עוד שבוע חלף עבר לו ואנחנו 7 שבועות אחרי הניתוח של T.
הלילה היה הלילה הכי טוב שהיה מאז ה-1 בפברואר, מבחינתו.
אני דווקא התעוררתי כל שעתיים, היה לי חם, היה לי קר, הייתי צריכה לשירותים...לילה מוזר.
הוא מקפיד לעשות את תרגילי הפיסיותרפיה (הקשים והכואבים) כי הוא רואה התקדמות מבחינת טווח התנועה של היד וכוח השרירים.
אבל הוא מודאג.
גם כי הכאבים עדיין ברמה חזקה מדי לשלב זה של פוסט-ניתוח, ורוב הלילות קשים, מקוטעים ומעוטי שינה,
וגם כי חלק ניכר מהשרירים עדיין לא מגיב, לא משתף איתו פעולה, והוא מרגיש כאילו הזרוע הזאת מושתלת, לא שלו. נראה לי שזה ממש מפחיד אותו.
החלטנו שבכל זאת נחפש מומחה לכאב, באופן פרטי, כדי לטפל בסוגיה הזאת עכשיו ולא לחכות עד יוני או אוגוסט כשמתפנה תור באחת המרפאות.
חזרתי לחדר כושר וזה ממש ממש עושה לי טוב. אמנם אני מקפידה לעשות את תרגילי החובה (לכתפיים ולגב) גם בבית, אבל זה לא אותו הדבר.
וזו הדרך היחידה לשמר (ולשמן) את הגוף, המפרקים, השרירים - כדי למנוע כאבים. אצלי ההתעמלות היא כמו תרופה מונעת.
אני לא שם כדי לנפח שרירים או לחטב את הגוף (הייתי רוצה אבל אני ממש לא בנויה לזה, כנראה) ואפילו בסיבולת לב-ריאה אני די "פושרת" אבל אני מתמידה ואני מפעילה את כל המערכות וזה הכי חשוב.
T חזר לעבוד קצת בגינה, אז עזרתי לו לאסוף את מה שהוא ניכש, למרות שאני ממש שונאת לעבוד בגינה (עוד "תבנית" שפיתחתי בילדות, כשאבא שלי הכריח אותי לעזור לו בגינה - שווה מתישהו להתבונן על זה באימון 
).
נפגשתי עם חברה מהקורס בשפת הים של תל אביב בשבוע שעבר, ישבנו על כוס קפה ושוחחנו בלי לשים לב שהזמן עובר. יש כמה אנשים מהקבוצה הזאת שאני בטוחה שהם כבר חברים לכל החיים. כל אחד כל כך שונה אבל מה שמשותף לנו מחבר אותנו כנראה ממש חזק.
ביום הבחירות (לפני שהתבררו התוצאות) בילינו בנעימים עם ע' וכ' בצהריים ועם בתי, חתני והנכדים המתוקים בערב. לקחנו אותם להמבורגר וגלידה וצפינו יחד בטלוויזיה (חכמוד רצה כמובן לראות את "טרופותי" אבל הסברנו לו שהיום כולנו רואים "איש עם משקפיים" שזה השם שהוא נתן למהדורות חדשות). הילדים כמובן החלו לנמנם עוד לפני תוצאות המדגם והם החליטו לקחת אותם הביתה.
למחרת כאמור למדתי וזה היה כל כך כיף ששמחתי שלמרות ההתלבטות, נרשמתי לקורסון ההמשך הזה (7 פגישות בלבד). המורה שלי לא שוקטת על שמריה וכל הזמן בודקת את עצמה, מדייקת את עצמה, מפתחת עוד ועוד את השיטה, חוזרת לבסיס - עכשיו למשל היא שמה את הדגש על החקירה. לא לצאת מתוך הנחה שאם המתאמן אומר מושג, שאנחנו (או הוא) מבינים למה הוא מתכוון. היא תירגלה איתנו לשאול מה זה. לא "מה זה בשבילך...?" אלא פשוט "מה זה?". אתה מדבר על זוגיות? מהי זוגיות? אתה מדבר על פחד? מהו פחד. וכאשר הוא מתחיל לומר מה זה....לשאול שוב. וללכת עם המחשבה עד הסוף, לא לברוח ממנה לדברים אחרים.
