הרהורים

מי אני רוצה להיות? 

זו השאלה שלמדתי לשאול את עצמי במקום "מה אני רוצה לעשות?" שרווח בסביבתי, וכנראה אצל כולם.

כשעבדתי במחשבים, כשהייתי משועבדת בתחום המחשבים, במשרה מכובדת ומשכורת לא רעה (אמנם לא משכורת היי טק אבל עדיין לא מביישת אף אחד!), אהודה אהובה ומוערכת - הייתי אומללה. 

רציתי לעזוב. רציתי להפסיק. והשאלה ששאלו אותי כולם - מה את רוצה לעשות אם לא את זה?

מה את רוצה לעשות במקום?

ואני לא ידעתי.

אני ידעתי רק מה אני לא רוצה לעשות. את זה. 

לאחר שהחלפתי כמה מקומות עבודה (בכל משרה הייתי לפחות 6-7 שנים) הבנתי שזה לא קשור לחברה, למקום העבודה - זה קשור למקצוע, לתפקיד.

הייתי טובה, הייתי מצויינת - כנראה, לא הרגשתי כך תוך כדי אבל המציאות מראה שבאמת הייתי - ולא נהניתי מזה. 

סבלתי.

ובסופו של דבר, כשיכלתי להרשות לעצמי (כלכלית) עזבתי. הפסקתי. ירדתי מהסחרחרת המטורפת והלכתי הביתה לנוח. 

להשתקם.

להבין מה אני רוצה לעשות עכשיו. 

אבל מאז עברו כבר שנתיים וחצי, ולמדתי הרבה על עצמי ועל אנשים. והבנתי שהשאלה הנכונה היא: מי אני רוצה להיות?

לא רק בכלל בעולם אלא בכל רגע, בכל אינטראקציה עם כל אחד ועם כל מצב.

למדתי לבחור לי כל יום הוויות שתואמות למה שמתוכנן לי היום ולמי שאני רוצה להיות היום.

והבנתי שבסך הכל גם במהלך שנותי בתחום המחשבים, זו היתה בפועל השאלה שעניתי עליה בכל יום.

רציתי להיות אחת שעוזרת לאחרים, שפותרת בעיות, שמרגיעה, שמקשיבה, שממלאה הוראות ובקשות, ששומרת על סדר, שמשתפת את הידע שלה באופן חופשי עם כולם. וכך הייתי.

ומי אני רוצה להיות היום? 

ברגע זה ממש אני כמובן רוצה להיות כאן עבור T. אני רוצה מצד אחד לעזור לו - פיסית ונפשית - בתהליך הקשה שהוא עובר.

מצד שני אני רוצה גם לשמור על מרחק מתאים כדי שירגיש שיש לו חופש - חופש לנסות להסתדר לבד היכן שזה ניתן, חופש להתבודד עם עצמו או עם משחק מחשב או עם תכנית טלוויזיה - בלי להעיק עליו.

חופש להחליט אם לאכול ומתי...

בנוסף כמובן אני עדיין רוצה להיות סבתא מיטיבה, במידה כמובן. לאסוף פעם בשבוע את הנכדים מהגן ולשחק איתם וליהנות איתם. להזמין אותם אלינו הביתה ולעשות להם כיף.

אני גם רוצה להמשיך להיות אמא מיטיבה לשני ילדיי. להקשיב להם, לדבר איתם, להיות כאן עבורם, לשתף אותם.

 

אבל אני גם רוצה להתחיל לחשוב מי אני רוצה להיות בתחומים אחרים בחיי.

כרגע אני בתקופת ואקום בקליניקת האימון שלי. יש לי מתאמנת אחת שמגיעה פעם בשבועיים. ומתאמנת אחת שאמורה להגיע פעם בחודש אבל גם זה לא קורה.

מצד שני לקחתי על עצמי, פרט לאימון האישי שלי (אצל המאמן שלי) גם להשתתף פעם בשבועיים בקבוצת מנטורינג - שזה בעצם המשך לימודים באופן יותר מעשי, העלאת סוגיות מהאימון, תרגול של אימון בתוך הקבוצה...

ועכשיו נרשמתי גם לששה מפגשים באימושיין שגם הם מהווים המשך לימודים, למי שסיים כבר את הקורס אבל רוצה להמשיך להתעדכן. 

כלומר - אני מחוייבת לאימון, מחוייבת לשפר את הידע שלי, את הניסיון שלי, את איכות האימון שלי. 

אני לא מבקשת עדיין לקבל מתאמנים חדשים כי אני לא פנויה לכך - עד ש-T לא יחזור להיות עצמאי ומצבו ישתפר קצת. 

אבל זה לא רק המצב של T. 

אני מרגישה שאני צריכה להתבשל עוד קצת לפני שאני קופצת שוב למים ומתחילה לאמן אנשים חדשים. איבדתי קצת את הבטחון (שמעולם לא באמת היה לי) כמאמנת. רוצה לעשות סוג של reset....אתחול. רוצה להיות טובה יותר. אותנטית יותר מבחינת סאטיה - שיטת האימון שלי. לא לרצות (מלשון ריצוי), לא לייעץ, לא להטיל משימות. להקפיד יותר על הנשימה, להקפיד יותר על ההתבוננות בתחושות הגוף. של המתאמנים. לא להיבהל מזה שקשה להם להתחבר לתחושות. לא להבהל מזה שהם רוצים לדבר - גם תוך כדי שקורה להם משהו בגוף. ללמד אותם לעצור ולכבד את הגוף ולשים לב לקשר בין התחושה לבין מה שהם דיברו עליו....

 

מי עוד אני רוצה להיות?

רוצה לחזור לספורט - כרגע אני ממש בקטנה עושה את התרגילים (ההכרחיים עבורי) עם המשקולות, אחרת גם הכתפיים שלי יגיעו למצב של T

והולכת קצת ברגל - לא מספיק. 

רוצה לחזור להיות חברה - להיפגש עם חברות, לחדש את הקשר.

רוצה לכתוב . לפחות את זה אני מצליחה לעשות בתקופה הזאת. זה משחרר, זה נותן לי ערוץ ללבן דברים ביני לבין עצמי.

רוצה לקרוא - לא היתה לי סבלנות לזה בשבועות האחרונים.

 

אז מי אני רוצה להיות היום? 

רוצה להיות רגועה, נינוחה, חומלת ומקבלת. רוצה להיות סבלנית. 

לא אמור להיות משהו שימנע ממני להיות בהוויות האלה.

אבל גם אם יצוץ משהו - יש לי יכולת לחזור אליהן. לנשום. ולנשום עוד קצת. ולהחזיר לעצמי את עצמי.

שיהיה שבוע טוב