היו old school, מורגלים להסתכל על האדם כמכלול, לשאול שאלות שכביכול לא קשורות, להקשיב לאדם (או לילד או להורה) באמת וגם לבדוק פיסית! היום בין ההתמחות הקיצונית בדבר אחד לבין השעבוד למחשב תוך כדי בדיקה לבין הזמן הקצר הקצוב עבור כל פציינט - גם הטוב שברופאים עלול לפספס והמון, וזה עולה בחיי אדם! חמי ז"ל הקדיש שעה לכל פציינט. שעה, תאר לעצמך.
לא עניין של מה בכך בכלל, בעצם כל האימון שאני עוברת ומנסה להעביר לאחרים (וגם זה קצת טראומטי בשבילי, על כך בפוסט הבא) - מיועד לסייע לאנשים להכיר את עצמם, לחזור לעצמם, כדי להתמודד באופן נכון וחופשי עם כל מה שהחיים זורקים אליהם. הרי אנחנו מכוסים בשכבות על שכבות של מנגנוני הגנה, דפוסי התנהגות, תגובות אוטומטיות שרכשנו במהלך שנותינו מתוך התמודדות עם דברים, כאמצעי השרדות, כמסקנות מכל מה שקרה לנו. מסקנות שאולי שירתו אותנו באותו הזמן ואולי גם זה לא כי היינו ילדים או מבועתים ופיתחנו חוזקות שכאילו עזרו לנו ובעצם היום מגבילים אותנו להיות חופשיים לבחור איך להגיב בכל מצב ומצב ומול כל אדם ואדם.....כמובן שלדעתי זה לוקח כמה תקופות חיים להשלים את הכל
השבמחקבהחלט, גם לדעתי - הבכי (וגם הצחוק) הם המתנה שקיבלנו. זה לא פותר שום דבר אבל זה עוזר וזה משחרר. מדהים. אני מכירה את המצב הזה של לרצות לבכות ולא מצליחה. ומכירה גם את המצב של לעצור בכי כי לא מתאים, לא נעים, אני לא עם אנשים מתאימים או בסיטואציה הולמת...
השבמחקהאמת היא שאם אני מצליחה ככה לבכות בלי שליטה אצל המאמן שלי, זה אומר לי שאני מרגישה איתו מספיק בטוחה, שהוא מספק לי שם מרחב מוגן.
מעניין, לא חשבתי על זה כקשר סימביוטי ביננו. ייתכן שבמקרה לגמרי חלה סוף סוף הטבה במצבו (3.5 שבועות אחרי הניתוח) בדיוק כשאני עברתי את השחרור הזה....ואולי העול שירד ממני באמת השפיע עליו....אין ספק שאנחנו מחוברים - אבל לא ברור עד כמה מחוברים במישור הזה, הפיסי!
השבמחקבכי לעולם לא מכוון אצלי. אני לא מצליחה לבכות כאשר אני רוצה, אני בוכה בדיוק ברגעים שהכי לא מתאים. זה מה שהיה שונה כאן - הייתי במרחב מוגן, מיטיב, מאפשר. הבכי עלה ללא הודעה מוקדמת וכביכול בלי קשר - ועכשיו אני חושבת שמעבר לגעגוע לחמי וליכולות שלו, היה גם פה שזור הפחד מאובדן של T בדומה לאובדן של חמי....מי יודע.
חשבתי גם על זה אחרי הפוסט האחרון שלך שחמך, עליו את מדברת בכבוד עצום, היה רופא משכמו ומעלה, ובכל זאת הניסיון המר השאיר לך טעם לוואי מספק כדי לא לסמוך בעיניים עצומות על אחרים. ואני חושב שבמקרה של רופאים ההכרות עם עשרים רופאים טובים ואחראים לא יכולה למחוק נסיון מר גם אם הוא רק אחד.
השבמחקכשאנג׳ הייתה בהריון, בגלל שהיה מדובר בהריון רב עוברי, היא הייתה תחת השגחה קפדנית ולכן הרבינו לבקר בבית חולים לבדיקות. באחת הפעמים כשישבנו מחוץ למחלקה ישב שם זוג, יהודי וערביה. התיידדנו אתם מיד (מסיבות מובנות). היא איחרה ללדת וסבלה מאוד והוא כעס כי טען שלא מתיחסים אליהם ברצינות נדרשת למרות האיחור וכאביה. ״הם לא מבינים שאלה לא מלפפונים ועגבניות, אלא בני אדם. זה הבן שלי שהם מסכנים כרגע״. ואת יודעת מה? האיש הפשוט הזה אמר בדרכו הפשוטה את מה שאף גאון חד לשון לא היה מצליח לנסח. כאן טמון ההבדל, שלהבדיל מירקן, הרופא לא יכול להרשות לעצמו לטעות ודי ברופא אחד כדי להרוס אמון שאנחנו רוחשים כלפי כולם.