היא אמרה שכל כך שמנו דגש על העבודה עם הגוף, והתחושות, והעלאת הזיכרון - דברים חיוניים בפני עצמם בתהליך הפירוק ואימון - ששכחנו קצת את החלק האונטולוגי של האימון, החקירה. היה מרתק.
אחרי הקורס אספתי את הנכדים מהגן, והם מאד שמחו לראות אותי יום אחרי יום. שמתי לב שכאשר הם מתחילים לריב (בדרך כלל חכמוד מנסה להרגיז את נשמותק, אולי מוציא עליו עלבונות שהוא סופג בגן) אני פחות נבהלת. ואני לא מאפשרת להיכנס ל-loop כזה של הרגזה-בכי-הרגזה-בכי. אני אומרת בשקט שאין סיבה באמת לריב על מה שזה לא יהיה באותו רגע, ונותנת לכל אחד מהם תוקף למה שהוא רוצה/אומר/עושה...ואז אומרת שאם הם מתעקשים לא להיות חביבים זה לזה, אז נצטרך ללכת ישר הביתה כי אי אפשר להסתובב ככה ולעשות דברים כיפים תוך כדי ריב.
איכשהו בינתיים זה עובד. חכמוד (שהוא בדרך כלל זה שיוזם את ההקנטות) מייד מתחיל להיות סופר חביב, סופר אח-גדול-מיטיב, נשמותק מייד נמס, צמא לכל גילוי חיבה מאחיו, האווירה משתנה באחת ושלושתנו שמחים וטובי לב ממשיכים בפעילות שתכננו לעשות.
אחת התחנות היא כמובן הסופר (משום מה), חכמוד רוצה ביצת הפתעה כרגיל ונשמותק נודד בין שוקו (בטעם בננה) לבין כל מה שחכמוד רוצה. באופן מפתיע הוא מחליט בסוף על שוקו (איזה כיף שיש לו רצונות משלו!) אחרי שחכמוד כבר לקח קופסא של 3 ביצי (ביצות ) כדי שיהיה לשניהם ("ואחת תקחי לסבא כדי שירגיש טוב".....איזה מתוק!) והחלטתי לא להכריח אותו להחליף לביצה בודדת.
נעמדנו בתור, שהיה ארוך מהרגיל לשעה זו של היום, חכמוד העביר את הזמן בליטוף כל החטיפים המתוקים שמונחים שם ליד הקופה בדיוק למטרת פיתוי הממתינים בתור (אבל לא מבקש עוד משהו כי יודע שלא יקבל), ונשמותק מביט למעלה בחיפוש אחר משהו מעניין, רואה את המספרים התלויים מעל כל קופה, ומתחיל להקריא בקול רם: פה יש 6, פה יש 5, שם יש 4 (הילד בן שנתיים וחצי...כן?). האישה שעומדת לפנינו בתור משתאה, מסתכלת עליו, על המספרים, שוב עליו - בפה פעור. אחרי כן היא מסתכלת עלי ורואה שאין לי עגלה ואני עומדת בידיים ריקות.
"מה את קונה בעצם?" היא שואלת אותי. "את מה שכל אחד מהם מחזיק" אני מצביעה על הקופסא בידו של חכמוד ובקבוק השוקו-בננה בידיו של נשמותק. "אז אולי תהיי לפני בתור? " היא מציעה בנדיבות ואני זוקפת זאת לזכותם של הגאונים של סבתא..... ! בדרך הביתה שמעתי את חכמוד אומר לנשמותק "אפילו שיש לך שוקו אתן לך ביצת הפתעה אחת, מה אתה אומר על זה אח שלי?" והתפוצצתי מצחוק!
בששי לקחתי את בתי ליום כיף, יום שופינג לכבוד יום הולדתה (שהיה כבר לפני שבועיים). מזמן לא עשינו זאת, והיה ממש נחמד לחוות את השינוי שחל בה, סוג של בגרות, סוג של רוגע.... פתאם לא היה צורך להיסחב עד לתל אביב, אפשר להישאר בהרצליה, קרוב לבית. פתאם היה יותר חשוב לה לשבת יחד לכוס קפה ולפטפט מאשר לנצל את קרבתו של הארנק של אמא. וגם כאשר לבסוף בדקנו את החנויות, היא היתה הרבה יותר שקולה וצנועה בבחירותיה מאי פעם. התינוקת שלי גדלה. על אמת. היה באמת כיף להסתובב ביחד, לדבר ללא הפרעה, להקשיב, ליהנות מהביחד.
