בדרך כלל אני לא כותבת על פוליטיקה אבל התגובה המיידית הזאת של עצב בעקבות תוצאות הבחירות שתפסה אותי ואת רוב קרובי ומכרי גורמת לי לחשוב על זה יותר מתמיד, וכרגיל הכתיבה עוזרת לי לעשות לעצמי סדר בדברים.
כי עצוב לי. באמת. על התקציבים שיילכו שוב להתנחלויות ולישיבות החרדיות ולטייקונים הגדולים. ועל הגזרות ועל המיסים ועל העמקת הפערים בין העשירים לעניים. על החינוך והבריאות והתשתיות והיחסים עם העולם ועוד מלחמות ובלי משא ומתן.....עצוב לי.
אתמול היה לי יום הדרכה בבית הספר לאימון שלי וגם שם כולם הגיעו עצובים ביום שאחרי.
אבל בדיוק שם מלמדים אותנו על הפער הזה בין מה שאנחנו רוצים שיהיה לבין מה שיש במציאות.
מלמדים אותנו שאין פער במציאות. במציאות יש את מה שיש.
ומלמדים אותנו גם שאם זו המציאות שלנו, זה מה שרצינו. ואם נדמה לנו שלא רצינו - כדאי לנו לחקור איך, למרות שרצינו משהו אחר, הגענו לזה.
וכמו כל דבר אחר שאני חוקרת לעצמי ובעצמי - יש לי תחושה חזקה שזה קשור בדרך.
בדרך שבה חשבנו להשיג את מה שאנחנו רוצים.
וכדאי לנו לחשוב היטב על הדרך, ועל מה שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו רוצים.
וחשבתי על עוד משהו. ההבדל בין שינוי לטרנספורמציה. כי זה עיקר הלמידה שלי שם, בבית הספר להוויה והקשבה היא לזהות את ההבדל בין שינוי לטרנספורמציה.
כי שינוי זה משהו חיצוני. לעבור דירה, להחליף עבודה, להתגרש, להתחתן, ללדת או לאמץ ילד. אלה כולם שינויים חיצוניים.
אלה לא טרנפורמציה.
וכנראה השינוי - החלפת הממשלה, החלפת המדיניות, החלפת ההתנהלות של המדינה כלפי אזרחיה וכלפי העולם - שאנחנו רוצים, לא באמת אפשרי בלי שנחולל טרנספורמציה מבפנים, אחד אחד, כולנו (או לפחות רובנו).
ועל זה אני וחברי עובדים שם בעצם - על לחולל טרנספורמציה מבפנים, קודם כל על עצמנו, וגם על המתאמנים שלנו, וגם על הסביבה הקרובה שלנו - בכך שאנחנו מדברים את השפה הזאת, את הפילוסופיה הזאת.
של אחריות אישית. של ראיית המציאות כפי שהיא. של חיפוש פנימי של מה שמגביל אותי כדי שיהיה לכל אחד מאיתנו יותר חופש פעולה במרחב שלו ולא יופעל על ידי התניות אוטומטיות.
והעבודה עוד רבה והדרך עוד ארוכה, וזה מצחיק אותי שאני מצטטת דווקא את נעמי שמר, שעד כמה שאהבתי את שיריה, דרכה היתה ונשארה דרך הימין - אבל אם השינוי שרצינו עדיין לא קורה, סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק.....
יש שיא של נשים בכנסת - 28 נשים! אלה חדשות טובות.
השבמחקהאופק עוד בהחלט רחוק
השבמחקליבי בא לי לחבק אותך חזק חזק רק על זה שאת רואה את הטוב בכל מצב מצד שני אם הן כמו מירי רגב או ציפי חוטובלי אז מבחינתי זה לא עוזר שהן נשים....
השבמחקוצריך להמשיך ללכת, וצריך להמשיך לצעוד, והדרך עוד מושכת ארוכה....
השבמחקהאכזבה המרה היא בעיקר תוצאה של הדבקות המוגזמת בסקרים ובמדגמים מוטעים. חשבנו וקיווינו שהכול יתהפך, ובפועל הכל נשאר כמו שהיה. ואכן, יש הרבה מה ללמוד. בין היתר צריך לנסות להבין למה אנשים משקרים בסקרים - הייתכן שמצביעי ליכוד מתביישים להודות שהם מצביעים לליכוד? ואם כן, מה זה אומר על האווירה שהשמאל והמרכז יצרו סביבם? קראתי הרבה מצביעי שמאל שמרגישים שזו גבורה גדולה להודות שהם שמאלנים, ופתאום מתברר שגם מצביעי ימין לא תמיד מעזים להודות בכך בגלוי. המסקנה שלי היא שיש אצלנו יותר מדי תוקפנות, מכל הכיוונים. שזה בערך מתאים למה שתמיד חשבתי :)
השבמחקבדיוק, אחת האכזבות הגדולות היא כשמבינים שזה שאתה שמאלני זה לא אומר שאתה אדם חומל וסובלני....
