אימונים #12 - דפוסי חשיבה אפשר לרשת גם מההורים

עם תחושת הבלבול שהייתי בה כל השבוע הגעתי אל המאמן שלי. 

התחלתי לספר על מה עובר עלי ואיך השיגרה הנוכחית שלי נראית, תהיתי על עתידי כמאמנת וגם הבעתי חששות מהמצב הכלכלי,

בכל זאת T סגר את העסק שלו לפני שנה, העסק החדש (של הבית החכם) לא מניב מספיק עבודה כדי באמת להצדיק את עצמו

ובתחום האימון נרשמות בעיקר הוצאות ומעט מאד הכנסות, והעתיד לא ברור. 

סיפרתי שתפסתי את עצמי מהרהרת אם אולי אני חייבת בכל זאת למצוא עבודה כלשהי, לא בתחום האימון, כדי להכניס כמה שקלים נוספים לתקציב המשפחתי....ושזה מעציב אותי, המחשבה הזאת - שהנה חשבתי שאני יכולה לפרוש ולא לעבוד יותר, ו-T גם אמר שאני יכולה וזה בסדר 

אבל אולי טעינו ואולי .....

 

והמאמן שואל אותי מה התחושות שמלוות את המחשבות האלה, איפה זה מופיע בגוף כאשר אני מדברת על הספקות האלה, על הדאגות האלה, על החששות האלה. 

ובהתחלה נדמה לי שאני לא חשה שום דבר מיוחד, אבל אולי הנשימה ....הנשימה נעלמת לה, במיוחד כאשר אני מדברת על זה. אני שוכחת לנשום.

וצריכה להזכיר לעצמי. ואז מגיעה אנחה ולא סתם נשימה. יש איזו תחושה חלולה בנשימה הזאת. 

ואני גם מתחילה לרחם על עצמי, שהנה דמיינתי לעצמי שאני יכולה לצאת לפנסיה וליהנות וללמוד דברים ולעסוק אך ורק בפנאי ובדברים שבא לי ולא בדברים שחייבים...ואני מגלה שאולי זה בכלל לא המצב.

וזה לא שאובייקטיבית גיליתי שזה לא המצב, אני רק חוששת שזה לא המצב. הסתבכתי. 

 

ובנוסף לנשימה הנעדרת אני מרגישה את הלסת מתקשה, ולחץ מעל לעיניים. 

והמאמן שלי מבקש ממני להתמקד רק בגוף, רק בתחושות האלה....ולראות איזה זיכרון עולה. 

ובמשך זמן רב לא עולה שום זיכרון. ואני מזכירה לעצמי לא לנסות להיזכר, לא לעבוד עם הראש - אלא להתמסר לתחושות הגוף, ומכסימום לא יעלה שום דבר וזה גם בסדר. גם ההסכמה לחוש, בלי שום מחשבה ובלי שום זיכרון - גם זה עושה איזושהי עבודה.

ופתאם עולה זיכרון "לא קשור בכלל" כביכול - 

אני בת תשע וחצי ובדיוק עברנו לגור בארצות הברית, אולי חודש אחרי שהגענו. 

אבא שלי נוהג ברכב ואמא יושבת לידו, אחי ואני יושבים מאחור. לאף אחד אין חגורת בטיחות - לא חושבת שבכלל היו אז ברכבים חגורות וגם אם היו, אף אחד לא חגר. 

זוכרת אותנו יורדים מה-freeway ומחכים ברמזור אדום שיתחלף, ואז התחלף לירוק ואבא שלי התחיל לנסוע ומישהו שהגיע משמאל לא ראה שיש לו אדום, היה לו שמש בעיניים או משהו, ונכנס בנו חזק. בצד של אבא שלי, בצד של הנהג. 

היה לנו דודג' דארט, רכב די חזק כנראה, והיה נזק אבל לא קטסטרופלי, אבל מה שקרה הוא שמהמכה אבא שלי עף ימינה, והראש שלו התנגש בראש של אמא שלי שישבה לידו. אי אפשר היה לדעת את זה באותו הרגע, ובאמת לא ידעו ולא פינו אותנו באמבולנס או משהו כזה, אבל כתוצאה מהמכה הזאת, נפגעה לאמא שלי האוזן הפנימית והיא איבדה את שיווי המשקל ושכבה במשך חודש או יותר בלי יכולת לקום מהמיטה. 

אני זוכרת את החודש השני שלנו בארה"ב כאשר אמא שלי במיטה בחדר חשוך כל החודש, לא מתפקדת. בגלל הראש הקשה (רצו על זה הרבה בדיחות) של אבא שלי. 