וגם לראות אילו בגדים יפים היא קנתה, בין היתר שימלה אותה היא מתכננת ללבוש בליל הסדר. קבענו שנעשה זאת שוב בקרוב, רק הקטע של הבית קפה והפטפוטים,מרוב שהיה כיף.
אז עוד שבוע חלף, האביב כבר כאן (חכמוד אמר שמזג האוויר "הפכפך") ועוד מעט פסח. הפעם הסדר לא אצלנו - נהיה אצל אמו של חתני.
כן, בהחלט סוג של שיגרה.
חבל שאין אייקון של הזדהות. מועדון הסבתות פתוח והוא מאוד מענג.
השבמחקדיברתי עם שתי חברות שלי שעכשיו עכשיו נכנסו גם הן למועדון על ’קייטנת סבתות’ בעתיד. אני מתכוונת לקונספט חדש של כמה סבתות ביחד שיוצאות לבלות עם הנכדים. נראה לי סטרט אפ אדיר.
כיף כיף כיף כשהם כל כך חכמים. הלב מתפוצץ מגאווה
שגרה שנשמעת טובה :)
השבמחקבריאות לשניכם ( כל הכבוד שאת לא מוותרת על ההתעמלות)
פוסט מלא נחת :)
השבמחקשגרה זה טוב לפעמים...
השבמחקזמן איכות עם הילדים, עם הנכדים
מקווה שT ירגיש יותר טוב בקרוב
הכל פשוט לוקח זמן...
אתם עושים נכון שאתם הולכים למרפאת כאב באופן פרטי, זה נשמע לי החלמה ארוכה מאוד ולא ממש סביר שיהיו כאבים כאלה כל כך הרבה זמן אחרי הניתוח.חוץ מזה תמיד כדאי לסמוך על תחושותיו של החולה . באשר לכל השאר , שרק ישמשך הטוב והנחמד
השבמחקאני חסידה גדולה של שיגרה ברוכה, כזו שאני בוחרת, כזו שעושה לי ולסובבי טוב.
השבמחקועל ההתעמלות - אני "נענשת" בכאבים אם אני מזניחה...
מועדון סבתות נשמע מעולה. במיוחד כשהם ממש קטנטנים כמו הנכד הטרי שלך או גדולים יותר - שמשחקים בינם לבין עצמם. אבל יש את הגיל הזה באמצע - כשבעצם כל מה שאני רוצה זה להיות איתם, להקשיב להם, להתייחס אליהם - ואז לא נראה לי שמתאים לי עוד סבתות ונכדים בסביבה
השבמחקאגב שכחתי (ולא נורא כי הפוסט גם ככה היה ארוך יותר ממה שאני אוהבת לכתוב) את המונולוג שנשמותק הרביץ בעת שישב על האסלה: "אני מחליט על עצמי, את מחליטה עלייך, חכמודי מחליט על עצמו, אמא מחליטה על עצמה....לא...אה....אמא מחליטה על כולם"
כן, היה בו הרבה נחת. שרק תרבה הנחת, לפחות מבית....
השבמחקכי ככל שאני חושבת על מה שמחוץ....לא, ממש אין נחת.
הכל לוקח זמן ויש דברים שזה בסדר שיקחו את הזמן ויש דברים (כמו הכאב) שדי כבר, מספיק עם זה. T פנה היום לרופא פרטי מומחה לכאב...נראה למתי יקבל תור
השבמחקמקווה שאת או אמא שלהם רושמים את הפנינים הללו. אחר כך ילדים ממש אוהבים לקרוא את הספרים האלה, עם דברים שהם אמרו
השבמחקתודה טליק, פנינו היום למומחה, נראה מתי יחזור אלינו ותוך כמה זמן הוא יקבל תור. לסמוך על תחושותיו של החולה - אתה לגמרי צודק. זה מאד מתסכל שהרופא המנתח כאילו מתנער - אוקיי אז אתה בצעת את הניתוח, אין לך אחריות על התחושות שאחרי? לפחות תסביר את התהליך של ההחלמה, מה צפוי באיזה שלב, לפחות תרגיע אם אפשר או תדאג ותבדוק אם משהו נשמע לך לא סביר...הוא כאילו עשה את שלו (יש ביקורת אצלו בסוף אפריל) ואם כואב - תיפנו למרפאת כאב. נורא מסתכל.
