אני יושבת אצל המאמן שלי ומתארת לו איך, במצבי הנוכחי שבו בפועל אין לי מתאמנים - כולם נעלמו, גם אלה שכביכול הביעו רצון להמשיך להתאמן - אני מוצאת את עצמי פוחדת לחזור לאמן.
מרגישה חסרת ביטחון, מרגישה שאני לא יודעת לעשות את זה כמו שצריך. שאני לא עומדת בציפיות.
ואני גם מבינה שכך היה גם כאשר עבדתי במחשבים, כל הזמן הרגשתי את הפחד הזה. שאני בעצם לא מספיק טובה ולא מספיק יודעת מה אני עושה. ולא באמת הבנתי איך עוד לא עלו עלי. איך זה עוד לא התפוצץ לי בפנים, איך אני עדיין נחשבת מוצלחת ומעריכים אותי, ומקדמים אותי, וסומכים עלי.
כלומר - זה לא קשור למקצוע, זה לא קשור לתחום.
זו אני.
גם באימון - תחום שאני בחרתי ולא היה מן "ברירת מחדל" כמו המחשבים, תחום שאני לא חייבת להתפרנס ממנו, תחום שאני אוהבת באמת וגם....תחום שבו אני רואה תוצאות, לא רק בעצמי כמתאמנת אלא גם במתאמנים שעברו אצלי. עם כל הבוסריות שלי כמאמנת, עם חוסר הניסיון...הם התקרבו לעצמם, הכירו חלק מהמנגנונים שמפעילים אותם, למדו לקחת אחריות על חייהם, למדו לנשום, לשהות, לתכנן מי הם רוצים להיות במערכות היחסים שלהם ולא רק להגיב כל הזמן....זו היתה התחלה כמובן אבל הם קיבלו כלים - כל אחד התקדם בקצב שלו ובמידת הנכונות שלו להתבונן על עצמו, אבל קרה שם משהו. משהו שאני סייעתי להם לעשות...
גם שם, כשאני מאמנת, אני כל הזמן חוששת שאני לא עושה את זה כמו שצריך, שאני לא עומדת בציפיות. ואני מפחדת לחזור לזה. מפחדת לשווק את עצמי, לחפש מתאמנים חדשים. בתיאוריה רוצה להתנדב - לאמן מישהו בהתנדבות - איש/אשת חינוך או ניהול, מישהו שהאימון שיעבור ייטיב עם הקהילה - ובפועל לא עושה שום צעד בכיוון. מפחדת. משותקת.
והוא כמובן שואל אותי מה התחושות שעולות לי בגוף בזמן שאני מדברת, ואני מרגישה שנגמר לי האוויר, וצריכה להזכיר לעצמי לנשום. וגם יש לחץ על העיניים והרקות...והוא מבקש ממני להישאר בתחושות האלה ולחכות לראות איזה זיכרון עולה.
ופתאום עולה זיכרון מגיל 14, בדיוק חזרתי ארצה עם משפחתי מארה"ב, אני בכיתה ח' בטיול שנתי, יושבת בטיולית עם חברי לכיתה בדרך לגליל...כן, זה היה המונפור ועוד כמה אתרים באזור. לא זכרתי בדיוק.
זוכרת את הטיולית - נראה לי שזה כבר לא קיים היום, בעיקר כי זה לא היה בטיחותי. ספסלים ארוכים כאלה וכמובן שאף אחד לא חגור...
זוכרת אותנו שרים עד צרידות - שירי טיולים, שירי ארץ ישראל היפה...זוכרת את הכיף שחשתי שאני שוב בארץ ושוב חלק מהנוף, שוב מטיילת ושוב שרה בעברית...מרגישה שייכת.
ואז, בחלק מהשירים - פתאום עולה בי בכי. מן התרגשות כזאת, בכל זאת שנים לא הייתי כאן ושנים לא הייתי חלק מההוויי הארץ ישראלי הזה - משהו נוסטלגי עולה בי.
