חרדת אימון

בקבוצת המנטורינג נתנו לי לתרגל אימון. מישהי מהקבוצה התנדבה להתאמן מולי.

אין צורך לומר שהייתי במצב לא משהו, עקב מצבו הבריאותי של T

ואין צורך להזכיר שבחודשיים האחרונים אני כמעט לא מאמנת, גם כי חלק ממתאמני סיימו את התהליך וגם כי אני הייתי טרודה בדברים אחרים.

כל אלה נסיבות. כל אלה תירוצים.

התיישבתי מול חברתי לקבוצה שהתנדבה להתאמן, והיה קטסטרופה. הלכתי לאיבוד.

כל מה שלמדתי בסאטיה התנדף כלא היה.

שימת הלב לנשימה, ההקשבה ללא סף, השיקוף המדויק (שמעולם לא הצטיינתי בו, דרך אגב) לומר בחזרה למתאמן את המלים שלו בלי שינוי, בלי פרשנות, בלי תוספות.... נעלמו.

הייתי טרודה מדי בלהבין למה היא חותרת. בלדעת אילו שאלות לשאול. 

כשניסיתי לשאול מה קורה לה בגוף היא לא שיתפה פעולה, והיא הרגישה כאילו אני בוחנת אותה ברנטגן.

כשניסיתי לשקף את דבריה היא אמרה שזה בכלל לא מה שהיא אמרה. 

כשהגוף שלה הגיב למילה שהשתמשתי בה (שהיא לא השתמשה בה) - וניסיתי לבדוק מה קורה לה, היא אמרה שהיא בכלל לא רצתה לדבר על זה, כי זו מילה שלי וזה לא קשור למה שהיא רוצה להתאמן עליו.

בשלב זה התנצלתי שאני מרגישה שהיא לא מקבלת אימון טוב. אבל לא הפסקתי. לא ברחתי. נשארתי מולה.

בשלב כלשהו היא אמרה שזה מה שקורה לה תמיד, ושהיא נאלצת לאמן את עצמה. ולטפל בי, המאמנת.

היא אמרה את זה אגב גם בהקשר שהיא כן דיברה עליו. שתמיד בסוף היא צריכה לדאוג לעצמה. לטפל בעצמה. היא לא יכולה לסמוך על אף אחד אחר שידאג לה. זה היה, אגב, נושא האימון שהיא העלתה. איכשהו זה השתלב עם מה שהיא קיבלה (או לא קיבלה) ממני.

היא אמרה שהיא מרגישה בודדה. 

בסופו של דבר הפסקתי לנסות לשאול שאלות. פשוט הקשבתי לה ונשמתי. ואז היא דווקא הצליחה להתחבר לעצמה, להעלות דברים. לדייק את הקושי שלה, להבין מה קשה לה. אבל היא כאילו עשתה את זה באמת לבד, בלעדיי. ואני הרגשתי אבודה. אבל נשמתי. והקשבתי. וניסיתי לשקף. לא ממש בהצלחה. כי היא כל הזמן אמרה "אבל איך את לא שומעת את מה שאני אומרת? זה בכלל לא מה שאני אומרת!"

היא דיברה על הכעס ועל האשמה (מלשון להאשים) שהיא חשה כלפי מישהו, ואני הרגשתי את הכעס וההאשמה מופנים אלי. 

ואמרתי את זה. שאני מרגישה את הכעס ואת ההאשמה. והיא טענה שהיא בכלל לא מרגישה את זה כלפי. וזה מפתיע אותה. ועלתה בה חמלה, שלא עולה בה בדרך כלל במצבים כאלה.

הזמן שהוקצב לאימון עבר בסוף ושתינו היינו די גמורות. 

המאמן שאל אותי מה לדעתי כן עבד באימון הזה, והאמת היא שהתשובה היחידה שעלתה לי (חוץ מלומר "שום דבר לא עבד!") היתה "שלא קמתי באמצע וברחתי" - כי תכל'ס זה מה שרציתי כל הזמן לעשות, והחזקתי את עצמי למשוך עד הסוף.