השבמחקולגבי הנכדים המתוקים, הלימודים, החברות, הילדים - כן, כאן טמונה הנחת.
לא יודעת אם הם רושמים, ואני האמת מתעדת לי כאן מה שאני זוכרת....ומגבה לעצמי את הבלוג פעם בכמה חודשים...
השבמחקהנכדים שלך כל כך מתוקים, תענוג אמיתי
השבמחקלגמרי חמודים, בורכתי
השבמחקימים נעימים.
השבמחקוכמובן איחולי הבראה מהירה ל ט’.
התגעגעתי לבלוג שלך, חוזרת לקרוא אחורה
השבמחקתודה שולה. נראה איך עבר הלילה.. רק עכשיו הוא מתעורר
השבמחקתודה יקירה, שמחתי שכתבת שוב. אגב הפוסט שלך, דטרויט מתחילה להתאושש :)
השבמחקאת לא חייבת להגיב כמובן על כל פוסט, מקווה שתיהני מהקריאה
אני לא יודעת מה עושים עם כאב מתמשך. אני משערת שזה עניין של זמן. לי יש דלקת בשריר עם כאבים שנמשכים כבר כמה חדשים. אני יודעת שזה לא אותו כאב שיש לטי, אבל באופן עקרוני דברים כאלה לוקחים כנראה הרבה הזמן. מה שכן חשוב, וזה מה שהוא עושה, זה לעשות את כל התרגילים למרות הכאב. חייבים להשיג את מירב התנועה מיד אחרי הניתוח, כשאפשר כמובן, כי אחר כך לפעמים כבר המקום תקוע.
השבמחקהסיפור עם הנכדים בסופר נחמד מאד. כיף שהם רבים אבל אחר כך דואגים זה לזה, בעיקר הגדול לקטן. גם אצל הנכדים שלי אותו הדבר.
לכלתי יום הולדת בסוף השבוע. נתת לי רעיון להציע לה לצאת לארוחה מתי שהוא.
וטוב שהסדר לא אצלכם.
אז זהו, שיש כאבים שעוברים עם הזמן, ויש כאבים שאם לא מטפלים בהם מהר הם הופכים לכרוניים ואז קשה יותר לטפל בהם. לא בטוח לאיזו קטגוריה משתייכת דלקת השריר שלך...אצל T ברור שהיצה טראומה בניתוח ולכן זה כאב אקוטי ועדיין לא כרוני, שאולי יעבור תוך כדי החלמה ..אבל אולי היתה פגיעה בעצב או משהו תוך כדי הניתוח. אין לדעת בשלב זה. מה שבטוח זה שהיום האסכולה היא שכאב לא רק גורם לסבל אלא גם פוגם בהחלמה, למשל מה שאמרת על החשיבות לבצע את התרגילים. עם כאב זה הרבה יותר קשה. לכן כיום יש נעייה להקל על הכאב גם כדי לאםשר את ההחלמה המלאה.
השבמחקשגרה היא דרך מצויינת לצאת מדברים מכבידים. למרות שלוקח זמן, ורק את יודעת את זה מקרוב, רואים שיש שיפור מה במצבו של T לפי הסיפורים שלך.
השבמחקנכדים תמיד מחייכים אותך וזה קצת נותן אוויר לנשימה.
בריאות ושגרה מבורכת.
תודה קיימן
השבמחקפוסט יפה. אוף, חוץ מהקטע על T. אני כל כך מבין ללבו כי הוא הטיפוס הזה שלא מתבכייו ושונא להיות תלוי וחסר אונים ואני מתאר לעצמי עד כמה זה משגע אותו. אבל הוא יהיה בסדר, נכון? הוא יבריא והכל יהפוך להיסטוריה מרגיזה. אני כל כך מקווה שזה יקרה מהר.
השבמחקהצוציקים מדהימים. האיש עם המשקפיים וה״אח שלי״, שפכו אותי מצחוק. אמפי, כולם מתבגרים סביבך והופכים הגירסא המוצלחת יותר, המנוסה יותר של עצמם. זוהי דרכו של העולם.