לא היה לי עוד מה לומר על התאונה עצמה, בתור ילדה. לא זוכרת את הבהלה או הטראומה, והסתדרתי לא רע גם עם זה שאמא היתה מנוטרלת במשך חודש - בכל זאת היתה לי סבתא צמודה שגרה איתנו ותפקדה ממילא כאמא במשרה מלאה. זו כנראה לא היתה הפואנטה של הזיכרון.

מתוך הזיכרון הזה החלה שיחה, שם בחדר המאמן, על עוד דברים שקרו לאבא שלי ופגעו באמא שלי. 

הוא רצה לעבור לגור בארה"ב ליד הוריו ואחיו, והיא קטעה קריירה מוצלחת באוניברסיטה העברית בירושלים, שם בדיוק סיימה תואר שני וכמעט בטוח היתה מקבלת שם משרת מרצה.

בארה"ב היא לימדה בקולג' ועשתה דוקטורט ב-UCLA והחלה ללמד גם שם, ואבא שלי התחיל לקבל מלא הצעות עבודה מהארץ עם תנאים מפתים - רק שיחזור. היא התנתה את החזרה ארצה בסיום הדוקטורט שלה, לפחות, אבל בעצם חזרנו ושוב נקטעה לה קריירה מבטיחה כמרצה, הפעם ב-UCLA.

בארץ היא גילתה שבאוניברסיטה העברית כבר אין משרה עבורה וממילא עברנו לגור בתל אביב. באוניברסיטת תל אביב בכלל לא הכירו אותה וגם שם לא התפנתה שום משרה, ואמי מצאה את עצמה עורכת איזה עיתון לדוברי ספרדית ואז, כשהוא גם כן נסגר, עובדת כמזכירה בכל מיני מקומות...דברים שלא קשורים בכלל לתחום ההתמחות שלה. רק כדי להביא עוד משכורת הביתה. 

בשנים האחרונות לפני שהם שוב עזבו לארה"ב (שוב בגלל הקריירה שלו) היא לימדה גם באוניברסיטה העממית וגם בלימודי חוץ של אוניברסיטת תל אביב עם מעט שיעורים פרטיים בין לבין....אבל לא באמת היה קשר לדוקטורט ולכישורים שלה כמרצה בתחומה. 

ושוב בארה"ב, בגיל 53 נדמה לי, כבר לא הצליחה (ולא ממש התאמצה) למצוא עבודה. 

אז מה אומר הזיכרון שעלה לי? 

האם אני רואה הקבלה בין הורי לבין T וביני? 

האם בגלל דברים שקורים עם T (כמו הסגירה של העסק ואי ההצלחה של עסק חדש) אני צריכה לשנות את מסלול חיי ולפקפק בבחירות שלי? 

ויותר מזה : האם אני מרגישה שאני צריכה לקבל אישור, רשות, מ-T כדי לעסוק במה שאני אוהבת במקום במה שאני חייבת? 

כאילו הייתי ילדה, ולא אישה עצמאית עם רצונות וזכויות משלה....?

 

ובאמת כיום, שאבי כבר לא עובד, ורוצה לחזור לגור בארץ - אמא שלי נעמדה על הרגליים האחוריות ופסקה - לא יקום ולא יהיה. טוב לה שם, היא נשארת שם, "כשאני אמות אתה יכול לחזור ארצה". 

עכשיו היא "נזכרה" שגם לה יש רצון משלה, ושהיא לא חייבת לקטוע בכל פעם את מסלול חייה כדי להתאים לרצונות שלו.

 

אז איפה אני בסיפור הזה? הרי T לא מצפה ממני דבר כזה, וגם אם היה מצפה - אין סיבה שאסכים. 

פרשתי מהעבודה לאחר שבדקנו ווידאנו שניתן כלכלית לעשות זאת.

התחושות האלה, החששות האלה - לא באמת שייכים למציאות שלי. אלו כנראה תבניות מחשבה שנטעו בי מהחיים של הורי...

ואיך כל זה עלה מתוך זיכרון "שכביכול לא קשור" של תאונה שבאמת לא היתה אשמתו של אבי ובכל זאת הוא זה שגרם את הנזק העיקרי.....

 

זה מרתק אותי בכל פעם מחדש, האימון הזה, העבודה דרך תחושות הגוף.

אז זה לא היה אימון מרעיש עולמות - אבל עליתי כאן על משהו חשוב. 

על דפוס חשיבה ש"ירשתי" מהיחסים בין הורי שלא תיארתי לעצמי ש"התיישב" אצלי כך. חומר למחשבה.