כולם שרים בטיולית, חלק מהשירים אני מכירה עוד מלפני שנסענו לחו"ל וחלקם חדשים לי, נכתבו אחרי שעזבנו. ואני לומדת את השירים החדשים והם מרגשים לא פחות. "מלכות החרמון" למשל... ואני נתקעת באמצע כי הגרון שלי מתמלא דמעות והעיניים מוצפות. ואני מתעצבנת על עצמי כי פאדיחות (וואלה אז אפילו לא ידעתי את המילה הזאת, אפילו "פאשלות" לא היה עדיין"...כנראה "בושות"...)- ומה יקרה אם ישימו לב? ואני מפסיקה לשיר בכל פעם שזה קורה. ומתעצבנת עוד יותר. למזלי אף אחד לא שם לב.
ואני מנסה להבין מה זה הבכי הזה שעולה. ומבינה שזו חזרה למשהו אהוב. משהו שהתגעגעתי אליו. אבל גם משהו שאני צריכה ללמוד להשתלב בו בחזרה. ויש לי כאן קושי. והציפייה - של כולם וגם שלי - ש"אנחת בריצה" ואמשיך מאיפה שהפסקתי - בגיל 9 וחצי לפני למעלה מארבע שנים כשנסענו לארה"ב. ואי אפשר ממש לצפות לדבר כזה. לא מילד ולא ממבוגר. שינויים קיצוניים כאלה, גם בי וגם במקום אליו אני חוזרת. ובמיוחד בשנים ההן - 1968 עד 1972 ישראל השתנתה לבלי הכר. עזבתי אחרי מלחמת ששת הימים וחזרתי לפני מלחמת יום כיפור.
והמאמן שואל אם אני רואה את ההקשר לתחושה של היום. והיה לי קשה לראות קשר, והוא אמר שלדעתו מילת המפתח היא "לחזור". כי בתחילת האימון אמרתי שאני מפחדת "לחזור לאמן". ובעצם הציפייה שלי היא אותה ציפייה - אמנם ההפסקה לא ארוכה כזו והשינוי לא גדול כזה אבל אין פרופורציה כאשר מדובר בקפסולות זיכרון שבגוף. שוב אני מצפה מעצמי "לנחות בריצה", לחזור לאמן כאילו לא עברו עלי דברים בחודשים האלה. שוב מדובר לחזור למשהו אהוב, משהו שאני מתגעגעת אליו, אבל פוחדת להיתקע. כמו הבכי באמצע השירה. פוחדת להתפדח. פוחדת מהתגובות.
והוא שואל אותי - לו היית יכולה אז בגיל 14, מה היית עושה? לו הכל היה אפשרי ולא היה חשש משום דבר, מה היית רוצה לעשות? וחשבתי רגע ואמרתי שבעצם לא הרגשתי אז שאני יכולה לספר את זה למישהו, שאני יכולה לדבר על זה בכלל. עם אף אחד. ולו יכולתי, לו הייתי "הילדה הפעילה" באותן סיטואציות - ולא הילדה הפאסיבית שמתפדחת ומשתתקת ונסגרת בתוך עצמי - הייתי מדברת על זה - שם, באותו רגע, עם חברה למשל. או אחרי הטיול בבית עם אחד ההורים. ואולי זה היה משחרר משהו, ולא יוצר בי את הדפוס הזה של בהלה, בושה, פחד, השתתקות (=שיתוק).
נדמה לי שבאימון הזה פיתחתי קצת חמלה כלפי עצמי בכל הקטע הזה של לחזור לאמן. זה יקרה כשאהיה מוכנה, וגם אז - לא נורא אם זה לא יעבור "חלק". יש תקופת הסתגלות.
וכבר ביום רביעי בסדנת ההמשך באימושיין כאשר תרגלתי אימון במשך כמה דקות ובאמת היה לי קצת קשה להיכנס לזה - נותרתי רגועה. נשמתי. הבטתי למתאמנת שתרגלה איתי בעיניים. היתה נינוחות חדשה.
מדהים. הפתיחות שלך לעצמך, החזרה לזכרונות ילדות - כך קוראים לזה במכון אדלר, השיקוף של הסיבות מדוע דווקא זכרונות כאלו עולים כעת . אני עברתי שיחה יעוץ/סופרויזן בדיוק לפני יומיים, והיא כללה זכרונות ילדות, והייתה מאירת עיניים בשבילי. מדהים.