כשאחותי נפלה לפני שנתיים ושברה את הכתף היא הלכה לפיזיותרפיסט בכפר סבא. היא באה מחיפה לטיפול אצלו כי היא בתור פיזיותרפיסטית ידעה שהוא האדם לטפל בכתף שלה. ואכן הטיפול עזר והיא חזרה לתנועה לגמרי מלאה בכתף, מה שלא היה קודם. צריך להגיד שהטיפול מאד כאב. אם תרצי המלצה יש לי את הטלפון שלו כי גם אני הלכתי אליו. וצריך להגיד גם שהוא לא זול.
השבמחקתודה קורדליה יקרה, יכול להיות שאת מדברת על אותו אחד שהוא באמת הולך אליו (שולחת לך במייל) - אמנם הוא לא מטפל בו אישית אבל זו שמטפלת בו היא לא פחות תותחית ממנו וראיתי שהיא גם מטפלת בפציינטים שלו.
השבמחקהפיסיותרפיה שהוא מקבל + מתרגל בבית היא מצויינת, לדעתי. נראה מה מומחה הכאב יגיד ביום ראשון (קבענו פרטי).....
תודה אליפל.
השבמחקמשום מה מאוד הופתעתי לקרוא שיש לך נכדים כי יש לך נשמה צעירה. :-)
השבמחקאני אסביר - המילים שלך לגבי האימון, לגבי המציאות שרצינו, הם מילים של לב מאוד פתוח, של המון תיקווה, אז הנחתי שאת צעירה יותר. זה אומר עלי משהו אני חושבת... שאולי הגיל באיזה שהוא מקום סגר אותי קצת. עשה אותי פחות מאמינה. לצערי.
מקסימים בעיני התיאורים שלך. החלמה מלאה ל-T.
אמא’לה את מרגשת אותי בכל פעם בצורה אחרת.
השבמחקאני אמנם סבתא (בת 56) אבל לו היית פוגשת אותי זה לא הדבר הראשון שהיית חושבת עלי. וכן - ייתכן מאד שיש לי נשמה צעירה או קצת ילדית (לא ילדותית, אלא כמו ילדה - בהתנהגות, בהתלהבות, בתשוקה לחיים ולטוב ולאושר).....
זה מעניין מה שאת אומרת לגבי מה זה אומר עלייך - ואני לא חושבת (בלי להכיר אותך כמובן) שזה הגיל שסוגר אותך. זה הגיל אולי מבחינת השנים שחלפו שבמהלכן היית צריכה להתמודד עם דברים וחווית דברים - ולכל אחד מהם היית צריכה לפתח איזשהו מנגנון הישרדות או הגנה או לסדר לעצמך את הדברים כדי שתוכלי להמשיך הלאה - וזה מה שסוגר אותך (כמו אותי, כמו את כולנו). אני לא אופטימית לגבי היכולת של העולם / העם וכו להתפתח מתוך המצב שהוא נמצא בו - ממש לא. אבל אני מאמינה בכל לבי שכל אחד בודד יכול לעשות זאת לעצמו, ולהכיר לאהוביו ולסובביו את היכולת הזאת...וכך טיפין טיפין אחד אחד אולי בסוף תיווצר מאסה קריטית של אנשים שעשו את הדרך ואם לא נהרוס את עצמנו לפני כן - נוכל להאיר את העולם ולהפוך אותו למקום הנפלא שהוא מסוגל להיות
ואת מיד מרגשת אותי בחזרה....
השבמחקמאוד נכון מה שכתבת, שהייתי צריכה לפתח מנגנון השרדות או הגנה או לסדר לעצמי את הדברים כדי שאוכל להמשיך הלאה.