לא מאמינה במקריות, למרות שהיא אפשרית. אני חושבת שכל כך מעט ידוע לנו על המנגנונים של הגוף הנלחמים במחלות, וכל כך ברור שיש שם אלמנטים נוספים מעבר לחיידקים מול האנטיביוטיקה. והסימביוזה בין בני זוג, ודאי אחרי שנים כל כך רבות בעיני מובנת מאליה. אני יודעת למשל שהאיש שלי חש את הצירים בלידת הבכור. הוא ידע להגיד לי מתי יש לי ציר, עוד לפני שאמרתי מילה.
השבמחקכל פעם אני נדהמת מחדש לשמוע עד כמה העבר משפיע על ההווה שלנו.
השבמחקאיזה מזל יש לך שגילית את שיטת האימון הזו שמקלה על חייך.
יקירה. רק בריאות, ושתהיינה בשורות טובות כל הזמן על התקדמות וריפוי.
השבמחקאני מקנאה בך שאת מצליחה לבכות מול המאמן, לשחרר, את עצמך מהנטל, מהעכבות, מהבושה, מהפחד, הדאגה. זה נפלא בעיני. אני לא יודעת איך את מצליחה. כפי שאמרתי, אני לא יודעת לעשות את זה, ומקנאה.
חיבוק ואנרגיה של ריפוי, ושל תמיכה. שבת שלום.
יש בזה משהו, אבל אם הרוב היו מצוינים, קשובים, מסבירי פנים, מדייקים בבדיקות ובאבחנות - היית מתרגז על רופא ספציפי שעשה לך עוול ולא משליך מזה על כלל הרופאים. המצב הוא הפוך לצערי. עד שכבר יש רופא אחד שהוא כן כל הדברים האלה, הוא יוצא הדופן
השבמחקוואו, אתם באמת משורגים, כמו שכתבת כמה וכמה פעמים....אני לא חושבת שהחיבור הפיסי הזה נכח אי פעם אצלנו - חיבורים אחרים כמובן שכן - אבל לא היו מעולם כאבי הזדהות לאף אחד מהצדדים - וזה גם אחד הדברים שמאפשר לכל אחד מאיתנו לתמוך בשני בעת כאב, אחרת אנחנו סובלים לצידו ופחות פנויים לתמוך באמת....לא יודעת.
השבמחקנראה לי שT פשוט הגיע לשלב בהחלמה שבו הכאב טיפה פוחת - שנייה אחרי המשבר הגדול של הזיהום שהתפרץ מחדש. מחר זה חודש מאז הניתוח, עוד שבועיים כבר יורשה להפעיל את הזרוע...בכל זאת יש התקדמות צפויה מראש.
זה באמת מפליא ומדהים בכל פעם מחדש. בעיקר כי - דבר אחד זה לשכב על ספת הפסיכיאטר הפרוידיאני ולדבר ולדבר על אמא שעשתה לך ככה ואבא שעשה לך ככה ואחיך הגדול וכולי. אפשר להתברבר על זה שנים.
השבמחקכאן - כאשר הזיכרון לא עולה דרך המחשבה אלא מתוך התרכזות בתחושת הגוף - אתה מגלה את המקור (או לפחות את אחד המקרים המכוננים, כי בדרך כלל אתה משחזר את החווייה במהלך החיים) של התחושה - אתה חי מחדש את הסצנה, אתה מספר מה המסקנה שהילד שבך הגיע אליה או הפתרון ההשרדותי שהוא נתן לעצמו כדי לעבור את זה - ואתה עושה תיקון קטן כאשר אתה בא אליו כמבוגר מיטיב ואומר לו מה שהוא היה צריך לשמוע באותו רגע ולא שמע...באותו רגע אתה מתקרב לעצמך האמיתי קצת יותר, משיל שכבה אחת של השרדות, של מנגנון הגנה - שכיום מפעיל אותך אוטומטי אבל לא משרת אותך כבר, ואתה הופך טיפ טיפה יותר חופשי...