והוא שאל אותה איך היא, והיא אמרה שקשה לה, זה היה מאד מטלטל, אבל היא כן טענה שזה לא הדבר היחיד שעבד, כי ברגע שהשתתקתי והתחלתי פשוט להקשיב לה, היא הצליחה להתחבר לעצמה. ודברים כן עלו. 

המאמן אמר שלמרות איך שזה נראה, היא קיבלה את האימון שהיא היתה צריכה לקבל. הייתי בהלם מזה. וגם היא, נראה לי.

הוא אמר עוד כמה דברים מאד חשובים מבחינתי:

הוא כמובן דיבר על הקצב. באמת כשהתחלתי את האימון הקצב היה מהיר מדי, מרוב בהלה. שאלתי שאלות בזו אחר זו, לא ממש חיכיתי לתשובות, לא שיקפתי אותן....או לפחות לא שיקפתי טוב. כאשר השתתקתי והתחלתי להקשיב, הקצב ירד ואיפשר לה לחוש ולהעלות את הדברים שהטרידו אותה.

הוא דיבר על הצורך בשיקוף גם לצורך הורדת הקצב. הוא דיבר על הצורך בשיקוף מדוייק - במלים שלה - לוודא ששמעתי אותה נכון ולהשמיע לה בחזרה את מה שהיא אמרה, ולו רק כדי שהיא תרגיש מוקשבת. 

הוא גם אמר לה שאם אני הרגשתי שהיא כועסת ומאשימה, אז גם אם היא לא התכוונה לזה, חשוב שהיא תדע איך אחרים מרגישים. כי אם זה קורה בחדר האימון, זה גם קורה לה בחיים. על זה היה קצת ויכוח כי היא טענה שאולי זו אני שכעסתי על עצמי והאשמתי את עצמי ולכן חשבתי שזה מגיע ממנה. והאמת שהיא צודקת. ייתכן שזה זה. 

אבל הדבר שהכי היכה בי, זה שהוא אמר שברגעים הכי לא מתאימים, חייכתי. ובאמת יש לי נטייה כזאת. מישהו אומר משהו קשה, ואני מחייכת. אין הלימה בין מה שנאמר לבין התגובה הזאת שלי. וזה מנגנון שכבר נתקלתי בו אצלי, ובהחלט משהו שאני רוצה לעבוד עליו. אין ספק שזה מגיע ממבוכה, מבושה....אבל אין לזה מקום בחדר האימון.

 

ועוד חייבת לומר שמהמקום הקטן והמפוחד והקטנוני שלי, עם כל הבאסה על עצמי שלא אימנתי כמו שצריך - גם כל הזמן היתה בי התחושה שהיא עשתה לי דווקא. שהיא בכוונה לא שיתפה פעולה. וזה מבאס אותי עוד יותר שזו התחושה שעלתה בי, גם כי זה לא קשור - המתאמן לא חייב לשתף פעולה, ואני אמורה לדעת להתמודד עם כל מה שעולה לו. אני אמורה לדעת להשתמש בזה לטובתו. וגם כי אני די בטוחה שהיא לא עשתה לי דווקא. ואז אני מבינה שיש לי עוד דרך ארוכה ארוכה ארוכה לעשות כדי להיות מאמנת.

ואני נזכרת בכברת הדרך שעשו המתאמנים שלי, וכלים שהם קיבלו להכיר את עצמם ולהיטיב עם עצמם ועם הסובבים אותם...ויודעת שאלה שטויות - ברור שאני מאמנת, וברור שיש לי עוד המון מה ללמוד וזה בסדר.

אבל זה בראש עדיין.

והילדה הקטנה והמפוחדת (והפרפקציוניסטית) שבתוכי רוצה לשבור את הכלים ולעזוב את הכל ולומר שאני לא מתאימה לאמן ודי וזהו.

ויודעת שזה עוד מנגנון. לעזוב כשקשה.  

בגוף אני עדיין במצוקה. אני חרא מאמנת. אין לי שום סיכוי להגיע לאיכות האימון שאני רוצה.

וכולי. וכולי. 

 

ולמחרת אימנתי את המתאמנת האחרונה שנותרה לי בינתיים, והיה ממש סבבה. ואפילו יישמתי חלק ממה שלמדתי בחווייה הקטסטרופלית הזאת. 

והחיים ממשיכים.