אני חושבת המון על הזוגיות שלנו בזמן האחרון, על זה ששנינו פתחנו מגנוני הגנה כדי לשרוד, ולסדר את הדברים כדי שנוכל להשאר ביחד. אני חושבת על מי שהייתי כשהתחלנו את הקשר, ומי שאני היום, ועל הדרך הגדולה שעשיתי, הרבה בזכותו, אבל כמובן גם בזכותי. גדלתי בבית שבו לא היתה זוגיות טובה, היה הרבה חשד והאשמות הדדיות. בנוסף גם הזהירו אותי תמיד שלא אתן אמון (אבא שלי) ואמא שלי, לא במודע אבל בכל זאת, הפעילה עלי מניפולציות ריגשיות. כך שהגעתי לקשר שלנו עם מעט מאוד יכולת לתת אמון בבן זוג קרוב. וזה המשיך להיות קשה לי, למרות שהוא הרגיש לי כמו בית מהרגע הראשון. אני חושבת שמה שהחזיק אותנו ביחד זאת אהבה מאוד גדולה וחיבור נפשי חזק. אבל גם פגעתי בו מאוד וזה שינה אותו ופגע בי בחזרה, והיה צורך בהגנה. אני רוצה ללמוד לשחרר ולתת בו יותר אמון. 15 שנים הוא הוכיח לי שהוא ראוי, ולי היה קשה להשתחרר ממה שלמדתי ב-29 השנים שלפני שפגשתי אותו. אני חושבת שאולי עכשיו אני יכולה להתחיל.
תודה על גילוי הלב. זה לא מובן מאליו ואני מאד מעריכה את זה וגם זה מאד מרגש אותי.
השבמחקללא ספק ה"מורים" מספר אחת שלנו בחיים הם הורינו. איך שהם חיו ואיך שהם גידלו אותנו משפיע הכי הרבה על התנהלותנו בחיים ובעיקר על מערכות היחסים שלנו. כל המערכות היחסים - גם עם בני זוג, גם עם נושאים בחיים כמו כסף, עבודה, הצלחה...היחסים שלנו עם הגוף שלנו, היחסים שלנו אל הילדים שלנו. הכל. ואין ספק שהיחסים שלך עם בן זוגך מושפעים ישירות מהיחסים שלך עם ההורים - אחד מהם או שניהם. וגם היחס שלו אלייך מושפע מהוריו. מילדותו. ואז כמובן התחיל ביניכם ה"ריקוד" הזה - של לפגוע ולהיפגע, להתגונן ולהסתגר, וגם לוותר ולאהוב אבל עם המון שכבות הגנה שמסתירות את עצמכם זה מזו. אם כל אחד יעבוד עם עצמו (ואגב - יש גם אימון זוגי) להכיר את המנגנונים האלה ולשחרר חלק מהם - באופן טבעי היחסים ביניכם גם יעברו טרנספורמציה...
שוב מאוד ריגשת אותי.
השבמחקאת צודקת בכל מה שכתבת. אנחנו מנסים לעבוד על זה ביחד, בעצמנו. לפנות לאימון יאלץ את שנינו לבטוח באדם שלישי, אני חושבת שזה קשה מדי כרגע. נתחיל אחד עם השני ואז נראה. :-)
את צודקת מאוד על הילדות שלו, וכשאני קוראת אותך אני חושבת שלמרות שאני מכירה את הסיפורים ואת התיאורים, אני לא ממש הצלחתי לשמוע אף פעם את הרגש שלו בתוך זה. לא באמת, רק במרומז, בהשתקפות. אני חושבת שזה חשוב.
ואיך שהוא ברור לי שאת מאמנת מופלאה. אם המילים הכתובות שלך פותחות בי וגורמות לי לראות, אז ברור לי שפנים אל פנים את יכולה לעשות ניסים. :-)
השבמחקתודה אמא’לה יקרה, חיממת את לבי.
השבמחקאין לי ספק שאתם יכולים לעשות המון, אבל באמת המון, רק מעצם המודעות. וכמובן - לדבר לדבר לדבר. אין דבר יותר חשוב (ולמדתי את זה בדרך הקשה ואני עדיין לומדת את זה!) מתקשורת. בין בני זוג ולא רק כמובן, אבל עכשיו אנחנו מדברים על בני זוג. את לא מאמינה איך אני עדיין אחרי כל העבודה שאני עושה בכל זאת נופלת בפח הזה שוב ושוב - נמנעת מלהגיד, נמנעת מלדבר - כל כך חבל. ואז כשאני מודעת לעצמי סוף סוף ונזכרת כן לדבר - וואו, איזה יופי. איך לא העזתי קודם....מדהים. ואני לא חושבת שחייבים מטפל או מאמן - זה עוזר כמובן, ואצל מאמן פתאם אתם אומרים זה לזה דברים שלבד משום מה אתם לא מצליחים...אבל לא חייבים את זה. אתם באמת גדולים ויכולים ...סומכת עליכם.
השבמחק