השבמחקאגב - לגבי הסקרים - יש אנשים שמשקרים בסקרים אבל לא בטוח שזה בגלל שהם מתביישים, ייתכן שהם רוצים לעשות "דווקא" - שיחשבו שיש רוב לשמאל ואז "לנקנק" אותו....
כך או אחרת יש המון תוקפנות, המון אלימות מחשבתית ומילולית, הרבה שנאת חינם, הרבה פחד מגיוון בכל הצדדים - ועל זה חשוב יותר מהכל לעבוד
ומה שנותר לחלום זה שביבי למד מה כואב לאנשים.
השבמחקאני בספק אבל אין לנו ברירה אלא לנסות שוב בפעם הרביעית ואולי צריך לחוקק חוק שיגביל כהונה של ראש ממשלה למקסימום שתיים.
הפעם נראה לי שהרבה מאוד מאוכזבים
השבמחקהאופק רחוק , והפעם אולי התרחק יותר
גם אני חושבת ש’האוייבים’ שלנו הם מתוכנו ועלינו ראשית לחיות בהבנה עם בני עמנו
( מזכיר את העבר הרחוק: פרושים צדוקים וכיו"ב, זרמים שונים ביהדות)
מדינה כה קטנה וכ"כ הרבה מפלגות!
אין לי מה לחדש, אני מסכים עם רוח הדברים של כל המגיבים מעלי ואני רוצה להדגיש את חשיבות החיפוש לתשובות, ראשית במפלגות "שלנו" לא בהתנהלות של הצד השני
השבמחקלי נראה שביבי למד שהוא יכול לעשות או לא לעשות מה שהוא רוצה, העיקר שהוא ימשיך להפחיד את כולם כדי להתחמק מנושאים חשובים נוספים, וברגע האחרון לבכות שמשמיצים אותו ואת אשתו ומזרימים כסף מחו"ל כדי להטות את הבחירות בארץ
השבמחקהרי רוב מי שהצביע לו הם אלה שסובלים מאי העשייה שלו, מאי האכפתיות שלו....ממש קשה לי להבין את זה.
נכון, ויותר מלחפש במפלגות שלנו, לחפש בתוכנו.
השבמחקאני כל הזמן חושבת על תקופת הפרושים והצדוקים, שנאת החינם והפיזור של עם ישראל לכל עבר....ייתכן שזה גם מה שיקרה עכשיו....
השבמחקאני תמיד מגדירה את עצמי ’א-פוליטית’, ובאמת לא לוקחת ללב. יש חסרון במבט החיצוני הזה, כי את גם לא נהנית מה’נצחון’ כשיש, אבל זה מאפשר לבחון את הכל בצורה הרבה פחות אמוציונאלית. ואני גם מאמינה שהכל לטובה, לא כקלישאה, באמת, אם כי הפעם אני עוד ממתינה לראות איך בדיוק זה יקרה...
השבמחקאכן לצערי הדרך עוד ארוכה. וצריך לשנס מותניים, להפשיל שרוולים, ולהמשיך כבר מהיום לנסות לבנות חברה סולידרית, חומלת, לא גזענית, אמיצה.
השבמחקאני לגמרי א פוליטית. העצב הפעם נולד מההבנה שכל השינויים שצריך לעשות כאן לא ייעשו, וכל השינויים שהחלו לקרות טיפין טיפין יבוטלו
השבמחקאמן ואמן.
השבמחקלתהליכים יש דינמיקה משל עצמם, וכשכדור מתחיל להתגלגל דברים קורים. קחי למשל את השתלבות החרדים בחברה ובצבא, תהליך שהחל בלי קשר לחקיקה, כי החרדים עצמם הגיעו למספרים כאלה שהם הבינו שכבר אי אפשר להמשיך לחיות מחוץ לחברה, וחייבים להשתלב. דווקא כאן אני מאוד לא אהבתי את החקיקה של יש עתיד שניסתה לזרז תהליכים וגרמה לעצירתם המוחלטת. לכל תהליך יש אנטי תהליך, וכך למשל כשאבא של, טומי, היה אנטי-חרדי ש"ס שילשה את כוחה. כך אני רואה גם את ההצלחה של ביבי, בגלל הקמפיין ’רק לא’. דברים קורים. צריך לסייע להם, אבל לפעמים לפעול בכוח גורם את ההיפך.
השבמחקמסכים עם מה שכתבת על טרנספורמציה ושינוי.
השבמחקאת צודקת לחלוטין לגבי תגובות הנגד - גם בבחירות הנוכחיות וגם לגבי טומי לפיד ז"ל.
השבמחקגם לגבי הדינמיקה של התהליכים....אבל יש גם דינמיקה הפוכה (כמו זו שמתחת לאף של כולנו ילדים שלומדים במוסדות של ש"ס הפסיקו ללמוד לימודי ליבה) שיש להיות מודעים לה. מה ש"יש עתיד" ניסו לעשות זה "עצור - שנה כיוון". גם אני מעדיפה שזה יהיה פשוט הפסקת הזרמת הכספים - למי שלא מלמד לימודי ליבה, למי שלא עובד, למי שלא משרת....וככה לדחוף אותם באופן טבעי לשוק העבודה, ללימודים ולגיוס. זה לא אפקטיבי לגייס מישהו בכוח - חרדי או לא.