השבמחקאני מניחה שכל שיטת טיפול מתבססת בצורה כזו או אחרת על זכרונות, גם ילדות וגם מאוחרות יותר. ההבדל כאן הוא שאין חזרה קוגניטיבית, אין אסוציאציה של "מה זה מזכיר לי?" שמחייב אותי בעצם לעשות קודם כל את ההקשר ואז לחזור לזיכרון ילדות - אלא מתוך תחושות הגוף, פתאם עולה זיכרון שעל פניו - ברגע הראשון ואולי גם אחר כך - לא באמת קשור. ורק תוך כדי תיאור הזיכרון, תיאור ההרגשה של הילדה שהייתי, תוךכדי ניסיון להבין מה עבר עליה, מה היא חשבה, הרגישה, אילו מסקנות היא הסיקה או איך "סידרה לעצמה" את מה שקרה כדי לשרוד את הרגע - קטן או גדול ככל שהיה - רק אז ניתן לנסות להבין את ההקשר. ואז גם אפשר - או באמצעות המבוגר המיטיב, שמרגיע את הילדה או מקשיב לה או מספר לה מה שהיתה צריכה אז לשמוע ולא שמעה, או באמצעות "הילדה הפעילה" שהיתה - לו יכלה אז - לעשות משהו שונה ממה שעשתה בפועל - מתבצע גם שחרור של האחיזה הזאת בגוף, והשחרור משפיע על מה שקורה איתי היום. ואיך שאגיב לסיטואציות דומות בעתיד...
השבמחקגם בשיטה האדלריאנית מתחילים בזיכרון, סתם, שצף ועולה. אפילו לא לגמרי את צריכה לעשות את הקישורים. אלא המטפל לעיתים. את מעלה זיכרון, בתוך שיחה שלמה על נושאים שמציקים לך ומעיקים עליך בהווה. זכרון או זכרונות. הקישורים ייעשו בתוך השיחה המשותפת, ללא הדרך האנליטית האינטלקטואלית. בשביל זה אני אוהבת את זה. זה עוקף ראש. ומילים. תמונות ותחושות, שמהן יוצאים לדרך.
השבמחקנשמע טוב. זה עוזר כשהמטפל עושה את הקישורים אבל עדיף כמובן שהמטופל יגיע אליהם בעצמו - כחלק מתהליך ההיכרות העצמית וההתקרבות לעצמו.
השבמחקאין תחליף לשיחה, לשפה, לחקירה - אבל בהחלט הרובד הפיסי מסייע (גם מניסיוני שלי וגם מאחרים) להגיע לזכרונות שלא זמינים בדרך כלל...אפילו פרה-וורבלים
ברור שאין תחליף למחשבה ולשיחה. מי כמוני אלופה במילים. אבל הן מעייפות אותי לאחרונה. ואני מעדיפה תחושות. חושי וחושני. מיקוד באני הלא מדובר, הלא מנותח, הלא שכלתני שלי.
השבמחקברור שהקישורים בסופו של דבר נעשים גם על ידי המטופל. אבל ההנחיה ממש עוזרת ומועילה.
מאוד מעניינים ההקשרים שאת עושה במהלך האימון עם העבר, בכל פעם עם חלק אחר שלו. קראתי גם את ההתכתבות שלך עם רותי שהייתה לא פחות מרתקת מהפוסט עצמו.
השבמחקבאמת אין תחליף למנחה / מורה / מטפל / מאמן
השבמחקשמשול אצלנו לכרית ומראה
כרית - כמו במדיטציה, מאפשר מרחב נעים מכיל מקבל וחומל
מראה - משקף למתאמן את עצמו, נוקב....
אין ספק שבתגובות ישנו איזשהו המשך לפוסט עצמו ...זה עובר ממונולוג לדיאלוג...מרתק בפני עצמו.
השבמחקאני במיוחד אוהבת שבניגוד לאנליזה, אין עיסוק יתר בעבר, נבירה, חיטוט, העלאת האשמות או חרטות...