אמן ואמן, רק בריאות לכולנו
השבמחקאני לא יודעת להסביר איך זה קורה שאני מצליחה לבכות ככה מולו - אני חושבת שזה שילוב של המקום אליו אני הגעתי, שכמה שכבות של מנגנוני הגנה ודפוסי התנהגות כבר ירדו ממני....ויש לי יותר חופש להיות אני במקומות מסוימים - עם מי שהוא. הוא באמת משהו מיוחד. כבר היו לי מאמנים (מאמנות בעיקר) בעבר, בשיטה הזאת וגם בשיטה של נטלי בן דוד שקדמה לשיטה הזאת...והגעתי לתובנות מדהימות - אבל לא חשתי כך מוגנת ובטוחה שאוכל להביא את עצמי לגמרי (טוב אני עדיין לא לגמרי....אבל 85% זה גם הרבה )
אני לא לגמרי מסכים אתך. ואומר לך גם למה. כאשר מדובר ברופאים אנחנו ביקורתיים יותר. אם ירקן אחד מכר לנו עגבניות רקובות אבל עשרה ירקנים מכרו לנו עגבניות טריות, מן נסתם נכעס על הירקן ההוא בלבד ונמשיך לסמוך על ירקנים. כי עגבניות אינן עניין של חיים ומוות והאדם, כחלק ממנגנון ההגנה שלו, בונה לעצמו סדר עדיפויות. אנחנו לא יכולים להיות טרודים מקטנות כפי שאנחנו נטרדים מגדולות כי אז נותש, נוחרד ולא נהיה מסוגלים לתפקד. לעומת זאת כאשר מדובר ברופאים, מכיוון שטעות של רופא עלולה לעלות לנו לא בארוחת צהריים נטולת עגבניות אלא בחיינו ובחיי יקרים לנו, די ברופא רקוב אחד כדי להטמיע בתודעה שלנו תחושה של סכנה (מקסימום) או חוסר אמון (מינימום) בכל פעם שאנחנו פוגשים רופא. לכן, למשל, את מה שקרה עם בן כאשר חלה בשפעת חזירים הגדרתי כטראומה, לעומת זאת לו היה מדובר בירקן שמכר לי עגבניות רקובות הייתי מגדיר את ההתרחשות כתקלה בלתי נעימה ותו לא.
השבמחקאין ספק בכלל שטראומה כזאת לא ניתנת להשוואה לשום תקרית או תקלה בכל תחום אחר. זה בכלל לא אמור היה להשתמע ממה שאמרתי. מה שכן התכוונתי הוא שחוסר האמון ברופאים ובמערכת הרפואית מתעצמת לאור העובדה שזה לא רק מקרים בודדים אלא נטייה הולכת ומתרחבת.
השבמחקוזה גם בשום פנים לא השתמע. רק חידדתי את נקודה שהעובדה שמדובר בנטייה היא לא בהכרח זו שעושה את זה לכל כך מזעזע (אני הדוגמא לכך כי במקרה שלי הפשלה עם בן הייתה האחת והיחידה טפוטפו חמסה חמסה, שנתקלתי בה ובכ״ז האמון אבד) אלא העובדה שמדובר ברופא. אני חושב שלמשל אנשים שעברו את האסון ורסאי אבדו את האמון במהנדסי בניין כי הם הבינו על עורם את המשמעות של פשלה של אלה. כגודל התפקיד, כן גודל האחריות וכגודל התפקיד כן גודל הפגיעה באמון במקרה שנעשית טעות.
השבמחקמדהים הדבר הזה שברגע שעלה הזכרון מהילדות, הכאב והלחץ הנוכחי השתחררו. פשוט מדהים.
השבמחקוטוב לשמוע שיש הקלה גם לאישך!!
צודק. או לפחות אנשים שעברו או צפו באסון ורסאי, פיתחו מנגנון הגנה שגורם להם לבדוק הרבה יותר טוב מי מהנדס הבניין, לחקור אותו תוך כדי עבודה ותוך כדי בחירת החומרים וכו.
השבמחקכן, די מדהימה התופעה הפיסית הזאת - השחרור קודם כל מהגוף.
השבמחקהדפוסים וההרגלים נוצרו מהגוף, וכנראה זו הדרך לאט לאט לשחרר אותם.
ברור שלא הפסקתי לדאוג, ועדיין הסכנה לא חלפה - לא נדע עד שלא תסתיים המנה הנוכחית של האנטיביוטיקה -אבל בפירוש רואים שהאנטיביוטיקה משפיעה והמצב מאד השתפר. אבל מה שאחז בי בגוף השתחרר באותו הרגע. ו"כמו מניפה" אפילו גורסת שהשחרור אצלי הביא להטבה אצלו....מין סימביוזה שכזו ביננו, מי יודע?