כאשר ביבי ראה את תוצאות הסקרים הוא הזדעק מרה וקרא לכולם לעזרה. ביבי יודע איך לעשות את זה. חלק ממצביעי הליכוד המסורתיים שהתכוונו הפעם להצביע לכחלון או לבית היהודי הבינו שעליהם להתגייס לטובתו. כל זה קרה בימים האחרונים, לאחר הסקרים שהראו את יתרון המחנה הציוני.
השבמחקאני חושבת שהמחנה הציוני ומרצ צריכים לעשות חשבון נפש עמוק. להבין מדוע הם אינם מסוכלים למשוך את רוב הציבור, ולשנות את הדרך שלהם. טוענים שהם מתנשאים. לפחות כך מרגישים רבים. צריך לבדוק זאת.
השבמחקנכון, יש תחושה של התנשאות, של "אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם" וגם "אנחנו יותר טובים מכם" שהיא בעייתית
השבמחקשלום לך. אני מכירה אותך מהתגובות היפות שלך אצל מניפה, ושמחה להיות כאן.
השבמחקהפוסט שלך מאוד מרגש. מאוד אהבתי את מה שכתבת - על המציאות שלנו שהיא מה שרצינו, ואם נדמה לנו שלא רצינו, כדאי לנו לחקור איך, למרות שרצינו משהו אחר, הגענו לזה.
על הדרך - לחולל טרנספורמציה מבפנים, קודם כל על עצמנו. מאוד מדבר אלי ברמה מאוד אישית.
אני חושבת על זוגיות והרצון הגדול לקבל חום ואהבה מהאחר ועל העלבון והכעס כשזה לא קורה. על הפעמים בהן חוסר הבנה של הדרך בה הצד השני מביע חום ואהבה גורמות לתגובה שגורמת לכאב לשני הצדדים. על הדרך לעצור את המעגל הזה חד צדדית על ידי חיסול מערכת החשבונות ונתינת אהבה כשיכולים, בלי חשבונות.
אני אדם של רשימות, בכל תחום. כך אני מתקדמת. אני צריכה ללמוד לשים את הפנקס בצד כשמדובר באנשים שאני אוהבת. להאמין שיש בי כח לאהוב לפעמים גם בשבילם, כמו שהם אוהבים לפעמים גם בשבילי.
יהיה בסדר אני חושבת. כי יש כאן שינוי, לפחות מדברים על שינוי. אולי לפעמים צריך לראות שחור כדי לעשות לבן.
תודה אמאל’א על תגובתך המרגשת, מחממת הלב, ועל זה שאת כאן.
השבמחקשמחה שהפוסט שלי דיבר אלייך בנימה האישית שאליה באמת כיוונתי.
ובאמת כשחושבים על זוגיות, למשל, אם מסתכלים פנימה במקום החוצה - כלומר, מי אני ביחסים האלה? מה בהתנהגות של בן זוגי הוא בעצם השתקפות של משהו לגמרי שלי? מה בהתנהגות שלו הוא תגובה למה שאני משדרת? מה בתגובה שלי להתנהגות שלו הוא בעצם מנגנון אוטומטי שלי, דפוס או הרגל או מסקנה שלי מהילדות שמתעוררים כתגובה אליו אבל בעצם שייכים לגמרי אלי, לגוף שלי שזוכר דברים שאני אולי כבר שכחתי...? מה שאני אומרת הוא שלא צריך לעבור לקיצוניות של נתינה ללא תנאי בלי איזושהי עבודת התבוננות עצמית והיכרות עצמית קודם, כי גם זה עלול להזיק...
מאוד אהבתי את מה שכתבת, מאוד נכון ומוכר. בכוונה כתבתי "נותנים כשיכולים", כי כשאני מוצאת את עצמי נותנת כשאני לא יכולה יש לזה מחיר מאוד גבוה אחרי זה, של כעס גדול שמופנה כלפיו וכלפי הילדים.
השבמחקאני חושבת שהנותנים כשיכולים הזה מכיל את שני הצדדים - גם לתת כשיכולים, כשיש בפנים עודף, בלי חשבון, וגם לשים לב כשאין יכולת ולא לתת ולהיות שלמה עם זה. לא קל, אבל יותר בריא.
זו בהחלט דרך להתמודד עם הקושי. לתת כשיכולים ולשמר את האנרגיות כשזה לא פשוט. אבל זו עוד דרך הישרדות, ולא ממש ריפוי. אנחנו עסוקים רוב החיים בהשרדות, בתגובה, במקום לקבוע בעצמנו את המציאות. התוצאה היא שבעצם המציאות שיש לנו היא זו שאנחנו אפשרנו...אז אולי אפשר להתבונן פנימה ולבחון מה בתוכנו מאמין שאלה החיים שמגיעים לנו? כי אם אנחנו באמת מאמינים באמת שמגיע לנו משהו אחר, העולם ( בעל, ילדים, הורים, חברים, שכנים, בוסים, עמיתים) כמעט תמיד מגיב בהתאם...
השבמחק