תוך כדי דיבור עולה תחושה, מתוך תחושה פיסית כלשהי עולה זיכרון שמהווה קפסולה שכאשר מתבוננים בה - רק מתבוננים בה - לומדים על עצמנו, מתקרבים לעצמנו, מכירים את הדפוסים וההרגלים והמסקנות שקיבלנו ואימצנו כתוצאה ממקרה כלשהו, ועצם ההיכרות הזאת משחררת חלק מהמסקנה, דפוס, הרגל...ומותיר אותנו יותר פנויים, יותר עצמנו המקוריים - כדי לאפשר אפשרויות חדשות...במקום להמשיך ולשחזר תמיד את הדפוס ההוא
מרתק האופן שבו חוויות מהילדות משפיעות עלינו גם היום - והאופן שבו אפשר לזהות את זה ולהתגבר על זה.
השבמחקקיבלתי את הרושם שלא מדובר להאשמות מכל מה שאת כותבת, ובאמת השיטה הזאת מרגישה לי חברותית יותר למשתמש. אבל תוך כדי קריאה של התגובה שלך לא יכולתי שלא לתהות אם האשמות לא מגיעות מעצמם. כלומר, לא כי לכך התכוון המטפל ואפילו המטופל, אלא כי אחרי ההבנה מנין התגובה הספציפית מגיעה, אולי עלולים להתעורר תסכולים ואולי אפילו כעסים כלפי גורמים מהעבר.
השבמחקאוי הטיוליות האלה, איזה נוסטלגיה.
השבמחקהטיוליות האלה... ולחשוב עד כמה נהנינו מהישיבה על הקרשים האלה ושהיה לנו כיף אדיר
השבמחקאת מצליחה להחזיר אותי לילדות.
אני חושבת שהיה לך בטח שוק אדיר לצאת לפני ששת הימים ולחזור אחריה. הארץ השתנתה בצורה מדהימה מאז אותה מלחמה, בדיעבד, לא כל כך לטובה
אני חושבת על המבוכה שחשת. גיל 14 מאד רגיש לאיך אנחנו נראים בעיני החברה. חשבת שאת ישראלית ואת מכירה הכל, ואז פתאם את מבינה שאת לא כמו כולם, שמשהו לא מסתדר אצלך, שאת מפספסת איכשהו. קשה....
השבמחקשני הרבדים והמשחק ביניהם, והיכולת שלך לשאוב מהחוויות שלך אז כדי לסייע לך כאן ועכשיו. זה מה שאני רואה כאן, ושניהם מרתקים. כולם כותבים על הטיולית בתמונה המצהיבה, אבל אני שואלת מי זאת הבחורה הזו, את?
השבמחקהזכרת לי זכרונות מהטיולים והטיולית
השבמחקישבנו קבוצת בנות סביב אחד הבנים בכתה , הוא סיפר בדיחות וכולנו "התגלגלנו" מצחוק ( חייבת למצוא את התמונה מאותו טיול)
ולעצם הנושא שכתבת-פוסט מעניין , ובכלל ההקשרים שלך לילדות והחיבור להיום מעניינים אותי תמיד ואני מעריכה אותך על העבודה שאת עושה עם עצמך ועם תחושותייך.
הילדות שלנו היא הבבואה שלנו לעתיד. כל השריטות הקשות מצד אחד החיבוקים והאהבה מצד שני יראו לעד כשנהייה אנשים בוגרים. אני דווקא כן חושב שכל מה שקורה לנו בילדות משפיע בצורה ישירה על העתיד. החינוך שקיבלנו, האהבה מההורים הסביבה והמשפחה הם הבסיס למה שיהיה איתנו אח"כ. אני רואה את זה על עצמי, על ילדיי ועל אחרים בסביבה הקרובה והרחוקה.
השבמחקאחד מחבריי שסבל בילדותו מאב מכה נזקק להיפנוזה כדי להגיע לשורש הבעיה ולהסיר את הפחדים שלו בהבאת ילדים כי הוא חשש שהוא יכה את ילדיו כמו אביו ולכן העדיף לא להביא ילדים לעולם, את זה הוא ראה כששהה בהיפנוזה. לאחר טיפול הוא הביא 4 ילדים והיה המאושר באדם.
מקסים ומרגש הסיפור של אז ועכשיו.
השבמחקתמיד חשבתי שרגעים קשים עושים שריטות, והנה את מספרת שגם רגע של רגש גואה שלא נותנים לו מקום מגלל תפיסות של מה צריך להרגיש ואיך צריך להיות, יכול להשאיר סימן לשנים.
טוב שאת זוכרת את זה, כך אפשר לפתוח את הפצע ולתת לו להחלים.
אכן מרתק זו המילה שאני משתמשת בה. אני ניגשת לעניין הזה של האימון בסקרנות רבה, התעניינות רבה - וזה מרתק אותי. "על הדרך" כמובן אני מזהה ומכירה כל כך הרבה מנגנונים שמנהלים אותי שאפשר ממש להתפלץ! ואני כל השנים חשבתי שאני חופשיה, שאני בוחרת בעצמי איך להתנהג ואיך להגיב - ובכל פעם מחדש אני מגלה עוד משהו שמגיב במקומי. אז אולי הייתי משתמשת במילה "ולשחרר את זה" במקום "להתגבר על זה" אבל נראה לי שהכוונה שלנו דומה...
השבמחקלא הייתי בטוחה שאמצא תמונה, כבר מזמן אין דברים כאלה! וכל כך לא בטיחותי!
השבמחקכן, מדהים לחשוב שככה הסיעו כיתות שלמות של ילדים בטיולים בכל הארץ - כל כך לא בטיחותי! וזה עוד היה יותר תקין מאשר המשאיות בהן נסענו לטיולים של התנועה!!
השבמחקאני יצאתי לחו"ל אחרי ששת הימים. בעת המלחמה גרנו בירושלים, בלי מקלט, וספגנו הפגזות על ימין ועל שמאל (מזל שלא עלינו!) בזמן שאבא שלי נלחם עם התותחנים. רק שנה אחרי כן נסענו לחו"ל. חזרנו ב-1972, שנה לפני מלחמת יום כיפור. אבל כן בהחלט השינוי שחל בארץ (מה גם שחזרנו לתל אביב ולא לירושלים) היה עצום.
בדיוק תפסת את הנקודה. המבוכה. הבלבול. הרצון להשתלב, להיות כמו כולם, להתחיל ממש איפה שעזבתי - שברור שזה בלתי אפשרי גם כי הייתי 4 שנים מבוגרת יותר, גם כי חייתי בתרבות שונה לגמרי 4 שנים, גם כי התרבות בארץ השתנתה מאד בזמן שלא חייתי כאן...ובנוסף לקשיי ההסתגלות הרגילים פתאם מופיע הבכי הזה - מפריע, מבייש, לא מתאים!
השבמחקבדיוק, מניפה, המשחק בין אז ועכשיו. בין הילדה של אז (שהיא הילדה שעדיין חיה בי, ובחלקה מנהלת אותי ואת התגובות והתחושות שלי) לבין האישה של היום. בין סוג של חוסר אונים אז לבין היכולת של היום. לראות שאני גדולה ויכולה. וגם לראות שהציפיות מעצמי הן לא הגיוניות. ללמוד לחמול את עצמי...
השבמחקאת תמונת הטיולית לקחתי מהאינטרנט. זו לא תמונה שלי. לא יודעת אם יצא לי לספר כאן שכמעט כל תמונות ילדותי וינקותי נהרסו בהצפה שהיתה בבית הורי, שנים שלמות של זכרונות נמחקו לבלי שוב....
איזה כיף שהעליתי לך זכרונות ילדות
השבמחקאשמח לראותו תמונות שלך מאז.
תודה נ*גה, התהליך הזה באמת מרתק - איך מתוך מצב רוח עכשיווי עולה תחושה בגוף, ומתוך התרכזות בתחושה בגוף - עולה פתאם זיכרון. הרי אין סיכוי שהייתי זוכרת את זה לו סתם שוטטתי במחשבות...וגם אין לי תמונות מהתקופה ההיא. כל התמונות של ילדותי נהרסו בשיטפון שהיה בבית הורי הרבה אחרי שכבר עזבתי את הבית....
איפה החבר שלך קיבל טיפול בהיפנוזה? שנים רציתי לעבור היפנוזה, כדי לנסות להבין מה זה העצב הזה שיושב אצלי ממש מתחת לפני השטח ואין לי שום דרך להסביר אותו או להיפטר ממנו.....הייתי בטוחה שבהיפנוזה אגלה משהו אבל לא מצאתי מישהו מוסמך שיעשה לי ואז שמעתי שבארץ זה בכלל לא חוקי.... בהעדר היפנוזה התחלתי תהליכים טיפוליים ואימונים שונים והשאר זה כבר היסטוריה. זו גם דרך להגיע לעצמי, להכיר את עצמי - להבין מה מניע אותי, מאיפה זה בא, אילו מסקנות הסקתי אז ואילו דפוסי התנהגות פיתחתי אז - שמשפיעים על מי שאני היום....אולי זו הדרך הנכונה. לאט, לפי קצב המוכנות שלי. לשחרר לאט לאט ולא לקבל את ה"בשורה" בבום, בבת אחת, דרך היפנוזה - מי יודע?
השבמחקאז זהו שהכל משאיר סימן. הכל. ובעיני ילד - גם מבט רגעי של הוריו, גם חצי מילה של ילד שנזרקה לעברו בגן - יכולים להיות "רגע קשה" אפילו שהוא קטן וחסר חשיבות. הגוף זוכרת הכל.
השבמחקוהמטרה שלי היא לראות את מה שהוא זוכר, להכיר אותי, לקבל אותי עם השריטות ועם הכל - ואיכשהו כך זה בעצם משתחרר ממני...
אני חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון. למשל אם הזיכרון כולל התנהגות כלשהי של אחד מהורי - שכתוצאה ממנה פותח המנגנון או דפוס החשיבה...האם זה לא מלווה אוטומטית בסוג של האשמה. ייתכן, בהחלט. אבל ראשית כדאי לזכור שרוב ההורים עשו כמיטב יכולתם, כמו שגם אנחנו עושים זאת וגם אנחנו בוודאי "שורטים" מבלי משים את ילדינו. שנית - זה כבר קרה, אי אפשר לשנות את מה שהיה, רק את היחס שלנו לזה. שלישית - אין טעם להטיח בפני אף אחד "למה עשית או לא עשית ככה אז?" כי ברוב המקרים הם לא זוכרים או זוכרים את זה אחרת וגם כי זה סתם יגרום להם לחרטה מיותרת או להתגוננות חסרת שחר. מה זה משנה עכשיו? כל מה שחשוב הוא להכיר את זה. להכיר אותי. את מה שהרגשתי, מה שחוויתי, מה שפיתחתי כתוצאה מכך ואיך זה מפעיל אותי היום, ולפעמים מונע ממני את החופש להיות כפי שאני אלא כופה עלי תגובה אוטומטית. להכיר - לא לנסות לפתור. והפרדוקס הוא שתוך כדי היכרות, קבלה, חמלה עצמית....חלק מזה מתפוגג. ואז זה דווקא כן נפתר...
השבמחקהוא עשה את זה בארה"ב במרפאה בקליפורניה המתמחה בכך. הם גם צילמו אותו לבקשתו והוא ראה את כל התהליך.
השבמחקאני לא יודע אם בארץ זה חוקי או לא בכל מקרה לדעתי צריך להיות מישהו מומחה כי זה תהליך שיכול גם לגרום נזק.
הבנתי, אני יודעת שבאנגליה זה חוקי, כנראה שגם בארה"ב.
השבמחקבארץ זה בפירוש לא חוקי ולא ניתן למצוא מישהו מקצועי שיעשה זאת.
לא נורא - גם הדרך הארוכה עובדת - ואולי עדיף לעשות זאת לאט....
שמחה להיות כאן, במסע שלך.
השבמחקהדברים שאת אומרת ומספרת מאוד מעניינים
השבמחקאני מכירה עוד מישהי שמאמנת מישהי מהעבודה שלי שהלכה גם לתחום הזה
וזו המון עבודה עצמית ולהיות שלמה עם עצמך ודברים שקרו לך בעבר
ודווקא הקשיים האלה (אינדיווידואליים לכל אחד ואחת) הם מה שמרים אותך
הם מה שגורם לך גם להבין את מי שיושב מולך, לקרוא אותו כמו ספר פתוח
האימון גורם גם לך וגם למתאמן לצמוח
תודה, שמחה שאת כאן איתי.
השבמחקללא ספק מאמן חייב לעבור את התהליכים בעצמו כדי שיוכל באופן אמיתי ושלם לעבוד עם מתאמניו. ככל שאתה חי את הדרך וככל שאתה מתקרב לעצמך, כך יותר נכון לך לעזור לאחרים להתקרב אל עצמם...
השבמחק